ביום ראשון בערב, קצת לפני שהשמש נפלה, ירד כוס גדול מהשמיים
ונכנסנו בו, כולם. הלכנו בזהירות במסדרון החשוך, נפעמים עד
עמקי נשמתנו מהמעמד. חום נעים החל להתפשט, מצאנו עצמנו
מסוחררים מעט. עוזי רצה לנוח, אני ביקשתי להמשיך, פנימה. לאחר
ויכוח קצר, הסכמנו. הדגדגן תחילה.

התקרבנו לעבר ההר הוורוד, נרגשים. ערמות של קונדומים משומשים
נחו לרגליו, מבוישים מעט. עוזי דפק יריקה לרצפה. "גועל נפש,
הישראלים האלה" אמר. לא עניתי, גם לא הרגשתי צורך. שמרתי את כל
האנרגיות שלי לדבר האמיתי, לפסגה.
נכנסנו לחנות קטנה בפינה, קנינו יתדות, חבלים, דגל אדום ומפה,
שאלנו מה מזג האוויר למעלה. "לח", ענה המוכר הזקן. לחלוחית קלה
עשתה שמות במפשעתו של עוזי,המוכר בחר להתעלם. אני בחרתי להקשות
ושאלתי אם זה שווה, המוכר ענה שזה עניין של השקפה.
סימנתי לעוזי לפרוק את המחסנית, עכשיו. קליק על אוטומט - והוא
ריסס אותו, לכל הכיוונים. הדלקתי סיגריה והבטתי לזקן בעיניים.
"עניין של השקפה, אה?"  אמרתי לו ויצאתי החוצה. הוא נשאר, פעור
פה ומוח. עוזי פרץ בצחוק מתגלגל. הצטרפתי. אחר שנרגענו מעט,
הבטנו למעלה, בטופ הוורוד. אין ספק שמלמטה זה נראה מרטיט.

התחלנו לטפס. זה היה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה. רוחות נישבו
מכל עבר, להקות ציפורים הביטו בנו בהשתאות. מדי פעם עצרנו
לסיגריה, פעם ב- עצרנו להשתין. בערך בזריחה, הגענו. יש רגעים
בחיים שבהם כל אחד זוכר בדיוק מה הוא עשה ואיך הוא הרגיש.
הקריסה הכפולה בניו יורק, למשל. הרגע הזה, ההעפלה, היה הרבה
יותר גדול. גדול כפליים, אפילו. מתחתינו, לכל עבר, השתרעו שדות
ענק של פנטזיות, מכל המינים. נהרות של אורגזמות נשיות, שוצפות,
פרצו מסביבנו. ענוגות, רכות, מלטפות. קשת סגולה בקעה בשמיים,
רעם תופים הלם, קורע קרומים חדשים.

"כוס אמק!" צעק עוזי, בכל הכוח. כוס אמק, לחשתי באושר.  אני
ועוזי, על פסגת הדגדגן של הכוס הכביר בעולם ואולי ביקום כולו.
זקפת הטבע האנושי,  בהתגלמותה. תקענו את הדגל האדום בתחושת
סיפוק, התלבטנו אם לרדת עכשיו או לחכות מעט, שנרגע. עוזי הסתכל
במפה, בעיון. "אתה לא תאמין מה מסומן פה בעיגול" הוא אמר.
התקרבתי לעברו, והבטתי. בתוך העיגול, במרכז, סומנה לה נקודה.
"הג'י?"  שאלתי. עוזי הנהן בראשו, נתקפתי בעווית של תשוקה.

הירידה הייתה מהירה יחסית; בקילומטר ה- 101 עצרנו בפונדק דרכים
מיתולוגי, הזמנו הפוך וקרואסון. "לעונג לי" אמרה המלצרית
הכושית. עוזי סיפר לה על הפסיכולוגית שלו, היא סיפרה על
ההורים. "מה קורה עם ההזמנה", שאלתי בחוסר סבלנות. עוזי שלח
מבט מאיים, שלחתי אותו למלצרית, חזרה. היא התבלבלה מעט, ומלמלה
שזה תכף מוכן.
"לא נמאס לך, אה?" אמרתי לו. הוא צחק. תקתקנו את הקרואסון,
השארנו טיפ נדיב. עוזי השאיר גם את הטלפון. המלצרית מלמלה
תודה, קרצתי לה באדישות. "טיול לנקודה" אמרתי לה. "בהצלחה" היא
ענתה.

