"אוי ואבוי!".
אמר החוקר פלויד כשהוא מזיז שמיכה דקה שכיסתה את אחת מהגופות
של הילדים. זו הייתה ילדה כבת 6 לערך שסיימה את חייה הקצרים רק
כמה שעות קודם לכן בהתקף טירוף. כל החדר היה מלא בשמיכות כאלה,
כולן מוכתמות בדם הילדים. זה היה היום הראשון שלהם בכיתה א'.
היום הזה הביא עמו תקוות גדולות של ההורים לקראת תחילת השנה
הראשונה של הילד שלהם בבית ספר ולגבי עתידם שהתחיל קודם
בחגיגיות.
 החדר היה חשוך כמעט לגמרי. אור דק חדר מבעד לקרטונים שהודבקו
עם נייר דבק לחלונות, כנראה כדי שלא יראו את הזוועה שהתרחשה
בפנים. החושך, רק הסתיר דברים שהם ידעו מראש כששמעו את הזוועות
מפיה של המורה שבינתיים מאושפזת בבית חולים במצב נפשי קשה. הוא
גם הסתיר את הפנים המבועתות של החוקרים, ההורים, השוטרים וכל
מיני פוליטיקאים שבאו לעשות סעודה פוליטית מאיבריהם הפנימיים
החשופים של הילדים.
 זו הייתה שעת ערב והשמש שקעה כמה שניות קודם לכן. החדר היה
חשוך עכשיו לחלוטין והשוטרים היו צריכים להשתמש בפנסים כדי
להאיר את החדר כי היריות ניפצו גם את המנורות שבכיתה.
 אף ילד לא נשאר בחיים. כולם נשחטו ומוחותיהם נופצו על הרצפה
כאילו לא היו בני אדם אלה כי אם חיות שיש להורגן. שום רחמים לא
היו לאיש שביצע זאת. אך לא היה זה איש, הייתה זו אישה ולא סתם
אישה:
 לימור סיימה את יום עבודתה מוקדם מהרגיל מאחר והייתה לה
פגישה חשובה. היא סיימה לכתוב את הדוחות האחרונים, כבר שלחה את
המכתבים שהייתה צריכה לשלוח, התראיינה כבר לירחון של המורים,
הזדיינה עם המנכ"ל, יצאה מהמשרד אמרה שלום וחייכה לכולם בדרך
החוצה, לפני שיצאה נכנסה לשירותי הגברים שם הביאה ביד לאחד
השומרים ואחרי זה מצצה לו ( ובלעה ) יצאה מהמבנה נכנסה למכונית
ונסעה משם.
 הרבה זמן כבר ניקר לה בראש משהו מציק. היא חשבה על כל אותם
מיליון וחצי שנתונים תחת מרותה וחשבה תמיד איך להיטיב עימם.
היו לה כוונות טובות אבל ידוע שהיא הייתה לא חכמה במיוחד והלכה
בדרכים של קודמיה. דרכי דיכוי, אכזריות, ללא רחמים, התעללות,
שנאה, לא התחשבות, זלזול, חשיבה נרקסיסטית, אנוכיות, התנשאות,
עליונות, טמטום וכן הלאה... דרכים אלו היו שגרמו לה לעשות את
אשר עשתה באותו יום שעה מאוחר יותר:
 לימור נכנסה לבית ספר, חייכה לכולם, עשתה שלום. עשו לה קבלת
פנים נחמדה, כולם חייכו, לא ידעו את אשר עומד לקרות עוד כמה
דקות. לימור ביקשה שהיא ופמלייתה ייכנסו לאחת הכיתות כדי
להתרשם. הובילו אותה לילדי כיתה א' 2. היא נכנסה ואתה פמליה
שלמה שכללה יועצות, מורות, וכל מיני פוליטיקאים מפגרים. הדלת
נסגרה. היה שקט. כולם חייכו. באותו הרגע שלפה לימור תת מקלע,
וחברותיה סכינים ואקדחים והחלו לטבוח בילדים. לימור ירתה בהם
וחברותיה המורות שחטו אותם ובעזרת השולחנות הם ניפצו להם את
המוחות כלפי הרצפה שם האמינו כי מקומם. אחר כך הביאו שמיכות
וכיסו את הילדים כשהצרחות דועכות לאיתן עם המוות הנורא שניתן
להם.

 לימור לבנת היא היום שרת החינוך, אך היא כקודמיה חושבת שאין
כל רע במערכת החינוך ועדיין ממשיכה בפשעים שהם התחילו וממשיכה
לשחוט את תמימותם ושפיותם של הילדים הצעירים שעולים כל שנה
לכיתה א'. אם לא בשבילנו, עלינו לעשות משהו למען כל אותם אשר
עומדים לבוא, למען הדור שלא ידע את השנאה והתחרות עליה אנחנו
גדלנו.