הרגשתי איך הצעקה הולכת ומתעבה בתוכי, תופסת נפח, צבע וחיים
משל עצמה. לא ידעתי כמה זמן עוד אוכל להכיל אותה והתחלתי ללכת
בטירוף, הלוך ושוב, לכל מיני מקומות, מנסה נואשות למצוא חלל
מתאים שיוכל להכיל אותה במקומי. הרגשתי איך היא תופחת בחובי
והבנתי שאם לא אוציא אותה במהירות, פשוט אתפוצץ. התחלתי לרוץ
כמו עכבר מסומם בתוך מבוך מתעתע, נעה בין קירות שקופים הלוך
ושוב, נתקלת בהם ונופלת, כושלת על משוכות דקות כקורי עכביש אך
חדות כתער מושחז, קמה ורצה שוב. הצעקה החלה לנוע בין קירות
בטני, כמו חיה פצועה, לבעוט ולהתפרע. אלוהים, חשבתי, כך ודאי
חשים כשנכנס דיבוק או חייזר או זרע השטן ישר לתוך הגוף. לא
יכולתי לסבול את זה יותר. אגלי זיעה החלו ניגרים ממצחי ופני
הלכו והאדימו. טסתי בכל כוחי מחוץ לבית, הרחק הרחק משכנים
ומכרים, לבניין הגבוה ביותר באיזור, מטפסת במדרגות במהירות
חסרת נשימה, עד לקומה ה- 30. פרצתי את הדלת אל הגג ושוגרתי
במהירות של טיל בליסטי לכיוון המעקה, מרגישה שהנה, הנה, עכשיו
אוכל לשחרר אותה סוף סוף. על הגג היה זוג מתחבק שכצפוי, לא ראה
כלום מלבד עצמו, מה שלא הפריע לי אלמלא התגלו מאחוריו אם ושני
ילדיה, האם מצביעה על האופק, אצבעה תלויה בוהה באוויר והיא
מסבירה לילדים דבר מה. האם הפנתה מבטה והביטה בי בחשד, תוך
שהיא מגוננת אינסטיקטיבית בידיה על הילדים. הרקע נצבע בגוונים
אדומים של שקיעה סוריאליסטית וחשתי כיצד שערותי נדבקות לפניי
המיוזעים. אני לא מאשימה אותה, חשבתי לעצמי. אני נראית ודאי
כמו צעקה ענקית עטופה באדם. מראה מבהיל. הבטתי סביב בייאוש
והתחלתי דוהרת למטה, שועטת במורד המדרגות החלקלקות, מנסה לאחוז
במעקה שלא להישמט לתהום, צעדי הפרועים משמיעים נקישות מהדהדות
ואני נשרטת מבפנים עד זוב דם. רצתי אל הים. הרגשתי שעקבי
הנעליים מפריעים לי לרוץ על גרם המדרגות המחוספסות והעפתי אותן
לכל עבר, כפות רגליי נשרטות ונחתכות בדרך, אבל לי לא אכפת. רק
להעיף ממני כבר את הצעקה הנצחית האיומה הזאת. מיד עם הגיעי אל
החוף נתקלתי בחבורת צעירים עושים ג'וגינג שחלפו על פני חיש קל
ואחריהם צץ זוג לסביות מחובקות, עם כלבת זאב, שנעצו בי, הן
והכלבה, מבט נוקב מדי. הסתובבתי מהר לטפס במדרגות ושמתי פעמיי
מחוץ לעיר, עוברת בדרך ליד הקניון האיזורי, לנגד עיני טסים
חלקי משפטים סתומים שיוצאים מפיות האנשים סביב ומבטים מפוחדים
ומלאי חשד. חשתי כיצד אני הופכת צרה יותר ויותר מלהכיל את
הצעקה החיה בתוכי, המתפרעת ללא גבולות, קורעת את איבריי
הפנימיים ושורפת את כולי, מאכלת כל תא במהירות, כמו נחיל ארבה.
ניסיתי להמשיך לרוץ אבל התחלתי למעוד ולרעוד, חשתי שאני מתקשה
לנשום וניחשתי שהיא הגיעה אל הריאות. הבנתי שזמני הולך ותם,
ואם לא אעשה משהו דראסטי פשוט אתבקע לחתיכות. לא מצאתי מקום
מתאים והבטתי בייאוש על סביבותי. הלילה ירד וחושך כיסה את
האיזור. רצתי לערימת סמרטוטים מהוהה שראיתי בפינת הרחוב הלא
מוארת ועמדתי מתחת לפנס מקולקל, ארובות עיני מאדימות מהמאמץ
והכאב. ערימת הסמרטוטים התגלתה כהומלס עוטה אדי וודקה, שנעץ בי
מבט מצמית וקפוא. ברחתי משם כל עוד רוחי בי לקצה השני של
הרחוב. הצעקה בתוכי ואני מתכלה, מקרה של נטרף מטורף שהפך טורף.
הבנתי שמקום מתאים פשוט לא יימצא בחוץ. או אז התחלתי להתכנס
ולהתקפל לתוך עצמי במהירות הולכת וגוברת, כמו מגדל קלפים עשוי
מתאי אדם, מתמוטטים זה בתוך זה באפיסת כוחות. לא הרגשתי כלום
חוץ מתחושת ציפה בתוך דמי שלי העוטף אותי מכל עבר, כמו לשון
חמה של כלב ענק שמרטיבה את כולי. זה היה מוזר אבל היתה בזה
תחושה מנחמת. בשלב זה לא יכולתי יותר להכילה והוצאתי אותה
לחופשי. היא הדהדה ברעם של פיצוץ אטומי, שופר של יום כיפור
בתוך הדממה, קורעת את הגוש הזה, ממוטטת בבום גדול את כל דפנותי
כמו מגדל דוקים מכפיסי עץ ישן המתפורר לאבק דק. לפני שנעלמתי
הרגשתי אסירת תודה לקירותיי הפנימיים שחסמו את הרעש. עוצמת
הצעקה השתלטה עלי והפכתי היא. התחלתי לרחף בחלל, מחפשת גוף
אחר לפלוש אליו כדי שישחרר אותי החוצה. |