המשכנו, טעונים בכוחות מחודשים. תחושה קיצונית של פיתוי ליוותה
אותנו כל הדרך למטה, מאיימת להשתלט על כל מה שזז. כשהגענו
לנקודת המוצא, נתקלנו במשלחת יפנית. "נמנסטה" עוזי אמר להם.
אחד שנראה כמו מדריך שאל אם לח למעלה, עניתי שכן.
שאלתי כמה מרחק הליכה בערך לנקודת הג'י, הוא ענה שהרבה, והציע
לקחת רכבת. עוזי אמר שהוא בעד. נפרדנו מהיפנים והמשכנו לכיוון
התחנה, בחשאי. פושטי יד ורגל ביקשו נדבה, עוזי הוריד להם
צ'פחות. קניתי קולה מהמכונה וכרטיסים מהקופה. הקופאי, מקומט עם
כובע ושפם, חייך בערמומיות. "עוד לפני הג'י, תקנה לה, תראה לה,
תיקח אותה" נאם לעברי בטון מחנך.
"מי זה לה?" שאלתי אותו. הוא הביט לעבר עוזי ופלבל בעיניו.
"כשאתה רוצה משהו דבר אל תרמוז" אמר עוזי בעצבים. סגרתי לקופאי
את האשנב על קצות האצבעות. הוא צרח בהיסטריה. "יש לך פה עסק עם
גברים" סיננתי לעברו, בשקט.  הוא צרח בהיסטריה. "יש לך פה עסק
עם גברים" סיננתי לעברו שוב ודחפתי חבילת כרטיסים מוזלים לפיו.
הפעם, הוא דמם. התנענו את עצמנו לכיוון הקרון המסומן, שעון
מטרופוליני עתיק תקתק לנו את ברכת הדרך, 13 פעמים. נכנסנו
לקרון, התיישבנו על מושבי הקטיפה הארגמניים. מולנו ישבה שווה
היסטרית שאיימה לגמור לנו את הנאת הנסיעה. עוזי השליך אותה
החוצה, מהחלון. גיחכתי. בנסיבות אחרות, זה בטח היה הפוך.  

"קפה?"- שאל דייל עם חוטיני ופפיון. עניתי בשלילה. "אולי עיתון
קומיקס ארוטי המתאר את סטיותיהן של פוליטיקאים ערבים?" - לא,
אמרתי לו. ומה עם איזו מציצה טובה?". מזל שעוזי נרדם, חשבתי
לעצמי. תפסתי לו בשיער החזה, והורדתי אותו אלי. "לך מפה" לחשתי
לו באוזן. הוא נשך את שפתיו ועבר הלאה, לקרון הבא. מאוחר יותר,
כשקמתי לעשן בשירותים, קלטתי את עגלת השירות שלו יתומה.
השירותים, מן הסתם, היו תפוסים.

"טוווווווווווווווו" פיזם הקטר. "אווווווו" פיהק עוזי.
"יאללה", אמרתי לו. הגענו. ירדנו מהקרון, לבד. מחלונות הרכבת
הציצו לעברנו מליון פרצופים. התחנה נראתה שוממת. קופאי משועמם
חיכה במעבר, בבודקה עלובה. מעל פתח השירות ניצב שלט ישן, שעליו
נכתב בלורד עבה "גם כאן לא מודיעין!". שברנו לו את הדלת,
ונכנסנו. עוזי קשר אותו, אני התקרבתי עם מקל מטאטא. "נקודת
הג'י לא אצלי" גמגם, מבוהל.  "תתפלא" אמרתי לו, מלטף את המקל.
"... בפינת הרחובות תראו קבצן, תגידו שאני שלחתי, הוא ייקח
אתכם" ירה לעברי, היסטרי משהו. "תסתובב", ביקש ממנו עוזי.
"סגור את העיניים, ספור עד 30 וכשתגיע - לך אחורה, מכופף,"
הוספתי אני. יצאנו משם, אני ועוזי, בדילוג קליל. חצי דקה לאחר
מכן, נשמעה צרחה שסמרה לנו את שערות התחת. "הוא לא יטאטא בזמן
הקרוב," אמרתי לעוזי שנקרע מצחוק.

