New Stage - Go To Main Page


אני לא בטוח למה כתבתי את כל זה... אולי בשביל תיעוד לדורות
הבאים, אולי כמחאה ואולי סתם כדי לשעשע. אבל דבר אחד בטוח- אני
חייב לחלוק את הכאב! זה יותר מדי לשאת בשביל בנאדם אחד! אז
ככה:

השיעור מתחיל בכמה דקות של נסיון צולע להוציא מחשבות עמוקות
מקבוצה של צעירים בטלנים. או במילים אחרות- כתיבה חופשית. חוץ
מכמה בעלי מוטיבציה אמיתיים, שאר הכיתה לא ממש מבינה על מה
לכתוב. ככה שיש כמה חנוניות שכותבות דברים עמוקים, חבורה של
שנטיפים שמנסה להיראות חכמה ע"י כתיבה של חוויות מהטריפ האחרון
שלהם, ואת המיואשים- כמוני.  יש לנו שתי ברירות: הראשונה, והכי
פופולרית- להשאיר דף ריק... מה שנקרה מחאה שקטה. לפחות ככה
יוצא לישון 10 דקות. הברירה השניה- לכתוב באמת מה שעולה לך
בראש. אני אישית לא מבין איך אפשר לעשות דבר כזה. הרי אם הייתי
כותב את המחשבות האמיתיות שלי, סביר להניח שהיו מוציאים לי צו
הרחקה מהמורה ברגע שהיא הייתה קוראת את דברי הנאצה. מה היא
רוצה שאני אכתוב?! כי כל מה שעולה לי בראש זה למה לעזאזל היא
לבושה כמו בקלאווה, למה יש לה ריח של רגליים וכמה כולם יהנו
מלראות אותה מפרפרת על הרצפה...

לאחר נצח של יאוש, מתחיל העינוי האמיתי... אם יש יתרון אחד
בכתיבה חופשית הוא שהמורה שותקת, ולצערי היתרון נעלם ברגע שהיא
מתחילה לקרוא שיר.  בד"כ, רק כדי להמחיש את העומק והתוגה שבשיר
מחליטה המורה לקרוא את זה בקול הכי שקט ומשעמם שיש... משהו כמו
מתי כספי אחרי אורגזמה עם חמור! (סליחה מראש לכל אוהדי מתי
כספי). מן הסתם יש להדגיש גם את החריזה בשיר, ואת המצלול
המיוחד. כך שבאמצע הדיבור המונוטוני פתאום נשמעים קולות
"טה-טה-טי... טה-טה-טה" מהמורה, והשפיות יוצאת מהחדר בבושה.
כמובן שעל מנת ממש להבין שיר יש לקרוא אותו לפחות 3 פעמים...
ואני כבר מתחיל לפרק את הסכין מהמחדד ולחשוף ורידים ביד.

יש סיכוי אפילו שהמורה מבינה כמה השיעור עלוב... אולי בגלל זה
היא ישר מנסה להתחיל דיון. כנראה שההגיון שלה לא מספיק בריא
כדי להבין שלאף אחד לא איכפת מהשיר, וברגע שמתחיל דיון מסתבר
שלמעטים שעוד איכשהו איכפת יש תובנה של אתון.

בשלב הזה רוב התלמידים נרדמים... שזה לא דבר חריג אצלנו
בשיעורים. את הפריבילגיה הזו אני נוקף לזכות הדרג הניהולי
בבי"ס, שגייסו את מיטב מוחותיהם ואזרו איי-קיו פדגוגי רב על
מנת להכין את המערכת השבועית. בהברקה מדהימה הם הגיעו להחלטה
להתחיל את השבוע בשעתיים רצופות של ספרות (אחרי שנה שהתלוננו
שאנחנו לא סובלים את השיעמום בשיעור). ככה שיוצא שכל התלמידים,
חלקם בהנגאובר רציני, מקבלים שעתיים ספרות דבר ראשון על בוקר
יום א'. ואם זה לא מספיק, המורה לקחה יוזמה, ובהחלטה דיקטטורית
נוקשה קבעה שהיא תגיע חצי שעה מאוחר יותר בבוקר... ככה שאנחנו,
האיכרים הפיאודלים המסכנים, למרות התנגדותנו, מפסידים הפסקה
ולומדים שעה וחצי רצוף! ב-ל-י הפסקה! כן... אלה היתרונות
כשהמורה שלך קיבוצניקית עצלנית שרוצה לישון עוד חצי שעה.

