היא מודדת לי חום, כנראה שהתוצאה לא מוצאת חן בעיניה אז היא
אומרת לי למדוד שוב. אני מודד אבל התוצאה מאכזבת אותה גם בפעם
השנייה, הפעם אני גם רואה למה. מסתבר שהחום שלי הוא 35.8, קצת
פחות מהמינימום הנדרש.
"זה נמוך מידי, תכניס את המדחום מתחת ללשון" היא אומרת.
"אני לא בן שלוש, את יודעת. אני יודע איך למדוד חום". אני
עונה.
היא לא השתכנעה. "אני ארשום לך 36", הודיעה, בנימה ברורה של
איום.
"טוב", אמרתי באדישות, אך למרות זאת היא כותבת 35.8 ומגישה לי
את הטופס.
"תלך לקבוע תור", היא פוקדת ואני יוצא, נגש לדוכן קבלה ופונה
אליה שוב
"מה אתה רוצה?" היא שואלת.
"לקבוע תור", אני אומר, על סף אובדן סבלנות.
היא קובעת לי תור לאחה"צ ואני חוזר בינתיים ליחידה, שם מחכה לי
המפקד שלי, אדום כולו וזועם מתמיד. במקום לשאול למה אחרתי,
אולי יש לי איזו בעיה, הוא בוחר, כהרגלו בקודש, לצעוק:
"אני דורש זמינות של 100%", הוא אומר ואני מתנצל ומבטיח שזה לא
יקרה יותר. הוא שולח אותי חזרה לעבודה, באיום שבפעם הבאה אני
אקבל ריתוק.
אחה"צ אני חוזר למרפאה ונכנס לרופא. השעה כמעט חמש וברור לכל
שהוא מוכן ליציאה, התיק שלו ארוז והוא תוקע בי מבט זועם על
שהעזתי בחוצפתי לצמצם את זמן הבית היקר שלו.
"אני רואה שאתה סובל מכאבי ראש, שיעולים ונזלת", הוא מציין
באדישות, תוך רפרוף מהיר בתיק הרפואי שלי.
"כן, כבר שבועיים",
הוא כאילו בודק אותי באמצעות הסטטוסקופ שלו(ואני מדגיש את
המילה כאילו משום שאפילו את החולצה הוא לא ביקש ממני להוריד,
באותה מידה הוא יכל להשתמש באוזן שלו). לפני שהוא מסיים את
הבדיקה, ובלי מילה מהרופא, האחות ממלאת בטופס מה אני צריך.
כנראה שיש בינהם קשר טלפטי כי היא דייקה במאה אחוזים, ובפעם
השנייה בחודש האחרון הם שולחים אותי משם עם לורסטין וקלגרון.
כעבור שבוע אני שוב חוזר, האחות מחייכת אלי:
"אולי כדאי שתעבור לשרת פה, יחסוך לך את ההליכה" היא אומרת
בצחוק
"מתאים", אני עונה, "אולי ככה גם תתנו לי גימלים סוף סוף".
היא נותנת לי את המדחום, הפעם התוצאה משביעה את רצונה והיא
קובעת לי תור. אני נכנס לרופא וגם הוא נחמד מהרגיל.
"מה שלומך?" הוא שואל, נשמע כמעט מתעניין.
"אין שפור", אני אומר.
הוא לא מספיק מתעניין בכדי לבדוק אותי אז הוא מחדש לי את המרשם
ושולח אותי לדרכי.
אני חוזר ליחידה, מתיישב על השולחן, לוקח את כל הכדורים שאספתי
בחודש האחרון ובולע.