חדר גדול, חנוק, חם, מסריח, מלא במוסיקה מהסרטים, כל כך יפה,
מראות מקיפות את החדר, וברים לאורך הקירות. המון בובות מרקדות.
בקרוב יגיע תורי. הבובות מסיימות את התרגיל בתנועה עילאית, ראש
מוחזק למעלה, גב חזק ניצב, יד שמאל למעלה, יד ימין בצד, רגל
ימין על קצות האצבעות ואילו רגל שמאל מונפת ומיד לאחר מכן
מוחזקת בצורה לא אנושית, גבוה לאחור. הקונטרה מגיעה... אחת,
שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש ו... מתחילה בשתי קפיצות
פשוטות בתחילה, עוברת לקפיצות תוך כדי הנפות גבוהות של
הרגליים, סוגרת שני סיבובי פירואטים, מבצעת בקפיצה את הז'טה...
כבר כמעט סוף התרגיל... אני כבר קרובה לפסנתר... קרובה מדיי...
הרעש מרעים באזניי... מבצעת את התנועה האחרונה והחדשה שזה עתה
הכרתי- פירואט אטיטיוד אחורי, הרגל שלי מקופלת בצורה לא
אנושית, כמו אצל שאר הבובות בחדר, השריר הולך ונמתח, הרגל
יוצאת מהמקום, השריר נקרע, ואני נופלת בתחושת כשלון התרגיל, כך
גם מרגישה המורה. אני קמה ובועטת בחזקה בפסנתר- בדיוק מאיפה
שהצלילים בוקעים, אלו שהחרישו לי את האזניים. הפסנתר מתפרק
לחתיכות אשר עפות לכל עבר, המוסיקה נפסקת, הפסנתרנית צונחת
עליו, הבובות כאילו נרדמו עקב המוסיקה שנפסקה, צונחות על
הרצפה, גם המורה, כולן צונחות על הרצפה כבובות סמרטוטים
ונשארות שם ללא תזוזה, ללא כל רוח חיים. החדר שקט להחריד. אני
עומדת. לא זזה. שומעת בחוזקה יתרה את דפיקות ליבי הרועשות. אני
מתבוננת בכל הבובות ששרועות על הרצפה. זיעה נוטפת מפניי ונקוות
לשלולית תחת רגליי. הבובות נעלמות לפתע, גם המורה והפסנתרנית.
המוסיקה מתחילה שוב, הפסנתר מנגן מעצמו, הקלידים זזים מעצמם
והנה הקונטרה שלי מגיעה. אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש
ו... אני מתחילה את התרגיל, אני לבדי בחדר, יכולה תוך כדי
הסיבובים להביט במראות ולראות שהכל הולך כראוי. אני מתפרסת
כמעט לכל אורך הסטודיו ומסיימת בתנועה העילאית שהבובות קודם
לכן ביצעו. תחושת הצלחה בתוכי. אני עומדת, במטרה לייצב את
נשימתי ומרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה, הזיעה נוטפת ואני
מרוצה מעצמי. אני מביטה בשעון של החדר ורואה שהשיעור עכשיו
הסתיים. אני פונה לעבר הדלת ויוצאת את החדר, נוטשת אותו חם,
חנוק וללא מוסיקה.
הילדה עם הסרט.