אני זוכרת אותו...עוד מכתה ט' תמיד אהבתי אותו, אבל מרחוק. הוא
לא ידע ולא היה צריך לדעת. אני זוכרת שבסוף כיתה ט' במסיבת
סיום שלנו הוא הצתרף למעגל הריקודים שלנו. נפלתי משהו כמו חמש
פעמים לא הצלחתי להשתלט על הרגלים שלי בטח בגלל זה הוא עזב מהר
כל כך . טוב הפסד שלו. מאז אני וחברה שלי מחפשות אותו בכל
מועדון. תארו לכם איזה מצחיק זה היה כשבאמת פגשנו אותו. כמובן
הוא לא זיהה אותי , הייתי אף אחת שם, אבל באותו לילה , במועדון
החלטתי להראות לו שאני לא אותה בישנית כמו פעם, לא כזו שמתאהבת
אבל רק ממרחק ומתביישת לגשת. אז יכול להיות שהשתיה עזרה קצת
אבל אין ספק שמה שבאמת עזר לי היה הלב שלי שאמר לי לגשת אליו .
ואז ממש לקראת הסוף כשכבר היה לי את האומץ , הוא נעלם! מאיפה
הייתה לו החוצפה להעלם?? עד שתכננתי שפעם אחת עדי הביישנית
תתחיל עם מישהו הוא בורח ? אם הייתי הוא הייתי נזהרת.אבל כמובן
שאני לא הוא .
החלטתי לנצל את הזמן הפנוי שהיה לי ולא לחפש אותו אלא להנות
ולרקוד ולהשתולל ואז עליתי על הבמה (שגם ככה הייתה מפוצצת
באנשים) ורקדתי עד צאת הנשמה ואז כשבאתי לרדת עשיתי מין חצי
סיבוב באמצע הריקוד והוא פשוט עמד שם וחייך הסתכלתי עליו ולא
האמנתי שזה קורה לי התחלנו לרקוד ביחד הוא אמר לי את שמו אני
אמרתי לו דאא בטעות , מין פליטת פה כזו . הוא נעצר לרגע וחייך
ושאל אותי בקול הכי חמוד שיש :"את מכירה אותי מאיפה שהוא?" אז
פשוט עשיתי את עצמי כאילו אני שיכורה והתחלתי לצחוק והוא צחק
אחרי אחרי זה הוא ביקש את המספר שלי , בהתחלה שיחקתי אותה קשה
להשיג כאילו פאדיחות ישר לצעוק "בטח חיכיתי לשאלה הזאת כל חיי"
אחרי כמה "שכנועים " מצידו הסכמתי הלכנו למכונית של חבר שלו
והוא הוציא עט מתא הכפפות ורשם את המספר שלי על היד שלו, הוא
החזיר את העט לתא הכפפות ובאמצע ההתרוממות שלו (הוא ישב על
הכסא) התנשקנו . הרגשתי כאילו אני יצאתי מאיזה ספר: "אחרי מאות
השנים הנסיכה פגשה את הנסיך ,שניהם היו בטוחים שהרגע המדהים
הזה לא יגיע אבל כשהם התבוננו אחד בשני וחייכו הם ידעו שהם
נועדו לחיות ביחד לנצח נצחים" טוב אז אולי קצת התלהבתי , אבל
אני בטוחה שהבנתם את כוונתי. בכל מקרה יום אחרי הוא לא התקשר ,
גם לא יומיים שבוע או חודש , בנתיים מצאתי לי חבר , ננחמד אבל
..לא משהו חשבתי שאני מאוהבת אבל ממש הייתי רחוקה מזה . הייתי
במשך חודש בארה"ב ולא התגעגעתי והוא לאומת זאת לא הפסיק לשלוח
לי הודעות של געגועים . כשחזרתי הבאתי לו מתנה יפה ואחרי
יומיים אמרתי לו שאין מצב . לקח לו קצת זמן אבל הוא התרגל .
שבוע אחרי שחזרתי יצאנו למועדון ושוב הוא היה שם "הנסיך שלי"
בהתחלה חשבתי "עדי מה עובר עלייך ?יש לך חבר!" ואז נזכרתי שאין
לי אז הרשתי לעצמי להשתולל בהתחלה עשיתי מה שכל אחת הייתה עושה
, עינטזתי לידו..
ואז קלטתי שאני פשוט פוסטמה הוא גם לא התקשר אלי וגם התנהג
כאילו הוא לא זוכר כלום, אז פשוט התעלמתי ממנו ... זה עבד..
הוא לא הפסיק ללכת אחרי ולהצביע עלי כשהוא דיבר עם אחרים שלו
ואז הוא בא אלי ואמר לי " היי עדי , זוכרת אותי?" אז החלטתי
לחקות אותו ואמרתי לו "מצטערת..אני מכירה אותך??"  הוא "הזכיר
לי" (מזל שהוא היה שם, ממש שכחתי הכל)  ואז אמרתי לו "אני
מבינה שלא התקשרת"
הוא חייך שוב ..ואמר לי שהוא איבד את הטלפון , אז אמרתי לו
"אוקיי אני מבינה." והוא שאל אם הוא יכול לקבל אותו שוב , ולא
הסכמתי . יום למחרת הוא התקשר אלי ..היום אנחנו חברים ..כבר
חודש ושבוע ויומיים
מזל טוב לנו :)