וישבתי מול הים, על הסלעים החרוכים, ודיברתי: אחרי כ"כ הרבה
זמן, סוף סוף, הצלחתי לדבר. והייתי כל כך יפה אותו בוקר קייצי
ושזוף, הרגשתי לבד - אבל לא. מישהו דג דגים במפרצון שליד,
והשפך הגדול כבר מזמן לא איים, גם לא עליי. טעם השפתיים
המלוחות שלי, שרידי האיפור העדינים שנותרו מליל אמש, השמש
המלטפת של השעות הטרום - שריפה, והים. חשבתי על הקיץ שעבר, ועל
כל אלה שהיו לי אהובים וכבר אינם. חשבתי עליה, נזכרתי - קודם
בטוב, אחר כך בבכי. ים שלם שטף אותי, ועדיין לא מחק.
ונזכרתי בכל ההבטחות, ובשקט - כמה הייתי צריכה אותו - השקט
הענוג של פסיעותיי היחפות בדיונה. אבל הוא כבר לא היה שם: רק
גל גדול מאוד של כיסופים וזכרונות שנמהלים אחד בשני: בי
ובמים.
ורציתי לנשק לה, והבטחתי. אחר כך נרדמתי על החול, והים -  כמו
שומר על שנתי - מצא בלבו ספינה טרופה, בחלומותיי. כמה עייפה
הגעתי אליה, וכמה טובעניות היו הדינות בין רגליי, והטבעתי את
כל העוקץ בזרם אדיר של מיי קרח שניגרו ממני והלאה - אל הביוב.

ואלוהים עדי שניסיתי: לשמור שם על פיסת שפיות, לשמור על עצמי.
אבל השקט, רק השקט, בזכות השקט. ולבשתי שמלה לבנה, ויצאתי
למרפסת. שוב אותו הים - אבל מרחוק. התיישבתי מולו, כל כך נקיה
ופתוחה: שקטה כמוהו, מאמינה בתום. וניסיתי להסביר את הרגש, או
לפחות - את ההרגשה, אבל לא.  
ולמרות שעדין כמהתי לאותם אהובים ורחוקים, היה זה דווקא השקט
שהצליח: להפוך את הגעגועים לרכות, ולשנות אותי.
ולמרות שהצליח - כשל: כי נשארתי לבד, כי רציתי יותר, כי הם
הפכו ללוח אבן שללא המנגינה המתאימה. הייתי נתונה לרוחו, כולי.
הקשבתי לה חוזרת אליי ממעמקי האבל, אל תהומות הצורך שנטבעו
בגופי. רקדתי מולה מחול מטורף של עיוורת, שהרי השמש סנוורה
אותי כל כך שלא יכולתי לראותה באמת. וצחקתי: מעצמי, ממה שהיה,
ממה שנראה, ואפילו ממה שנשכח מהלב. צחקתי, משילה קליפות -
קליפות סרקזם סרטני ומחלחל.
ועל אף שלא הגעתי לסוף הריקוד - מהסיבות הלא נכונות, כמובן -
זו הייתה ההזדמנות האחרונה, היחידה והטובה ביותר להסביר: שאני
עדיין אתה למרות הכל, ועדיין מחכה למה שיתן הים בפעם הבאה.