זה היה הריח שלך.

עייפת דרכים ושחוקת נעליים שבתי אליך לילה אחד, כתשעה חודשים
לאחר שנפרדנו זה מזו באחד ממסעותינו הכתומים. נפגשנו אנחנו
באחד כזה. אתה עם תיק על הגב ומברשת שיניים קשורה לצוואר, ואני
עם שקית מלאה אפרסקים וסרט בשיער.

כשיצאתי, לא תכננתי לצאת למסע ארוך, ולא האמנתי שאסחף לעולם
הארעי הזה, שלא הכרתי כמותו בעבר, ליותר מכמה ימים. נפרדתי
מדניאלה, אחותי, והבטחתי לשוב לאחר ימים מספר ולעזור לה להעביר
את החפצים שלה מהדירה של ההורים שלנו אל הדירה השכורה שלה עם
אפרת. במזל, הדירה החדשה שלה הייתה כמה רחובות בלבד מזו שלי.
דירתי הקטנה, היפה. כשאדם נכנס לדירה הזו בפעם הראשונה, אחרי
היום הארוך ההוא בטיילת, הוא אמר שאלו ארבעת הקירות הנעימים
ביותר שהיה בם. הוא צדק. אבל אינני יודעת איך היא נראית עכשיו.
מאז שיצאתי למסע הראשון ועד עכשיו, כשנה של שוטטות, לא ביקרתי
בה. לא ניקיתי אותה. היא וודאי כבר לא שלי, שכן גם שכר דירה לא
שילמתי. ומי הייתי, שהיה עליי לשלם? אני רכוש הכבישים,
המדבריות, מקומי איננו בין כתלים, גרסתי לעצמי שוב ושוב. המסע
הראשון שלי היה מהמרתקים ביותר שהיו לי, אולי כי היה בתולי
ותמים. אחרי שבוע מעייף ומכאיב, שאדם צבט בי עוד ועוד, במקומות
הקטנים, עליתי על אוטובוס אקראי ועל עוד כמה אחריו. לבסוף
הגעתי לדגניה א', למרגלות הכינרת. לקיבוץ נכנסתי דרך פרצה
בגדר, ועל כר הדשא הענק שבפאתו שהיתי, נדמה לי, כשלושה ימים.
הייתה זו שלווה מטורפת שלא הייתה לי כמותה באף מדבר אליו
נקלעתי. המנוחה המנטאלית הזו הייתה לי למופת לכל אורך דרכי
האחרת. רדפתי אחריה ללא סוף, עד שפגשתי אותך, חודש אחרי. אחרי
דגניה גיליתי את הכנרת. הייתי בה בעבר, כמובן, מעולם לא כך.
היא הייתה נינוחה, קורצת, מלאת אנשים וצבעים. המים שלה היו
עכשוויים ונוסטלגיים, ואני הייתי כילדה. פגשתי בה, גם, את נועם
ויואבי. ישנתי איתם על החוף שישה ימים מדהימים של השתוללות
ואופוריה. יואבי ואני גילינו הרבה עולמות חדשים, וסודות. יואבי
היה אישיות, אבל אתה זוכר אותו, אולי, יותר טוב ממני. אחרי
הכנרת נועם לקח אותנו לגור אצל בן דוד שלו במעגן. שם פגשתי את
רוב האנשים המוזרים ביותר שאני מכירה. בקיבוץ הייתה שמחה
גדולה. התעוררנו מוקדם אל צינת הבוקר ואל הריח של סוף הקיץ. בן
דוד של נועם היה בחור מקסים שהחליט שאוניברסיטה אמיתית היא
חוות חיות ואצלו היו לי את הלימודים המגוונים ביותר מאשר בכל
קורס אחר שלקחתי. את המיני מסע הראשון הזה סיימנו איפושהו,
אחרי טרמפים רבים, ועצירה אצל ירקן חביב לקנות קצת פירות, קרוב
לכפר החורש. שם פגשתי אותך.

