זה הכל רק חלום, בתוך חלום, בתוך חלום.


 "הדמות הקטנה והשברירית רצה מטה במבוך התת-קרקעי.
   הצללים חסו עליה, ובו בזמן רדפו אותה. אימות ללא צורה,
   ללא שם, ארבו לה בכל פינה. נביחות מאחור האיצו אותה
   הלאה בכוח שלא היה בגופה הקטן. קולות גרוניים בקעו מן
   הפינה הקרובה והדמות קרסה ליד הקיר, פחד משתק אותה.
   הקולות צרחו על דם וכאב בלשונות, הבטיחו ייסורים ומוות
   בתוכן. הן הדהדו מהקירות בחשכה, והתקרבו. הדמות שכבה
   קפואה כאשר יללות מטורפות זינקו בין הקירות החשוכים. פיה
   נפער בצעקה אילמת, מוכת טרור, עיניה קרועות לרווחה."


כמו חרב פיפיות, כמו להב ללא ניצב, פחד הוא נשק ואויב. נצחי,
פחד הוא הרגש הראשוני ביותר שיודע יצור תבוני. נפלט מן ההגנה
שיצר לו הטבע אל עולם מוצף דברים זרים. ואין דבר המעודד פחד
יותר מהלא ידוע לאחד שאינו יודע כלום. יותר חזק מאהבה ויותר
עוצמתי משנאה. עשרות שנים לפני הקנאה והחמדנות. ולפחד אין
תרופה ואין לו מנוס. הוא הצל של השד שאורב בארון, החשכה מסביב
לכרית, הדבר ששוכן מחוץ לראייתך אך אתה יודע שהוא שם. הצרחה
הראשונית הזו שמהדהדת דרך הדורות. אין דור שלא ידע פחד ואימה.
אין ילד שלא בכה בלידתו. ובלילה, כאשר מחשבות על האפשרויות
האינסופית הפרושות לפניך עוברות בראשך, אתה לא מרגיש פחד?


 "הדמות קמה מן האדמה הלחה, רועדת, והחלה רצה
   הרחק מן הקולות המייסרים. רגליה בקושי סוחבות
   את גופה, ליבה מחשב להתפוצץ ממאמץ ואימה.
   מן ההתפצלות לפנים בקעו הקולות, בליווי צרחה
   אנושית מטורפת מפחד. נדמה היה כי הצרחה הדהדה
   בין המנהרות לחילופין, ללא אפשרות להבחין במקור.
   היצור השברירי והקטן נתקפל למול ההתפצלות ויבבתו
   מילאה את המנהרות."


"אימא? היכן את? אימא! יש לי סיוט ואני לא יכול להתעורר!"


לפחד יש אלפי זנים ומינים. מן המוחשי אל התפיסתי ועד המחשבתי.
הפחד מאש, הפחד מגבהים, הפחד מהצללים. אינסוף שמות וצורות לכל
פחד. ואין אדם שלא רואה צללים בחשכה ומסתכל מאחורי גבו לעבר
איום לא קיים. אין אדם החי ושפוי בדעתו שלא התגבר על הפחד. בין
אם הסתכל לו בעיניים וצחק ובין אם חמק מאחיזתו בשן ועין. במידה
זו או אחרת, גם הוא התגבר על הפחד. ואם פחד זה, מקורו מן הלא
נודע, אז ידע ימגר אותו מלבבך? אך האם כשתדע יותר, לא רק תבין
שיש אלפי מונים יותר לדעת ולפחד? מאבק כאוטי שמתרחש בכל אדם
ואדם מדי יום, כבר אלפי שנים. בין האדם לעצמו. פחד מקיים את
האדם, הין של היאנג, הרמוניה.


 "הידיים הדקיקות מיששו את פני הסלע, מחפשות המשך
   למערכת המנהרות. יותר ויותר בפראיות כאשר לא
   נמצא אחד כזה. רק קול אחד צעק עכשיו. קול חד, ילדותי,
   צורח סיוטי בלהות. הדמות החלה חופרת בטירוף
   באדמה הקשה של רצפת המערה, שוברת ציפורנים
   וקורעת את עורה בחתיכות סלע. הקול כבר נדם אך
   היצור המשיך לחפור באצבעותיו המדממות, בורח
   מן הקול שלו אל הקבר שחפר בעצמו."



עד מתי הפחד ילווה אותנו? איפה יש מקום בו אין פחדים וצלליות
אפלות? הרי השלווה הובטחה לנו אחרי המוות. כמעט מאז ומתמיד,
מאז שהתקיימו האדם והפחד ביחד, שקושר המוות עם שלווה, אפילו
חסרי האמונה, האמינו שאחרי המוות אין כלום. שינה ארוכה נטולת
חלומות. נטולת פחד. אין ילד שלא בכה בלידתו. והאם במותו,
במותך, לא תדע פחד? כאשר תעמוד מול הסף אל הלא נודע הגדול
מכולם, האם אחד מפרצופיו הרבים של הפחד לא יופיע מולך?


 "הצרחות חסרות הפשר התקרבו, צלילן בלבד דיבר
   על סיוט שנמשך מזה נצח, אך לא נותר דבר
   שישמע אותם. האם הם עדיין היו קיימות? הדמות
   הפעוטה שכבה מכורבלת בחור, ידיה הקטנות
   מכסות את עיניה בעקשנות השמורה רק למתים.
   רגליה תופפו על רצפת המערה בעווית, בורחות
   מזוועה לא ידועה גם בשינה הנצחית."


"אם אני לא אתעורר זה ימשך לנצח!"