העיר, בדיוק כמו התחנה, הייתה מאד שוממה. אנשים ספורים, קשי
יום ומרקם הסתובבו בלופים סיבוביים, חסרי מעש. אכלנו חומוס
איפשהו, שתינו לימונדה. עוזי החמיץ פנים.
"מזה המקום הזה, מזה, נקודת הג'י לא עושה את זה?" התריס עוזי.

"לא לכולם" ענה איזה קול, צרוד, עייף. הבטתי מתחת לשולחן,
הסטתי את המפה. קבצן זקן, מטונף, עם שיער לבן ארוך וגלימה כהה,
ישב שם, במזרחית, עם גדמים במקום רגליים.  "ומי כבודו?" שאלתי.
"המדריך שלכם", ענה תוך לעיסת גת. "וואלה!" אמר עוזי. 6 שעות
צעדנו, נושאים את הזקן על הידיים, עוברים שדרות, חצרות, ביובים
פתוחים, ללא הפסקה, ללא מנוחה, לא משים. ואז, לפתע, הוא עצר.

"בני כמה אתם?" שאל. "31 ו- 27" עניתי בשמנו. "והנקודה היא
שעוד לא מצאתם" הוכיח אותנו קמעא. "הופה הופה," אמר עוזי. "אתה
מוכיח אותנו קמעא?" הזקן התעלם, והמשיך: "לפני הרבה שנים,
כשהייתי צעיר וזקוף, הגעתי לכאן כדי למצוא אותה, את העלומה.
שנים של חיפושים, של תסכולים, של ציפיות וכריות הפוכות, וכלום.
עד שיום אחד, לפני שנתיים בערך, חלמתי חלום. ובחלומי גולדה
מאיר אירח אותי במטבח שלו ובישל לי את הביצים על אש קטנה...".
פרץ נוסטלגי עטף אותי. "גולדה? מהשטרות?!" אמר עוזי בהתרגשות.
הזקן מחה דמעה. "כשקמתי, בבוקר, הרגשתי משהו שונה. הרגשתי
שהיום זה היום. גולדה מאיר לי את הדרך. הוא איתי בלב, מאז."

"נו?" שאלתי בחוסר סבלנות. "זהו" אמר הזקן בחיוך ופשט את ידיו
הגרומות. פשטתי מעליו את עורו הקמוט.  "איפה הפואנטה?" צרח
עליו עוזי.הוא לא ענה, רק הסתכל אלי בעצב ומלמל משהו. "מה?"
שאל עוזי."כשתגדל, תבין." צותתי לו. הזקן הסתכל לשמיים. "בעוד
דקה היא תופיע פה, הנקודה" סימן לעבר המדרכה הדעוכה."והיא לא
אוהבת חארות קטנים" הוסיף והחל מתרחק מאתנו בזחילה איטית
ומסורבלת, על גדמיו וסמרטוטיו.

עברה דקה, עברו שתיים, עברו גם חמש. ואף פאקינג נקודה לא באה.
"1:0 לזקן." קבע עוזי. בלמתי בעצמי, מנסה לאזור  סבלנות. עברה
עוד שעה. השמש הכתה בנו ללא רחם, שולחת גלים פסימיים ומורטים.
תרנגולות קראו, חלקן לא. "בוא," אמרתי לעוזי."אין נקודה,
הולכים." עוזי אמר שהוא לא מוכן לוותר, אני, לעומת זאת, לא
הייתי מוכן לוותר בכלל.  