עד שלא יוצאים למסע, לא יודעים כמה אנשים מסתובבים שם בחוץ.
כמה טיפוסים, בגילאים שונים, מרקעים שונים, במוזות שונות- כמה
מהם משוטטים ומחפשים לפגוש אותך, אם וכאשר תחליט להצטרף אליהם.
מאות, אם לא יותר. בתל אביב, במכללות, בבית המוגן. לא היה לי
מושג. אבל הם שם, בהמוניהם, מטיילים, מרחפים - חיים.

החודשים איתך היו היפים ביותר שהיו לי אי פעם.

כשהגענו לכפר החורש יואבי אמר לי שהוא רוצה להכיר לי מישהו,
חבר טוב שלו שלא ראה כמעט חצי שנה, מאז הטיול לצפון. זה היית
אתה. אני ונועם עוד פטפטנו בצד על מחנות הנוער שהשאירו כאן
בלגאן גדול כשהתקרבתם. יואבי עם חיוך מאוזן לאוזן ואתה נראה
רצוץ וחסר סובלנות כמעה. ההכרות הייתה בסיסית ונעימה, נתתי לך
אפרסק.

במדורה של הערב פגשנו עוד לפחות שלושים איש. אני ואתה פרשנו
לאוהל מוקדם יחסית, ודיברנו בשקט על מקומות יפים. אתה היית
באמצעו של מסע ארוך, כשבעה חודשים. לא יכולתי להאמין שאתה נודד
זמן כה רב. בעיניים עצומות סיפרת לי על החרמון, שבקיץ הוא נראה
כמו גלידת ריבת חלב, שאתה מאוהב בו. סיפרת לי על הבית שלך. אני
כמעט ולא דיברתי, לא אופייני לי כל כך, אבל הייתי מרותקת
לפואטיות בה תיארת מחוזות ארצישראליים שלא נראו לי כמותם. עמק
יזרעאל, עמק החולה. דרורים ותנשמות. נרדמנו אחרי הסיפור שסיפרת
לי על נועה והצוק. אמרת לי שבגלל מה שקרה היא לא יכולה לצאת
יותר לשום מסע, זה היה לי עצוב. דיברת עליה בהערצה, בגאווה.
אני לא נועה, חשבתי לעצמי, אבל גם אותי אתה יכול לאהוב.
כשהתעוררתי, אתה כבר היית בחוץ, מסתובב במעגלים מושלמים סביב
עצמך ושר שירים בשפה שלא הכרתי. שירים שלמדת בהודו. אני מעולם
לא הייתי בהודו. נעלתי סנדלים ויצאתי אליך. רצית שאסתחרר עימך.
לא יכולתי. כשיצאתי למסע הראשון נשבעתי שלא אעשן שם סמים.
שומדבר. כלום. עד עכשיו, השלווה שלי הייתה טבעית. כיואבי ונועם
היו מסטולים לחלוטין אני ישבתי בסטלה של אויר נקי ונוף. אז
הלכתי לחפש אותם. מצאתי אותם ישובים כמה מאות מטרים מהאוהלים,
עם עוד שלוש בחורות ובחור שלא הכרת, שלובים ידיים. התבוננתי
מהם מהצד. רציתי לחזור אליך. חזרתי. הפסקת להסתובב וחיבקת
אותי. היה לך ריח של עשן מתוק והעיניים שלך בחנו אותי ברפרוף
קל. נשקת לי. באותו היום החלטנו להיפרד מכולם ולרדת לסיני.
יואבי רצה עוד שתישאר, אבל התחבקנו כולנו לאות פרידה והוא לחש
לשנינו שנהנה עד שלא נוכל יותר. חייכתי אליו. נועם הבטיח שאם
הוא יחליט לרדת לסיני בשבועיים הקרובים הוא יחפש אותנו. ואז
הלכנו.

בדרך לסיני נקרעו לי המכנסיים, והבחורים שהסיעו אותנו לאילת
עצרו לי בצידי הדרך, במקום שאני זוכרת מטיולים על ההורים שלי,
בנמר. קניתי שם חצאית אוורירית וסגולה. אמרת לי שאני נראית בה
כמו פיה. המוכר נתן לנו גם צמידים במתנה, כי הבאת לו מפה
מיוחדת שמצאת. נסענו משם. עברנו את הגבול באיחור קל, רק לאחר
שהבחורים מהטרמפ הזמינו אותנו לאכול באכסניה שלהם. ואז -
סיני.

