אתה מסתכל עליי בעיניים האלו שלך...
"קרח" אתה אומר,
לחדור אל עולמך זה כמו לנפץ קרחונים, לקחת דוקרן, לנפץ,
לשבור...
הרסיסים הניתזים פוגעים בעינייך, שורטים בך מכות קור, ידייך
משותקות מהכפור.
"קרח" אתה אומר...
לו היית משתמש ביד חמה האוחזת בשלהבת אש, המסת הקרח כה פשוטה
הייתה,
ואותם המים החמימים היו מרווים צמאונך, שוטפים גופך מתלאות
היום, משקים גנך לרוויה.
"מים" אני אומרת...
"אש" אתה אומר,
הכעס שלך מכלה כל דבר העומד בדרכו, לקחת מים לכבות אותך,
להבליע מילותייך בדממה הורסת...
ניצוצות הכעס המשתלחים מפי כחיצי אש, מפלחים להם דרך להכאיב,
לשרוף, לצרוב בך אותות של כאב.
"אש" אתה אומר...
לו היית משתמש בווסת, מנמיך האש לכדי גחלת,
ואותה האש הייתה מחממת אותך בלילות החורף הקרים, מבשלת מטעמים,
שורפת קוצים דוקרים בגינתך.
"חום" אני אומרת...
"אויר" אתה אומר,
אני אתייחס אלייך כאל אויר, אלך לי לדרכי, אין משמעות
לדברים...
"אויר" אתה אומר...
לו היית רק מבין שבלי אויר אין נשימת חיים, אויר הנשאב אל
ריאותייך, ממלא גופך.
אויר שאין אתה מרגיש בו... עד שהוא נלקח מאיתך.
"חמצן" אני אומרת...
ותגלה זאת במאוחר.
16/12/01 | 