בשעות הקטנות של הלילה,
כשכולם כבר ישנים,
היא והוא יוצאים ממחבואם ונחשפים אל הלילה השחור.
ואף אחד לא יידע.
ואף אחד לא יישמע.
רק הירח עד למה שיקרה, למה שקורה.
והוא יביט, ופני פוקר יעמיד, כאינו רואה.
כי הוא בעצם עיוור, ורק באגדות הילדים מספרים אחרת.
הלילה השחור, כה יפה הוא.
דברים שאינם נראים ביום, באור, נחשפים עתה בחושך.
כשקולות חודרים לאזניהם, מפחידים אותם במעט, יצמדו אחד אל
השניה, יתנו יד ביד.
מגיעים אל היעד, ניצבים. לא נאמרת מילה. מביטים האחד בשניה
ויודעים את זה.
קוראים את העיניים אחד את של השנייה, כי זו היא השפה הסודית
שלהם, שרק הם מכירים אותה.
ואז נופלים, אחד לזרועות השניה, כאילו כבר שנים חיכו הם לרגע
זה. נעטפים אחד בשניה, ויודעים משהו שאף אחד לא יודע.
זהו סוד, שהם אינם חולקים עם אף אחד, רק האחד עם השניה.
לפתע, הם מודעים למקום שבו הם נמצאים, כאילו התעוררו למציאות
החדשה.
וקול הגלים נשמע באזניהם כעת.
והם פונים אליו, אל הגדול האינסופי. ניצבים מולו ומריחים את
ריחו.
והיא תשפיל מבטה, מתבוננת אל הקצף השותף את רגליה היחפות.
והוא יחבק את כתפה.
והיא תניח את ראשה על כתפו.
והוא יבין את העובר עליה, ויהנהן ליבו אליה.
והיא, בלא צורך לדבר, מעבירה אליו את כל דבריה, את העבר, את
ההווה.
והוא מבין. ויודע.
ומקשיב בליבו.
והירח עד לכל המתרחש.
והעולם שייך להם. הוא שלהם.
ואף אחד לא ידע.
ואף אחד לא ישמע.
ועם שחר יעלמו שניהם, ללא עקבות או סימני דרך.
יחזרו אל מחבואם.
יראים מהעולם הרע, האכזר.
ורק בלילה הבא, יתעוררו ויקומו שניהם, ולא ירגישו כי עבר יום
שלם.
ושוב יגיעו אל יעדם.
מרוצים הם אחד מהשניה.
והוא תמיד יודע, תמיד מבין, תמיד רגיש, תמיד מרגיש.
שומר הוא עליה, ואף אחד לא יוכל להכאיב לה יותר.
הוא מגן עליה מפני כל העולם הרשע והאכזר.