נכנסתי לחדר של רוקי. כולם קראו לו ככה- הוא היה מין רוקיסט
כזה, מוזר, אבל כולם נורא אהבו אותו. במיוחד אני. הוא תמיד היה
מביא לי כל מיניי המצאות כאלה שהוא פיתח ומספר לי כל מיניי
סיפורים מוזרים על החיים שלו, שלא תמיד נשמעו לי אמיתיים, אבל
כל כך עניינו אותי- שלא היה איכפת לי לשמוע אותם. בקיצור- אז
נכנסתי לחדר שלו והוא מחייך אליי במין מבט מטופש "יש לי משהו
בשבילך פיית". הייתי בטוחה שהוא הולך להוציא איזו שקית גראס או
משהו כזה כמו שהוא עשה ביומולדת שלי לפני חודשיים- אבל הוא
הוציא מין מכשיר מוזר כזה שנראה כמו איזה ווקי טוקי. "מה זה
לעזאזל? צעצוע חדש?", הוא גיחך "לא בדיוק"
הוא לחץ על הכפתור האדום שהופיע על דופן המכשיר.

נכנסתי לחדר של רוקי והוא חייך אליי במין מבט מטופש "יש לי
משהו בשבילך פיית".
"מה זה לעזאזל? צעצוע חדש?", הוא גיחך "לא בדיוק- זה נכשיר כזה
שמעביר את הזמן אחורה"
"תגיד לי, מה עישנת?!?" הייתי בטוחה שהוא באמת מתחיל  להאמין
בשטויות שלו, "זה רציני פיית, אני אומר לך- רוצה לראות?"
"מה שתגיד, בסדר" אמרתי בלית ברירה.

נכנסתי לחדר של רוקי והוא חייך אליי במין מבט מטופש "יש לי
משהו בשבילך פיית".... טוב, הבנתם את הרמז.

אחרי ששוכנעתי שהוא רציני הכרחתי אותו לגלות לי איך הוא עשה את
זה אבל הוא לא הסכים "נשבעתי לעולם לא לגלות". נו טוב- שיהיה.
לפחות הוא נתן לי לשחק עם זה לכמה ימים ככה שזה די מפצה על
זה.
חזרתי הביתה ברגל, למרות שירד שלג. זה הזכיר לי את מלחמת השלג
שעשינו אתמול, אני וריי, בחצר האחורית של הבית שלו. איך שהוא
זרק עליי כדורי שלג קטנים כדיי לנסות להפיל אותי על הקרקע ולא
ממש הלך לו.
בכל מקרה- הלכתי לי ברגל, בקור, עם הווקי טוקי הזה ביד כמו
איזו ילדה משועממת שאין לה חיים והיא גנבה לאח שלה את הצעצוע
החדש שהוא קיבל לקריסמס, וראיתי את ריי. הוא עמד ליד הבית שלו
עם המעיל האפור הזה שלו. כמה שאהבתי את המעיל הזה- כמעט קפצתי
עליו בפעם הראשונה שהוא לבש אותו. המעיל הבליט לו את העיניים
והוא נראה מדהים. התקרבתי אליו חייכנית ומאושרת, אבל משום מה,
הוא לא היה כל כך שמח, "חורף נעים!" נתתי לו נשיקה קטנה.
"כן...חורף, גם לך"
"מה יש? קר לך?"
"אני..אני בסדר, פיית...אנחנו צריכים לדבר" ואז קלטתי. משהו לא
בסדר. הוא אף פעם לא קורא לי פיית- אף פעם! גם שסבתא שלי מתה
והוא בא אליי הביתה לנחם אותי וכל השטויות האלו- הוא קרא לי
במין שמות חיבה חמודים כאלה (שחלקם לא ראויים לאזכור...)
בכל מקרה- אני אחסוך מכם את פרטי השיחה. אתם לא רוצים לשמוע מה
הוא אמר וכמה שבכיתי (לא לפניו) (טוב נו- אולי דמעה או
שתיים).
זה סתם היה משהו חסר רגשות בסגנון של "זה נגמר, אני עדיין אוהב
אותך- אבל זה כבר לא ילך". מה שהכי מעצבן אותי זה שהוא אמר
"אני עדיין אוהב אותך"- כאילו- בשביל מה? באמת, מה הטעם להגיד
את זה? זה סתם גורם לבחורה לחשוב שיש לה עוד סיכוי ואז היא כבר
ממש לא מקשיבה להמשך המשפט- "זה לא ילך". טוב נו- מה כבר
יכולתי לעשות?
זה לא נגמר ככה כמובן, כאילו- אנחנו. נשארנו לדבר עוד כמה
דקות- הוא כמובן זיין לי את השכל עם כל הקטע הזה של "נשאר
ידידים". כן בטח- אני ממש חושבת על לעשות מה שעשינו עם ידידים
שלי מותק. ואז הוא גם שאל אותי מה יש לי ביד והצביע על הווקי
טוקי הזה, "זה..סתם- צעצוע חדש".
בקיצור- ואני באמת מקצרת, חזרתי הביתה, בכיתי קצת, הדלקתי
עשרים אלף נרות ושמתי כמה שירי מחאה בסגנון אלאניס מוריסט
במערכת. לפני שעמדתי ללכת למקרר ולזלול עד שאני אאבד את ההכרה,
קלטתי- זה עוד לא נגמר!
הלכתי לווקי טוקי הזה שרוקי נתן לי. עצרתי שניה- אני בעצם
משחקת פה עם גורל והכל, משנה דברים וכאלה...אולי כדיי שאני
אעזוב את זה?
ואז חשבתי על ריי וכמה טוב היה לנו ביחד...ושהוא אמר שהוא
עדיין אוהב אותי...
טוב נו- זה לא יכול להזיק, נכון? אז לחצתי על הכפתור האדום.