אגלי טל רכים נפלו על שק השינה שלנו, והאור הראשון הפציע מבעד
לשורת הדקלים הצפופה שעל קו החוף המזרחי המרוחק. צינת הבוקר
גרמה לטיפות הטל שנאגרו בחריצי שק השינה להפוך לגושי ברד רכים,
והאוויר היה קפוא כל כך- שברגע שפקחנו שנינו את עינינו והצצנו
החוצה, דקר בעור הפנים הקור ואתה הצטנפת במהירות חזרה אל החום
שבתוך מיטתנו המאולתרת. כעבור רבע שעה כבר חיממה השמש את האזור
כולו ואני פסעתי בזהירות החוצה עד שניצבתי עירומה על החול
הצהבהב. אתה הוצאת חצי פרצוף משק השינה וחייכת אליי חיוך
ממזרי. התמתחת, פיהקת ונאנחת קלות. החוף היה יפה כל כך- החול
היה דק ונקי, חם כמעה, ומולנו התנפצו הגלים השקטים של הים
המושלם ביותר בעולם. רצתי אל המים הצלולים, הכחולים הירוקים
הסגולים, שהשמש זרחה על פניהם כמו מיליארדי יהלומים קטנטנים.
הים כולו נצץ. אתה נכנסה אליו בזהירות. הים שטף מאיתנו מעט
לכלוך והרטיבה השיער. רגלינו שקעו בקרקעית הרכה ומצאנו עצמנו
עומדים שם בעיניים עצומות זמן לא קצר, משתכשכים, כשעל פניך
פרוש חיוך משתאה ומתפלא, ואני כילדה קטנה, מתיזה וצוללת.
כשיצאנו מן המים, התיק הגדול שלך כבר היה חם כל כך עד שרוכסן
המתכת שבו רתח. שלפתי ממנו את החצאית הסגולה שלי וגופיה לבנה
פשוטה, קיפלתי את שק השינה וקשרתי אותו היטב לתיק. לבשת את
מכנס הדייגים הבלוי שלך בצבע בז', וחילקת לי הוראות מצחיקות.
אחרי הליכה של חצי שעה הגענו אל מקום הלינה הקבוע של כל מי
שפגשנו שם אתמול. היו אלו שש חושות מקסימות, בצילו של הר כתום
ונישא. כאשר הוא מוקף רכסים וגבעות והרים- המדבר במיטבו. חגי
בירך אותנו, צחק על השיער שנטף מים ובתמורה החזרתי לו נפנוף
שיער עד שהתרטב גם הוא. הלכנו איתו עד לביתן העץ, שם פצחנו
כולנו בסדרת שלומות ומה נשמעות של לפחות חמש דקות. אילנה והדר
שיחקנו שש-בש, חגי הלך לקנות לכולם משהו לעשן ורז הכין קנקן
גדול של קפה שחור וחם. את רז הכרת עוד מהצפון, הוא תמיד היה
נחמד אליי במיוחד. הוא מזג לנו קפה והתיישבנו על הכריות
להירגע. בזאת סיימנו אני ואתה יחד את חפיסת הסיגריות המיליון
שלנו. חגי חזר עם שקית גדולה וחיוך גדול עוד יותר. אילנה
התיישבה על ידנו ודיברה על המעגל הנהדר שפספסנו אתמול כשירדנו
לחוף. הדר התחילה לגלגל. מתצפית והערכה, היא מגלגלת מעולה.
אחרי מספר דקות עבר בין כולם ג'וינט ענק ומעוצב היטב. הצעת לי
שוב ושוב שאקח. לבסוף נכנעתי לך, אולי כי נועם אז אמר לי שאני
לא יכולה לשפוט מה שלא ניסיתי, אבל לא סמכתי מספיק על עצמי כדי
לנסות. הבוקר היה שונה, הייתי קלילה וחופשית. אז סיימתי לבד
חצי ג'וינט. בינתיים עברו בין כולם עוד לפחות שלושה. בשעה
שלאחר כך הראש שלי היה קל כנוצה, והידיים שלי היו כגלים. אהבתי
אותך כל כך. הסתובבתי איתך במעגלים וניסיתי למלמל את השירים
ששרת. אז נפלתי על החול ובהיתי בשמיים האחידים, הלא נגמרים,
בערך אינסוף דקות. ראיתי אותך בהם. המדבר כולו היה שלך.

