עוד פעם עבר עליי יום קשה בעבודה. רק שתבינו, אני לא מאלו
שמפרשים קצת לחץ או משהו מינורי בסגנון, בתור יום רע.
יום רע זה שאני עושה 2 תאונות דרכים עם האמבולנס שלי, 4 חולים
נפטרים אצלי באמבולנס ומישהו מקיא לפחות ליטר של מיצי קיבה על
הראש שלי - ואם זה לא יום רע, אין לי מושג מה נחשב אצלכם יום
רע.
כשאני חוזר הביתה אני חושב רק על התמונות הנוראיות של הפיצוץ
בחדרה, אני יודע שאני לא אשן גם הלילה.
אני לא יודע איזה רגש גואה אצלי עכשיו - האם זוהי השנאה
למרצחים השפלים שגרמו לכל זה? האם זה צער ורחמים על הפצועים,
ההרוגים ומשפחותיהם? או שמה זה כעס-עצמי על כך שלא נהגתי מהר
מספיק כדי להוביל אותם לבית החולים?
במהדורת החדשות מראים סיקור נרחב של האירוע. עכשיו זה אני
שמקיא, אני כבר לא יכול יותר. אין לי אפילו כח לכבות את
הטלוויזיה מרוב שאני מרגיש רע. 24 אנשים נהרגו, מתוכם 20 ילדים
בגילאי גן-חובה עד תיכון. ישנם מעט מאוד דברים שאינם מובנים לי
בעולם ואחד מהם, אולי העיקרי ובעל המשמעות מהם, הוא כיצד אדם
יכול להקריב עצמו כדי לגרום כאב בל - יתואר במטרה להגיע לגן
עדן בתור "שאהיד", איזה מין הגיון מעוות יש לאדם שכזה!
הדברים נראים קצת שונה כשאתה חלק פעיל מהם. כן, אני לא המחבל,
וגם תודה לאל אחד מהנפגעים, אבל כשהגדרת העבודה שלך הוא פינוי
נפגעים כתוצאה ישירה מהמעשה הזה, במהירות גבוהה ככל האפשר,
ותוך כדי כך סיכון חייך האישיים, אז בין אם מחשיבים אותך בתור
חלק ממהלך העניינים ובין אם לא - אתה מחשיב את עצמך בתור חלק,
פעיל.
אני מקבל משכורת של 3000 ש"ח, משכורת שאני מסוגל לשרוד בעזרתה,
אבל לא יכול להרשות לעצמי להקים משפחה - אני לא אהיה כמו
החרדים שקודם מקימים משפחה ואז מנסים לשרוד בעור שיניהם, אם
אני אקים משפחה זה כשיהיה לי גב כלכלי יציב.
נכון, זה קצת מוזר להיות בן 42 ולא להיות נשוי אפילו פעם אחת,
אבל זו אחת ההשלכות של העבודה. גם אם היה לי גב כלכלי אני
משוכנע שלא הייתי מכיר שום בחורה, מתוך מעין בחירה... אחרי 18
שעות עבודה ברצף, לא הייתי יוצא לבלות כדי להכיר בחורות.
השעה כבר 3:28, והעבודה מתחילה ב5:00 - אז כנראה שההשערה שלי
לגבי לילה חסר שינה הייתה נכונה. זה בסדר, אני רגיל לזה.
אני חושב שאולי עדיף אם אני אוכל עכשיו, לחסוך הפסקת צהריים
ביום למחרת. אני מאד לא אוהב לבזבז שעות עבודה בצורה כזו.
אני מכין לעצמי לחמנייה עם פסטרמה, ולא בגלל שאני כל כך אוהב
את זה אלא פשוט בגלל שאלו מצרכי המזון היחידים שלי בבית. אותי
חינכו לחיות בצניעות!
4:30 עכשיו, אני יוצא לכיוון התחנה כדי להיות, כהרגלי ב29
השנים האחרנות, ראשון שמגיע מקבוצת משמרת היום.
בדרכי אל האמבלונס אני פוגש את ידידי הטוב, מנהל בית החולים,
דר. כהן. אני מחייך אליו כמו כל בוקר, אך הפעם במקום להחזיר
חיוך הפנים שלו עגומות קמעה. אני ניגש אליו לשאול מה קרה, מה
לא בסדר, האם אוכל לסייע בזה? אבל הוא לא עונה. רק מגיש לי
נייר לבן -
"בעקבות הפחתת תקציב בית החולים יש לצמצם בעובדים. אתה נבחרת
לפרוש לפנסיה מוקדמת ללא פיצויים". כמה אירוני שדווקא האמבלונס
האהוב שלי פינה אותי למיון לאחר שסיימתי לקרוא את המכתב.
|