התעוררתי. זה היה הבוקר של אתמול. קמתי והתלבשתי לבית ספר.
בדרך עברתי אצל ריי בבית. אנחנו תמיד הולכים ביחד, "חורף
נעים!" הוא יצא מהדלת וירד במדרגות שמגיעות לרחוב עם חיוך מרוח
על הפנים שלו ונתן לי נשיקה על הלחי. "חורף נעים..?" שאלתי
אותו- "מאיפה זה הגיע?"
"סתם- במקום להגיד בוקר טוב או בוקר נעים- אני מגוון"
כמה שאהבתי אותו באותו הרגע "חורף נעים גם לך" חייכתי,
והלכנו.
היה לי יום טוב. הוא סווג בקטגוריה של "ימים טובים"- יש לי כזו
שיטה. רוב הימים שלי היו טובים מאז שפגשתי את ריי. הוא נהיה
אפילו יותר טוב שחזרנו הביתה "רוצה לבוא אליי לקפה?" הוא שאל.
"קפה? אתה יודע שאני לא אוהבת..."
"כן, אז מה- זה רק קוד ל- רוצה לבוא אליי לסקס?", הוא כזה
מגוחך שזה פשוט משגע אותי. הדברים המטומטמים האלה שהוא אומר
שפשוט גורמים לי לרצות לקפוץ עליו ולנשק אותו.
נכנסנו אליו הביתה והוא הכין לי ארוחת צהרים. הוא לא ידע כל כך
לבשל האמת, אבל לא היה לי איכפת. אחרי זה הוא אמר שהוא יוצא
"לשאוף אויר צח". הוא ניסה להיות דרמטי כזה, טוב נו. חיכיתי לו
איזו חצי שעה וכבר לא יכולתי יותר אז יצאתי החוצה לחפש אותו.
הכל היה לבן, שלג. יש להם חצר ענקית והייתי צריכה ממש לחפש
אותו. ואז, פתאום- ראיתי שכתוב משהו על השלג- "אוהב אותך,
פיית"
כמעט בכיתי באותו הרגע, ואז פגע בי כדור שלג בראש. הסתובבתי
המומה וראיתי את ריי עומד מאחורי צוחק. "לא כל כך מהר!" הרמתי
חופן שלג ביד, הידקתי את זה וזרקתי עליו. ככה שיחקנו בשלג איזו
שעה. הוא כל הזמן ניסה להפיל אותי על הקרקע, כדיי שנוכל לסיים
עם הפורפליי הזה ונעלה לחדר שלו, אבל לא הלך לו. בסוף אמא שלי
התקשרה ואמרה לי לחזור הביתה כי כבר מתחיל להחשיך, אז הלכתי.
בלילה דיברנו בטלפון "את מאמינה בגורל, קוקי?"
"מה זאת אומרת- 'גורל' זו מילה נורא רחבה"
"כאילו- שאם דברים אמורים להיות בצורה מסויימת- אז הם יהיו
ככה, לא משנה מה?"
"די ריי- אני עייפה, אין לי כוח לדיבורים כאלה עכשיו"
"נו בייב, אני רציני- זה חשוב"
"אההה...לא, לא נראה לי- אני חושבת ששום דבר לא נקבע מראש...אם
אתה רוצה לשנות משהו אז אתה בהחלט יכול. ולמה אתה שואל את זה
באחת בלילה?"
"סתם, עניין אותי לדעת...טוב- אני עייף מותק- נדבר מחר?"
"כן...שבת נכון? רוצה לעשות משהו בבוקר?"
"לא יודע, נראה. טוב- לילה טוב, אני נרדם פה"
אני כמעט בטוחה שהוא ניתק את הטלפון בלי לחכות שאני אגיד לו
לילה טוב, אבל זה סתם- פרט שולי.  לא נרדמתי כמה שעות אחרי זה.
חשבתי על כל הקטע הזה שהוא העלה- 'גורל'- מה זה בכלל? מי זה
שיקבע לנו מה יקרה? אמרתי לעצמי שאם תהיה לי אפשרות, אני אשנה
דברים ואוכיח שגורל זה סתם שטויות. באמת חשבתי שאם אני אאמין
מספיק במשהו אני אוכל לגרום לזה לקרות. או- לא ממש "לגרום" לזה
לקרות- אבל לנסות...
באמת חשבתי שיש לי השפעה. חשבתי.
למחרת הלכתי לרוקי והוא הביא לי מין מכשיר מוזר כזה שנראה כמו
ווקי טוקי ואמור להעביר את הזמן אחורה. לא משנה- בכל מקרה,
שחזרתי הבייתה ברגל פגשתי את ריי ליד הבית שלו והוא לבש את
המעיל האפור שאני אוהבת. "חורף נעים" נתתי לו נשיקה. הוא
גיחך.
"הכל בסדר? קר לך?" שאלתי אותו, הוא לא נראה משהו, "אה...כן,
אני בסדר" הוא היסס מעט וחיבק אותי. אחרי שהיינו ביחד כמה דקות
התקדמתי הבייתה. השלכתי את הווקי טוקי הזה על המיטה ונכנסתי
למקלחת. אחרי שלבשתי את הפיג'אמה שלי הסתכלתי על המכשיר הזה של
רוקי כמה דקות, וצחקתי- למה לעזאזל שאני אצטרך אותו? שמתי אותו
במגירה של השולחן כתיבה שלי והלכתי לישון.
אחרי איזה יומיים שלא ממש התראנו, ריי בא אליי וסתם שכבנו על
המיטה ודיברנו. "פיית תקשיבי...אני צריך להגיד לך משהו"
הייתי עסוקה מידיי בלהסתכל על הכוכבים שדבוקים לתקרה שלי שלא
שמתי לב שהוא קרא לי פיית. הוא אף פעם לא קורא לי ככה.
בכל מקרה- אין טעם לפרט מה הוא אמר. כל מיניי שטויות על זה
שאנחנו כבר לא מתאימים ושהשתננו ואנחנו רוצים דברים שונים.
הייתי המומה מידיי מכדי לקלוט ממש מה קורה. כמובן שזה לא נגמר
ככה- הוא הכניס את הקטע הזה של "נשאר ידידים" שפשוט הרס אותי.
כאילו שזה ממש יהיה אפשרי.
אחרי שהוא הלך נהייתי ממש עצובה. החלטתי לסווג את היום הזה
כיום רע. הדלקתי כמה נרות והתיישבתי ליד השולחן שלי. שיחקתי עם
הלהבה של הנר כמה דקות עד שפתאום נזכרתי במכשיר הזה שרוקי הביא
לי. הוצאתי אותו ובהיתי בו כמה דקות.
יש טעם לנסות להחזיר את הכל? חשבתי לעצמי. אחרי הכל- זה לשחק
עם הגורל... חשבתי קצת על ריי ועל כמה שאני אוהבת אותו ואז
נזכרתי שהבטחתי לעצמי שאם תהיה לי אפשרות לשנות דברים אז אני
אעשה את זה. אז לחצתי על הכפתור האדום.

