בארבע בבוקר ירד אנטואן לים. הים התיכון הזה, המוכר כל-כך.
אהוב-שנוא. כמו מניפה שבורה שאדרותיה משיבות אמנם את הנפש, אך
לא מכסות מפני הגשם. לכאורה, הקיץ עוד היה בפסגתו, אך בארבע
בבוקר אפילו אלול נראה  כמו יריב עייף ומפויס.
אנטואן ידע שסיפור הוא כבר לא יכתוב הלילה, ואם כן יכתוב, הרי
שממילא תהיה זו תלולית מילים מעופשת, שאותה ירצה לשטוף בבוקר
עם דלי ראשון של מי ספונג'ה שחורים, ממפתן המסעדה שעל הטיילת
אל החול.
הבוס, אותו יאפי בעל שתי פימות, חנן אותו לארבע שעות של חופש,
בין סוף משמרת הלילה לתחילת משמרת הבוקר.
לי, שוטף הכלים התאילנדי שחלק עם אנטואן חדר בפאתי המסעדה,
ניצל כל דקה מהשעות הללו לשינה עמוקה מידי, רעה.
הבהילות שבה מיהר אל המזרן שעל רצפת המחסן, בלי לצחצח את
שיניו, כמעט וגרמה לאנטואן להתייאש. אלו חיים מרים, חשב. את
חירותו המעופשת דחס לי לפנאי הדל שלו, כמו היה נוסע שתמיד רץ
אל רציף הרכבת מאוחר מידי - רק כדי לגלות שהקרון נשק לפסים
לשלום אחרון לפני כמחצית הדקה.

את ארבע השעות שלו העדיף אנטואן לנצל אחרת. "אח! 240 דקות
מתוקות שלי, אחבק כל אחת ואחת מכן בתורה", התענג.  הלילה הוא
בזבז עשר מהן על התלבטות האם לשלוף את המחברת. עוד שש אזלו על
חיפוש מבוהל במזוודה, עד שמצא את הווקמן והאוזניות במעמקיה.
כמו להכעיס, דקותיים אבדו על התרת הקשר שנוצר בכבלי הפלסטיק
השחורים.
אנטואן הרשה לעצמו לבזבז עוד שמונה דקות בדיוק על הליכה מהירה
דרך החוף עד אל סף המים. אז לחץ בפעם הראשונה על מתג ה"פליי",
ונתן לצלילים הראשונים של "מכורה אחת אהבתי" להרטיב את אוזניו.


כינורות צועניים שידלו אותו אל זמן ומקום שהתרחקו יותר מידי,
בצלילים מוכרים ואהובים. כשקולה האימהי של הזמרת בקע
מהאוזניות, בלוטת הדמעות שלו נצבטה, וגלי הים המלוחים כמו נתנו
אז את אותותיהם גם בלחייו. "גם אם נצח עוד ננוע, אל ביתנו
הצנוע, לא נגיע שם", ניחם הקול הנשי הנמוך, והרוח האדישה עצמה
את עפעפיו של אנטואן בלטיפה שקטה.

באותם רגעים נדירים של יופי זך ושלם, עמד אנטואן לבדו, זכאי אל
מול העולם. אף אחד לא היה יכול לקחת ממנו את הרגעים האלה,
הדקות שבהן החוף היה רק שלו, גם אם התהלכו בו עוד סהרורים. אף
ישראלי אטום לא היה מצליח, לו ניסה, לפלוש אל הריבונות של
אנטואן. אדון לעצמו, אדון לעולמו. עבד לגעגועים, בודד אבל גאה.
 
כבר לא אירופאי, אף פעם לא ישראלי - פשוט אזרח העולם.

אדם, בעזרת האל.