"בוא -  או שאתה נשאר פה לבד!" הכרזתי, מנצל את חרדת הנטישה
שלו. כלב דלמטי עבר, עוזי הסתכל עליו במבט מחורמן. עצרתי
מונית. "לאן?" שאל הנהג והביט בי במראה העילית. "הביתה" עניתי,
מדוכדך משהו, מונה תסכולים. "מונה?" שאל הנהג. "דיברתי לעצמי,
סע" אמרתי בעצבנות. מזג האוויר נעשה נעים יותר. בין ערביים
מלטף תפס מקום,  הנוף, עשה רושם, נפתח. שדות צהובים, גבעות
מוריקות, ירוקות. לורה מבית קטן בערבה נופפה לעברנו מצד הדרך,
משהו באוויר הרגיש אחר. לגמרי אחר. הנהג עצר ליד גבעה
בתולית.
"אחריה, עובר אותה, מגיע הביתה" אמר לנו במבטא רומני כבד.
"מה?" אמר עוזי. "לא יודע, אמרתי לו הביתה, הוא הביא אותנו
לפה" עניתי. ירדנו מהמונית, עוזי טרק את הדלת בעדינות. הודיתי
לנהג, לא נשאר מזומן לטיפ. פשפשתי במחשבה, נבוך מעט. "תשמע, יש
פה ספר, 'צינורות' קוראים לו, אולי תצליח להשחיל את זה לאיזה
פראייר" אמרתי לו. "ושלא תטעה, זה אתגר," הוספתי. הוא חייך
והודה לי, נרגש. נפרדנו כידידים. עוזי החל לקטוף פרחים
צבעוניים, אני מצצתי חמציצים מכל וכל. התקרבנו לעבר הגבעה,
עברנו אותה מימין. החסרתי פעימה. לפנינו, ב- 180 מעלות, השתרע
הכחול הגדול,
לפניו הצהוב העצום. שני ערסלים רכים,  מפוסטלים, שכנו בינות
לשורת דקלים גאי קומה. התקרבנו אליהם, מדודים, תמים, טהורים.
רצף תחושות זכות עטף אותנו בחמימות נעימה. פשטנו את בגדינו,
נפעמים, מתכרבלים. שלווה סטואית פרסה מעלינו חממה. סגרנו את
עינינו אל תוך ערפילית מוכרת, נעימה. "הביתה" לחש עוזי. הביתה,
המהמתי, מתכנס בתנוחה עוברית אל הערסל. חודשים שכבנו כך,
מסופקים, מאושרים, מוגנים. שום דבר לא שינה, שום דבר לא נחשב.
9 חודשים של שקט, של תובנה, של עצמיות מתחדשת.  קצת אחרי
התשיעי התקרב טייפון ענק לעברנו. רוח עזה החלה תוקפת, גשם זועף
החל יורד. מצאנו עצמנו מנודנדים בתנועות לא רצוניות, מעלים
בחילה בכל תנודה. צרחנו, מבועתים. אור מרוחק בקע מהאופק,
התכווצויות תחמו אותנו מכל כיוון.  נאחזנו בערסלים בכל הכוח,
מנודים.  נוזל חמים, סרוח,  כיסה אותנו מכל עבר, מבקש שנרפה.
"זו מניפולציה" צעקתי לעוזי, שבכה כל עוד נפשו בו. "אנל'א רוצה
לצאת", ייבב. צלליות של אצבעות ענק, התקרבו, מאיימות, בוטות.
מלמולים נשמעו ממרחקים, זעקה  גאתה. החזקנו ידים חזק, נושאים
תפילה, ונשטפנו למטה והחוצה, חבוטים, שרוטים, מובסים, עוברים
את הנקודות והפסגות, מותירים מאחורינו תחושות אבודות. חלוק
לבן, ענק, הביט בנו בעיון, הפך אותנו וחילק שתי מכות בטוסיק,
לכל אחד. צרחנו בבעתה,  עוזי ירק. אני השפלתי את עיניי. זבוב
טורדני הרעיש, מעבר לחלון. הסתכלתי לעברו, נפעם. זה היה מטוס.
"מזל טוב, תאומים!", אמרה החלוק הירוק, וכולם נראו מאושרים, או
לפחות עשו כזה רושם. איזה עולם.

מתוך הספר "דרוס",  שיצא לאור בפרוזה ידיעות אחרונות.