התעוררתי. זה היה שוב הבוקר של אתמול (מההתחלה). ההרגשה הזאת
של דה ז'ה וו שיגעה אותי, אבל קמתי כרגיל, התלבשתי והלכתי
לכיוון הבית של ריי.
"חורף נעים" אמרתי איך שראיתי אותו. הוא הסתכל עליי מופתע
"זה...זה בדיוק מה שבאתי להג....לא משנה- מה קורה?"
"הכל בסדר" חייכתי אליו והלכנו לבית ספר. הכל היה סתם- מין
מאוס כזה. גם אחה"צ שריי הזמין אותי אליו ל"קפה" ושיחקנו בשלג,
לא היה לי כוח ושמחתי שאמא שלי התקשרה ונתנה לי תירוץ לחזור
הביתה.
אחרי זה בלילה הייתה לי שיחת טלפון ארוכה עם ריי והוא סתם זיין
לי ת'שכל על כל מיניי שטויות בענייני גורל וכאלה, לא ממש
הקשבתי. הלכתי לישון ולמחרת, ביום שבת- הלכתי לרוקי. הוא הביא
לי מין מכשיר כזה שמעביר את הזמן אחורה- לא משנה. בדרך הביתה
ראיתי את ריי והוא נראה קצת עצוב, אבל לא היה לי כוח לדבר איתו
על זה וגם ככה היו לי דברים לעשות בבית אז סתם אמרתי לו משהו
והלכתי הביתה.
נשארתי עם ההרגשה המוזרה הזאת כמה ימים  ואז, יום אחד- אני
חושבת שזה היה בשיעור ספרות, נתקלתי במין ציטוט כזה שפתאום גרם
לי להבין כל מיניי דברים. בהתחלה לא ממש הבנתי אותו, אבל אחר
כך התחלתי לקלוט כל מיניי דברים וצצו לי בראש מין פלאשבקים
כאלו של דברים שקרו בעבר אבל בעצם לא קרו...לא יודעת- מין משהו
מוזר כזה. קמתי מהר ונתתי למורה איזה תירוץ שאני חייבת ללכת
והיא משום מה קיבלה את זה. רצתי מהר בכל בית ספר עד שהגעתי
לכיתה שריי למד בה. אמרתי למורה שלו שזה מקרה חירום ושאני
חייבת לדבר עם ריי. ריי בעצמו היה המום "מה קרה?"
"אנחנו חייבים לדבר ריי" אמרתי לו תוך כדיי התנשפות.
"עכשיו? את קולטת שזה שיעור חזרה למבחן... נכון?"
"ריי- זה רציני"
"נו...מה?" הוא היה ממש חסר סבלנות וזה לא היה פייר למתוח אותו
ככה. אז סתם התחלתי להגיד לו כמה שהיה לנו טוב ביחד, אבל היה,
ולא יהיה, וכל דבר טוב סופו להיגמר. ואז כמובן אמרתי שאני
עדיין אוהבת אותו באיזושהי דרך, למרות שזה מעצבן לשמוע ולהגיד
את זה. אז זה נגמר.
הוא היה קצת המום אבל הוא קיבל את זה ואפילו חייך אליי אח"כ
ושאל אותי- "נשאר ידידים?"

בערב הלכתי לרוקי עוד פעם והבאתי לו קופסה "מה זה? הפתעה? פור
מי?"
הוא קיפץ בהתלהבות. צחקתי לעצמי במחשבה שהוא לא כל כך יאהב את
מה שיש בפנים. "מה לעזאזל עשית?!?" הוא צרח, תוך כדיי שהוא
אוסף את הפיסות הקטנות שנותרו מהמכשיר שלו "הרסת את זה?!?"
עמדתי שם ולא אמרתי כלום. בסופו של דבר אני חושבת שהוא הבין.
הוא הסתכל עליי במין מבט כזה של- 'טוב נו, אין לי ברירה, זה לא
כאילו אני יכול לשנות משהו עכשיו'
חייכתי אליו ואמרתי "בכל מקרה, יש לי הפתעה בשבילך"
היה לו אז מבט של ילד בן ארבע שכרגע שמע שאבא קנה לו סוכריה על
מקל. הוצאתי שקית של גראס והושטתי לו. שנינו חייכנו.
אח"כ, יותר מאוחר, חשבתי לעצמי שהיום, יסווג כיום טוב.

הגורל בוחר לנו את המסגרת, אנחנו אחראים לתוכנה/דאג האמרשלד