אני אוהבת למשש עורך השזוף בעיסוי קל, אני אוהבת להריח אותך,
לקשקש עליך בפחם, אני אוהבת להתמסטל איתך, לשכב איתך, להירדם
איתך. אני אוהבת לשיר את השירים ההודיים שלך, לקלוע לך צמות
בשיער, להתחבק בגמישות עד שהיינו לבנאדם אחד ומיוחד. אני
אוהבת, ותמיד אהבתי, להקשיב לך מדבר, לניעות השפתיים הרכות,
למבטים העוטפים. מתאהבת בך חזק יותר עם כל שקיעה מדברית, עם כל
משב רוח. בסיני הבנתי אותך, את האמת הבסיסית שלך. נדמה היה
ששום דבר לא יכול להרדים את שנינו. שומדבר.

היינו בסיני למעלה מחודש. הזמן עבר לאיטו אבל בכל זאת רץ כל כך
מהר. הייתה לנו פגישה חטופה עם נועם ויואבי, שהחליטו להמשיך
לסנטה קתרינה, ומאז לא ראינו אותם, ועשינו לנו חברים חדשים.
כשענבל, בחורה שהגיעה כשבועיים אחרינו אמרה שהיא כאן כבר שלושה
שבועות, פתאום קלטנו. תחושת הזמן אבדה לי בערסלים ובשחיות
הארוכות בים. היא אבדה לי מסמים אינספור ומנשימות שלוות על
כיסאות הנוח שמרפסת העץ. הזמן לא היה קיים בשיחות העמוקות
והארוכות עם אנשים רבים כל כך, הוא לא היה שם כששכבתי איתך
באורות כהים ובטבע אבסולוטי. ניצחנו אותו, אני ואתה. ואז זה
קרה.

כשהגיעו האנשים החדשים לחושות עשינו מה שתמיד עושים. את המדורה
הגדולה של קבלת הפנים, את המתנות של זרי הזרדים ושרשראות
מקונכיות. הייתה זו חבורה מפוזרת של אנשים מכל הארץ, כעשרה.
הייתה זו קבוצה נהדרת של בנים ובנות, שתיים יפות כל כך,
מלאכיות, וכמה שנראו, כי למרות ההגעה העכשווית הם נושאים את
המקום הזה מאז ומתמיד. ולא הבנתי למה היה לך פרצוף מוזר ולא
מאמין. למה אחרי שהדלקת את המדורה ברחת מיד לחוף, ואפילו לא
הצעת לי לבוא עימך. בסבב ההכרות, אחרי שהכנתי לכולם כמה
ג'וינטים, אמרה שם אחת הבחורות היפות שמכאן יש לה את הזיכרונות
המשגעים  ביותר. קראו לה נועה. ואז הבנתי.

