הלכתי לשירותים. התישבתי. הסתכלתי למעלה. עכביש קטנטן צנח
עלי.
"איה!" זעקתי בהפתעה, כשהוא צנח על כתפי והחל לכרסם בה. "איה
קמה!" גיחך העכביש ברשעות והמשיך לנעוץ את שיניו בבשרי. תוך
שברירי שנייה, כשלושה במספר, הוא תפח למימדים עצומים. "איה
ק-מ-ה" חרחר וליקק את פיו, שטיפות דם נפלו ממנו באיטיות מדהימה
על הרצפה המזוהמת.
לא הייתה לי ברירה. הקטנתי את עצמי, דחקתי את עצמי לתוך האסלה
ככל שיכולתי והורדתי את המים.
קיוויתי שהביוב יראה כמו בטריינספוטינג. דני בויל הרמאי הזה!
הביוב היה בדיוק כמו שתיארתי אותו לעצמי לפני שראיתי את הסרט.
לא אלאה בתאורים, אלא רק אומר שהוא נראה יותר גרוע משירותים
משומשים במשך 5 שנים שלא הורידו בהם את המים (שהספקתי לראות
בטירונות).
הצלחתי לצאת מהביוב ברחוב הראשי. בכל הרחוב שוטטו להם עכבישי
ענק שעירים, שזללו להנאתם בני אדם. "יופי", חשבתי לעצמי.
"לפחות הסיוט הזה הוא לא רק שלי". למזלי, העכבישים עדיין לא
שמו לב אלי. התחלתי ללכת ברחוב, ואז מצאתי להביור זרוק לו.
המשכתי ללכת, וראיתי שלושה עכבישים מסביב לאדם, שהייתה עליו
חליפה מוזרה, אדומה כחולה כזאת, עם קווים שחורים.
"תעזבו את ספיידרמן בשקט!" צעקתי, כשאני צולה אותם כמו מרשמלו.
הם ברחו בציוצים כשהם משאירים כמה רגליים מאחוריהם. לקחתי שלוש
רגליים (אחת מכל עכביש) למזכרת וניגשתי אל ספיידי.
ספיידי היה רבע נשוך, וחצי חרוך. "תודה", אמר לי הרבע שנשאר.
הקמתי אותו על רגליו, ורק אז הבחנתי, מבעד לחליפה המוזרה, כמה
שעירות הן.
"וואו, אתה ממש דומה לעכביש", אמרתי לו. החיוך הסדוק שלו גרם
לי להתגעגע לסדרה המצויירת, ולסרט שעוד לא יצא.
"אז מה קורה פה, בנאדם?" שאלתי אותו.
"זה? זה סיפור של אתגר קרת" הוא אמר לי.
"מה? מה קשור אתגר קרת? נדמה לי שקראתי משהו שלו. מה הוא
קשור?! הוא בסך הכל סופר!" צעקתי.
"בדיוק. ולמזלך הרע נכנסת לסיפור שלו" ענה לי.
"למזלי הרע? מה איתך, זה חופשה בתשלום?" שאלתי בכעס, כאשר אני
שורף חמישה עכבישים שבאו לארוחה.
"אין מה לעשות, מתרגלים. בסיפור הזה אני בהופעת אורח."
"אבל מה הקטע של האתגר קרת הזה? הוא לא מסביר שום דבר. הוא רק
זורק מלא דברים לכאן!" התעצבנתי. עשרה עכבישים ששמעו את
הציוצים הקודמים התקרבו והפכו לערמות אפר קטנות.
"אבל זאת בדיוק הסיבה שאוהבים אותו. זה כמו חלום, רק שהוא כתוב
ואתה לא יכול להתעצל לרשום אותו... או לשכוח אותו..."
"אבל אני לא רוצה לחיות בתוך החלומות הדפוקים של אתגר קרת!"
שאגתי, כאשר מחלקה של עכבישים רצה אלי. יריתי לכל עבר,
וכשסיימתי, גיליתי שלא נשארה לי כמעט תחמושת. אולי מספיק בשביל
סיגרייה טובה.
"אבל כל מה שאתה צריך בסך הכל זה להפסיק לקרוא את הספר!" לחש
בחזרה.
הדלקתי את הסיגריה. סגרתי את הספר והסתכלתי עליו. "יש מזל לבן
זונה שהסיפורים שלו כל כך קצרים," חשבתי לעצמי. "אם הם היו
טיפה יותר ארוכים זה היה מכאיב שאין בהם פואנטה".
מכאיב עד כדי נגיסה מעכביש שעיר. |