איתמר ונועה נופלים חללים לעייפות הקשה... ונראה כי רטקסס קפא
במקום מרוב יאוש. אני מקיץ משנתי למשמע דברי תוכחה מהמורה...
ומיד נופל חזרה על השולחן ברעש גדול. איכשהו, הרעיון של כניסה
לתרדמת לא נראה כ"כ גרוע... בעיקר לא כשמהצד השני של הכיתה
גברת גלילי בעלת רבע המוח מעלה טיעונים עמוקים ביותר. לא יאומן
באיזה קלות היא מוכיחה את טיפשותה בפעם המי יודע כמה. שמישהו
יתקע לה גרב בפה! הטיפשות זורמת משם כמו ריר מהפה של איתמר
בשנתו העמוקה... ואני נזכר שוב בדבריו החכמים של עודד בנוגע
לגברת גלילי: "מה זה 3 נעליים מהלכות?". אני לא מאמין שאני
חולק איתה את אותו שם!
הערה לעצמי: לשנות את שמי... לא יכול לחלוק יותר את שמי עם
יצור טיפש יותר מממרח ערמונים ממוצע!

לפתע קורה הגרוע מכל! אני חושב שרוב התלמידים השפויים, ובעיקר
כל אלה שאינם עיוורים, לא נהנים לשמוע את המורה מדברת על
ענייני מין! שלא לדבר על ניתוח שלם של ההרגשה אחרי סקס תוך
שימוש נמרץ במילה "אורגזמה" חמש פעמים במשפט... ועוד לראות
אותה נהנית מזה! כנראה שנימפומניות היא לא סעיף פוסל למקצוע
הספציפי הזה. ומי בכלל מבין איך היא רואה ענפים וזרדים
כאובייקט מיני?! ברגע שהיא מתחילה את הדימוי ל"סיגריה שאחרי"
נשמעות צרחות של גועל ומחאה בכיתה, בעוד שאר התלמידים רק מנסים
להשאיר את האוכל בקיבה!

עופר מסתער ויוצא מהכיתה בגבריות רבה! עיני כל ילדי הכיתה (אלה
שערים בכל מקרה) מביטות בו בתקווה ובפליאה מאומץ ליבו! איזה
חלוץ! עופר- לחופש נולד!  
אני מסתכל בשעון ודמעות זולגות על לחיי- או שהשעון קפא, או
שעברה רק חצי שעה! אני מצידי מרגיש כאילו עבר שבוע! ברגע שמכה
בי המציאות- ההזיות מתחילות! מעניין באמת כמה עולה לייבא פוחלץ
של פינגויין שחור חוטם כל הדרך מאלסקה לפיג'י...? אני מתחיל
לחשוב שכדאי לשאת יותר חפצים חדים בקלמר שלי... או לפחות ללמוד
לזייף מוות קליני.  בינתיים נועה חודלת לנשום, ונראה כאילו נטע
נכנס לתרדמת. ת.נ.צ.ב.ה!  

מכל המחשבות שעלו בראש פתאום נזכרתי בסרטי הישרדות... מסתבר
שעל מנת להישאר בחיים במצב חירום תמיד יש להישאר ערים ופעילים.
אז איזו פעילות יותר הגיונית מלכתוב שיר בשיעור ספרות, אולי גם
להראות קצת נכונות ללמוד תוך כדי! אז כתבתי שיר קצר:
"כדור אחד בתוף האקדח! אירה בראשי ואצנח, בום טראח!".

התבוננות סביב מגלה מציאות עגומה, רוב חיילינו נפלו חלל: נטע
שרוע על השולחן בתנוחה מיסיונרית. רעות בוהה בדף ריק ונראה
כאילו היא מדמיינת אנשים קטנים מתרוצצים עליו. עידן ישן עם
עיניים פקוחות, מדי פעם מכחכח בגרונו או פולט אנחה. איתמר
בוכה... כן! בוכה! גיא מדבר אל הרסטות של עצמו... ועופר שוקל
אם לגלח את הרגליים או את הגבות.. ולא בהכרח בסדר הזה. הסבל
קשה! אני אישית הייתי מעדיף להיות באמצע טיפול שורש שמבוצע
עי"י בבון עם פרקינסון תוך כדי פתירת נגזרות של משוואות
לוגריתמיות עם מספרים מרוכבים במישור גאוס, כל זאת בזמן ניתוח
כריתת אשך ללא הרדמה ע"י שיח סעודי עיוור.

אחרי נצח ושלוק השעון מתקרב ל9:50... כדור הארץ ממשיך לזוז
והזמן עובר! השיעור, למרות התחזית העגומה, נגמר!!! הגיע הזמן
לאסוף את השברים ולהתחיל את החיים מחדש... לאחות את הפצעים,
לקבור את החללים ולבכות על כל שאבד... ולא לשכוח שמחר, יום
שני, שעתיים אחרונות ביום: ספרות!!!!



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/1/02 2:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בא עם גרביים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה