הנה רוכב לו האביר בשחור,
כתר לראשו, שריונו בוהק באור,
סוסו האציל בהיר מן הלבנה
ראשו מורם, צועד בדרך השטוחה.  

ולצדם, על סוסה צעירה,
יושב זקוף השריון הנודע.
כנמשח בדם, צבעו ארגמן,
ולכל אורכו נמתח פס לבן.

האביר השחור נודד בדרכים,
מחפש נסיכות ולא צפרדעים.
האביר האדום נדמה שסתם התלווה
אך נראה שחברתו גם הוסיפה חדווה.

אביר הארגמן מתבודד היה תמיד
חיפש לו חבר, אך מצא רק "ידיד"
האביר השחור השלים חתיכה
שרק כעת ידע כמה הייתה חסרה.

וכך רוכבים השניים, אחד עם השני,
מצחותיהם מורדות, פניהם בגאון נשואים.
סוסיהם אט אט קרבים, צונפים,
מחככים אפים.

אך אל נא תטעו, חברים יקרים.
לא מאבן עשויים צמד האבירים.
שכן תחת השחור מסתתר נער מקסים
ותחת הדם - עלמה נחבאת בין הכלים.

יום אחד, בלהט היום
את מצחות הקסדה ירימו פתאום
ואז ייראו את פני האחר
ואז יבינו מבלי לדבר -

שהאביר השחור עודנו נווד
ואת נדודיו עוד ימשיך הוא לעד.
והאבירה באדום הלא היא גולה,
לקצה הארץ הולכת, לשמור על גבולה.

על כן לא נותר להם אלא לצעוד
זה בצד זו, להמשיך עוד ועוד,
כי כל עוד הם עיוורים ואין הם יודעים
אין הם צריכים להיות נפרדים.