ירדתי אל החוף באיפוק והתיישבתי לידך. כולך סערת, ראיתי מיד.
התחלת לדבר ארוכות על זה שהיא תפסה אותך לא מוכן, שלא האמנת
שתראה אותה שוב. שנדמה לך שהיא כאן כדי להרוס לנו הכל. 'נועה',
לחשת לי, 'היא מעולם לא הרפתה ממני באמת'. לרגע נבהלתי
שהתכוונת לזה שאתה עדיין אוהב אותה. ואז הסברת את המשפט, ששמעת
מרז ביום שהגענו שהיא מחפשת אותך. גם משירה, שבאה לכמה ימים,
בהפסקה שבין הסמסטרים, שמעת את אותו הדבר. אחרי חצי שעה של
נשיקות רגיעה חמות הגיחה נועה מהמעבר. קפאת. לא ידעתי כל כך מה
לעשות, והחלטתי להשאיר אתכם לבד. הלב שלי צרח אזהרות, אבל לא
הייתה לי ברירה. סמכתי עליך, והאמנתי בתקופה היפה שלנו, שאתה
אוהב אותי.
חזרתי אחרי שעה וחצי, מסטולה עוד יותר, ונעצרתי כמה עשרות
מטרים מכם, כשהבחנתי בחושך שאתם מחובקים. שטפו אותי דמעות
והלם. רצית חזרה אל החושות, והדר תפסה אותי לפני שהפסקתי לסגור
עצמי באחת. היא הייתה לי לחברת אמת, וסיפרתי לה, בשצף ובבלבול.
היא שתקה, והניחה לי להיות לבדי. לא חזרת אל החושות בלילה
ההוא, ונועה אף היא לא. נשארתם שניכם שם, על החוף, ולא ידעתי
מה קרה. בעיני רוחי ראיתי את התסריט הגרוע ביותר.
השכם בבוקר לקחתי את אחד מהתיקים שלנו ושמתי בו את הבגדים שלי,
קשרתי אליו את שק השינה ויצאתי מהחושה. לקחתי מכמה אנשים כסף
ושני ג'וינטים, נעלתי סנדלים ותפסתי טרמפ עם חסן, הבדואי שלנו,
לגבול. באותו היום נסעתי לתל אביב, אבל לא חזרתי הביתה. מהו
הבית, בכלל. לא הייתי יכולה להישאר איתך. אתה הכאבת לי כל כך,
מחוסר הידיעה, השתוללתי בתוכי, לא הייתי מסוגלת אפילו להיפרד
ממך. הסתובבתי בטיילת של תל אביב והייתי המומה מהשינוי. כמעט
שנה שנדדתי, ומעולם לא זכרתי את העיר שלי מעשית כל כך. אנשים
מתרוצצים ממקום למקום, שותים קפה, לובשים את מיטב האופנה,
נוסעים במכוניות נקיות. לא זיהיתי נוודים כמותי. בטיולים,
יכולתי להבחין מיד אם האדם מולי הוא סייר של תמיד או צועד שבא
ללכת בנחל. כאן, כולם היו צועדים שבאו ללכת סתם, בכבישים, בין
הבניינים, לצעוק על עמית בטלפון הנייד שלהם ולאמץ מדי את המצח.
לא זו המציאות שאימצתי אליי. אחר הצהריים הזה היה הזמן הכי לא
נעים שזכרתי. יצאתי עם אוטובוס, כמו אז, אל הכנרת. היה כבר קר,
אז מיד כשהגעתי נרדמתי ככדור בחוף. איזה חוף שונה - צעקני
יותר, שדרושות בו אטרקציות. רציתי לחזור לסיני, אבל היה ברור
לי. עכשיו, זה המקום שלך עם נועה. את ההפסקה ממנה מילאתי אני,
מחשבה בלתי נסבלת. אז נסעתי הלאה, לכל מקום, פרט לדרום.


חצי שנה של טיולים לבד, בגליל בעיקר, עברו עליי בהרפתקאות אין
קץ, ובחשיבה כמט יומיומית עליך. אז, הייתה לי עצירה ממושכת
בבית הלל אצל שרונה וגיל, שניים שפגשתי באזור צפת והסתדרנו
מיד. נסעתי אליהם, אל המקום המקסים הזה, למרגלות החצבני, וגרתי
אצלם בבית שחלקו הושכר בתור צימר, כחודשיים. בילינו שלושתנו
בדרכים לא דרכים. עם שרונה גיליתי מהי אישה ועם שינהם עולם
עשיר במין ובהדדיות. צברתי עם שניהם חוויות קסומות, מטריפות.
בצימר שהשכירו באו להתגורר, בין היתר, משפחות חביבות וחביבות
פחות, זוגות צעירים לפני גיוס ואחריו, זוגות קשישים ואנשים
בודדים למיניהם. ההפתעה הייתה כעבור חודשיים, שחגי הגיע עם
בחורה מבוגרת יותר ומעניינת שפגש בשבוע במצדה. הוא הסתער עליי
בנשיקות חמות ובאלפי סיפורים. הייתי מאושרת לראות אותו. הוא
סיפר לי עליך. הוא אמר שביום שעזבתי לא ידעת מה לעשות.

