משום מה, כולם ציפו שהבקשה האחרונה שלי תהיה משהו בומבסטי,
עולמי, כזו שאף פעם לא ביקשו. ביקשתי פיתה טרייה עם סביח
עיראקי, אורגינלי, עם כל הקומבינה של החצילים, החומוס, הביצה
והעמבה שמריחים מבית השחי אחר כך, וכמובן גם עם הרבה פטרוזיליה
וטחינה, מלמעלה. העובדת הסוציאלית הרימה גבה, המנהל גירד
בפדחת,  אבל אני התעקשתי. ס-ב-י-ח. הסברתי להם שברגעים קיומיים
כאלה, חשוב לכבד כל אחד. הם אמרו שזה ייקח קצת זמן, כי לא בטוח
שיש שירות טייק אווי. "גרררררר" גרגרתי, הם הביטו אחד בשני
ויצאו, נכנסתי למיטה.  "אתה פופולארי היום" אמר הלבקן עם
המדים. "הכומר כאן".
לא התייחסתי אליו, הוא נכנס, בוחן את התא הקטן, ללא שפיטה,
מסתייג קלות מדלי הצרכים המצחין שניצב במרכז. אחר כך הוא נעמד
מולי, קרוב, אבל מספיק מרוחק.

"אין וידוי היום" אמרתי לו בבוז. הוא הרים את ידיו בציווי
עילאי והתחיל לדבר, לדרוש, לנבא. אחר כך הספיד לי משהו על
השילוש הקידוש. לא הקשבתי. מהורהר, חזרתי אחורה, במחשבה,
לשילוש הקדוש של קלרה, האם בית בפנימייה. הכומר המשיך בשלו,
אני המשכתי בשלי, עמד לי. אחר כך הוא הלך, המשכתי לשקוע,
משוחזר, מוחצן. אני וקלרה, קלרה ואני. כשעלו על הקטע שלנו, זה
בעצם התחיל. עד אז, היו לי מדי פעם כחכוחים קלילים או עוויתות
צרודות אבל אף פעם, אף פעם לא נבחתי ולא גרגרתי, בטח לא ככה.
אני זוכר שכולם באו, כל הילדים, המדריכים, המורים. כולם הסתכלו
עלי, מבועתים, אף אחד לא התקרב. בכל פעם שמישהו עשה איזה סימן
של צעד לעברי, הידקתי יותר את הקולר שקלרה ענדה לי על  הצוואר
ודפקתי "גררררר"  עצבני.

ככה זה היה כל הלילה. הם מנסים להתקרב, אני דופק "גררררר",
מיילל בפראות לשמים, מהדק, בורק. מדי פעם הגישו לי מים
בצלוחית, לקראת הבוקר אפילו זרקו לי כמה עצמות, אבל לא הרפיתי,
ממאן להיפרד. באור הראשון, עם שחר,  היא הופיעה. נרעשת,
בוכייה, מלווה בשני שוטרים, מבקשת שאוותר, מסבירה שזה לא
יעבוד, מבטיחה לחזור, כשאגדל. לא יכולתי עליה, נכנעתי. שניה
אחרי זה קפצו עלי שני ג'אברים על אזרחי, קשרו לי אזיקים על
הקולר והידיים וסחבו אותי משם, מהשערות. קלרה בכתה, הילדים
צעקו לה "זונה" וזרקו עליה אבנים קטנות, משפילות. ואני נבחתי.
בכל הכוח.  הייאוש, האובדן,  התמימות - את הכל נבחתי, החוצה.
אחר כך הם ריסנו אותי, אבל לא הצליחו לרסן את ההרגשה החרא,
המזה חרא, שהרגשתי עם הקטע של ההשתנות של הילדים על העץ ששתלנו
אני וקלרה, כשהגעתי חדש. האקט הזה סימן אותי.  

"בוקר טוב" אמר הלבקן. על המגש, לצד התה, חיכתה לי פיתה עם
סביח טרי, מהפנט. נשמתי עמוקות והסתחררתי, מתקרב לא מתקרב,
נוגע לא נוגע, מרוגש, כמה. דפקתי בעדינות ביס קטן, פולחני,
מאפשר לטחינה הגולמית, החמימה, לנזול  לי על השפתיים,  עוצם את
העיניים, ביס אחר ביס, ברצף, בשיגוע, מכבד כל לעיסה בריכוז
מוחלט, חווה את הרגע, בולע אותו, נאנק טמא, כחוש, מדחיק שזהו.
זה הסביח האחרון.
"זהו, אה?" אמר הלבקן. חייכתי אליו, הוא התקרב לצוהר, דפקתי לו
גרפס פטרוזילי קטלני, לפנים. הוא התרחק, גרגרתי  "גררררר"
לעצמי. אחר כך ביקשתי שיביא את הכומר,הוא עשה את עצמו כלא
שומע. הצצתי בשעון. שעתיים, וסוגרים איתי עניין. קראתי שוב
ללבקן, ביקשתי ממנו שוב, יפה, מחונחן, שיקרא לכומר. הוא רטן,
ממלמל משהו לעצמו. שעה חמישים וחמש, הכומר נכנס. "אין וידוי
היום, מן הסתם גם לא מחר" אמרתי לו בחיוך מחטיא. הוא נשא
תפילה, עינינו הצטלבו.
"גררררר", גרגרתי בשטניות, הוא יצא. עוד שעה ועשרים. פתחתי את
חוברת הפלייבוי, גומר הלל על התמונות הצבעוניות. 49 דקות.
נכנסתי להתקלח, התגלחתי, הקאתי בדלי.  29 דקות. ענדתי לעצמי את
הקולר, לוחץ אותו ומרפה, מנסה להסתגל להרגשה הקרובה. 27 דקות.
מבט לחלון המסורג, החוצה. קיר בטון תחם את כל כיווני האוויר,
בינו לבינו השתרע אזוב ירקרק, נצחי. 13, נאחס. 11 דקות. ביקשתי
עוד כוס תה מהלבקן, הוא נענה בחוסר רצון בולט. אחזתי את ספל
הפלסטיק הכחול, לוגם לאט מהנוזל הדלוח, משתנק, מרטיב את
הבפנים.4  דקות. עניבה, איך לא ביקשתי עניבה, חשבתי לעצמי. 3
וחצי דקות.  צעדים מונוטוניים, לאים, כבדים, מכיוון המסדרון,
שירת 'אוויה מריה' ברקע. בהיתי בלוח השח שניצב, שכלתני, על
השולחן, סוגר על המלך, בפינה.

מט. הלמות מפתחות, זמזום אינטרקומי, יובש בפה. קלרה, ההתגלות.
העברתי את הלשון על שפתי, מרטיב אותן, לוחך מהאפילה את שיכרון
החושים המופתי, הבלתי נשכח, של הסביח הראשון, המיתולוגי,
שהכנתי עם עצמי, לעצמי, אחרי הפרשה. הטחינה, הביצה, העמבה,
הסלט - הכל היה אותו דבר, אבל המילוי, אח, המילוי. סביח עם
חצילים בטעם כבד של ילדה קטנה זה לא משהו שאפשר להשיג, אפילו
לא ברמת גן. "מה עם איזה קינוח?" שאלתי את הכומר, בלעג, לפני
ששמו עלי את הכיסוי השחור. "גררררר" הוא  ענה לי, הזבל.
"גררררר".