|
חושבת על משהו חכם להגיד ומרגישה איך שום דבר לא יוצא.
רוצה להיות זאת שתגיד את המשפט שיכיל למעשה את תמצית כל האמת
בצורה שטיפשים יבינו וחכמים יעריכו.
ולא מצליחה.
פותחת לרווחה זוג שפתיים המנסות להוציא צליל של חוכמה וכל מה
שיוצא מהן זה רק: "בבקשה אל תלך".
הוא מסתובב אליי באיטיות קרה, כזאת שמכל סנטימטר של תזוזה שלה
מעיפה אליי מטר של טיפות קרח שנוגעות בליבי ונמסות בתחושה
צורבת.
"מצטער" הוא לוחש לי לבסוף וכל הברה נצרבת לי עמוק בתוך הנשמה
"אבל לא".
אני נשאבת לתוך מערבולת של יאוש בזמן שעיניי מלאות התקווה
המנופצת מביטות באותו שטן בתחפושת מתרחק ממני באיטיות מרגיזה,
ונוחתת לבסוף על הרצפה הקשה של האמת המרה שמודיעה לי
שנשארתי לבד. |
|
|
"אי הנורמליות
היחידה, היא
חוסר היכולת
לאהוב..."
שפויה מאוהבת |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.