כשעתיים אחרי שהלכתי, נועה ואתה הגחתם שלובי ידיים מקו החוף.
אף אחד לא ידע איך לספר לך שהלכתי, ולא איך לעכל את הבחורה
החדשה הזו שנדמה שהפכה לאהובתך החדשה. אתה ונועה לא שכבתם
בלילה ההוא, את זה חגי סיפר לי באריכות. אתם דיברתם, על מי
שהיתם ועל החוויות שלכם, עליי ועל אלעד, החבר של נועה כבר
ארבעה חודשים, שפגשה אותו בבית חולים אחרי שנפלה. ידעתי מי זה
אלעד, הוא נראה אבוד בלילה ההוא בסיני כמעט כמוני, אבל לא
הכרתי אותו ולא הבנתי מדוע. הוא אפילו נתן לי חמישים שקלים
לגבול ובכלל. היית מסומם כל כך שנרדמת שם, איתה. חגי אמר
שהשלמתם אחד עם השני, על כל הזמן של הניתוק בניכם ועל העובדה
שלא הסכמת להפסיק לשוטט אחרי שנפצעה.
חיפשת אחרי בכל המחנה, ולא עזר שהדר סיפרה לך במדויק שאמרתי
שאני לא מסוגלת להיות כאן יותר ועזבתי חזרה לארץ. לא האמנת לה.
חגי אמר לי אז, שרצת ובכית ורצת ובכית. שלא דיברת עם אף אחד עד
שחסן בא ואמר לך בעצמו שהוא לקח אותי לגבול. חגי אמר שהוא לא
יודע מה עשית אז. הוא אמר שנסעת גם כן, ושהוא לא יודע לאן.
אולי לסנטה קתרינה, לדבר עם יואבי, ואולי חצית גם אתה את
הגבול. אבל לא מצאת אותי. לא יודעת אם ניסית כלל או היית שקוע
במין אובדן משלים שכזה. ישבנו עם שרונה וגיל וסיפרנו להם
באריכות את כל הסיפורים היפים שלנו מהמדבר. חגי מספר כל כך
הרבה יותר טוב ממני. בשבוע שהם עזבו את הצימר, חגי נתן לי את
הפונצ'ו שלך. הוא אמר שלא לקחת אותו כשהסתלקת, ושהוא שימש אותו
נאמנה בזמן הזה. לבשתי את הפונצ'ו ונתמלאתי כולי בריח שלך. אני
זוכרת אותו טוב, לבשת אותו בחצי מהלילות הקרים שבילינו יחד.
היה בו את החור של הסיגריה ואת התפר שנפרם ואילנה ניסתה לתפור
אותו ללא הצלחה. זה היית אתה, ולבשתי אותך. השתגעתי.

זה היה הריח שלך.

עייפת דרכים ושחוקת נעליים שבתי אליך לילה אחד, כתשעה חודשים
לאחר שנפרדנו זה מזו באחד ממסעותינו הכתומים. חיפשתי אחריך
בארץ כולה לפני שמצאתיך. מעולם לא הייתי נחושה כל כך אחריך, או
אחר משהו כלל. חרשתי את הצפון, מיסוד המעלה ועד בית נטופה,
שאלתי עליך, פגשתי אנשים ישנים, חברים. אתה ליד חיפה, הם אמרו
לי. נסעתי גם לשם. בעתלית, על מרגלות הים התיכון, פגשתי שוב
באילנה. היא סיפרה עליך, שהיית כאן לא מזמן, אבל נסעת עוד
דרומה, לירושלים. נסעתי גם אני.

תרתי אחריך בעיר כולה. עד שלבסוף, עם רדת החשיכה, ברחוב עמוס
אבנים מסותתות וריח של תבלינים, ראיתי אותך רדום אל קיר של בית
צדדי. היית מלוכלך, והתיק שלך היה קרוע. לבשת בגדים שלא הכרתי.
התקרבתי אליך, הורדתי את התיק שלי, ובשקט התיישבתי לצידך. ישנת
חזק, ועפעפיך זזו במהירות. אז לקחתי את יד שמאל שלך והרמתי
אותה בזהירות, עטפתי בה את עצמי, ונרדמתי במהרה, ראשי על כתפך,
שעונה אל הקיר, מחובקת וצמודה אליך.

יפה, איזה לילה יפה.