מוקדש למורני -- ההשראה לסיפור, וההשארה לחיי..
מורן-  אני אוהבת אותך.

                                         
           
ידיה ריחפו על הקלידים, עברו במיומנות מקסימה מהקלידים הלבנים
לשחורים בתיאום מושלם. עינייה עצומות, כולה מתרכזת במנגינה
הנפלאה שהיא הפיקה בשתי ידייה, גופה התנוענע בתיאום למנגינה,
היא נכנסה לתוך המנגינה, התאחדה איתה, הפכה להיות כדור של אור
יחד איתה. היא סיימה את היצירה בת שבע דקות. שבע דקות של יצירה
מופת שהיא הלחינה וניגנה, היא הייתה חלק ממנה. מנגינה שהושראה
ממות אביה, שממנו ירשה את הכישרון המוזיקאלי שלה.

כל חייה היא הקדישה למוזיקה. מאז שהייתה ילדה קטנה והייתה
יושבת עם אביה ליד הפסנתר ומסתכלת מהופנטת על ידייו, איך שהם
עוברים בקלילות מקליד לקליד , מפיק מוזיקות נפלאות. הפ היו
יושבים בחורף מנגנים בפסנתר, שהאח דולק ואמה במטבח מבשלת ארוחה
חמה. הוא לימד אותה כל מה שהיא יודעת. איך להקשיב למוזיקה, גם
עם הלב וגם עם האוזן. לדעת את המוזיקה, לא לחשוש להעביר
ביקורת. הוא לימד אותה שוב ושוב לא להקשיב לכל מה שאומרים לה,
אבל גם לדעת לקבל ביקורת, ולנסות להפיק ממנה כמה שיותר. והיכ
חשוב, לדעת לבקר את עצמה ולהכיר בטעויות שלה.
היא אהבה אותו. לא היה אף רגע בחייה שהיא התביישה בו או לא
רצתה בחברתו. הוא נתן לה את כל מה שהיא רוצה, את כל מה שנערה
צריכה.

היא פתחה את עייניה, כמה משרפרף, צעדה צעד אחד קדימה לעבר הכל
שהריע לה בעמידה, חייכה אליהם, קדה קידה קטנה. חיכתה שהקהל
ירגע ואז אמרה "תודה. תודה לכל מי שהגיע לכאן היום, ותודה לכל
מי שתמך בי ועוד תומך בימים הקשים האלה שלי. בזכותם אני כאן,
ואני חייבת לכם את הכל. תודה". היא הרימה כמה פרחים שהועפו
לעברה. וירדה מהבמה.
היא נכנסה לחדר שלה, ופשטה את השמלה וחלצה את נעלי העקב
ההודרים. לבשה על עצמה את הג'ינס והחולצה שאיתם באה, ואיתם היה
לה הכי נוח. לבשה את נעלי הספורט שלה, לקחה את תיק הגב שלה
ויצאה. בעוד היא מפשפשת בתיק, בחיפוש לאחר המפתחות, היא הרגישה
חבטה בראש וראתה איך הריצפה מתקרבת אליה. היא נחתה על ריצפת
הבטון הקרה של החניון. מישהו עלה עליה והצמיד את ראשה לרצפה.
"אל תעיזי לזוז!" היא פחדה פחד נורא. היא פחדה לנשום, פחדה
למצמץ. היא הריצה את הנורא ביותר שיכול לקרות, שהוא יצמיד לה
אקדח לראש ויפוצץ אותה קבינימט. היא התחילה לחשוב מי זה יכול
להיות. יכול להיות שזה המוכר מהמכולת, השמן, והשיכור, הוא כבר
כמה זמן עושה לה עיניים ורומז לה רמיזות גסות. היא הרגישה את
מכנסייה מופשלים והתחילה לבכות ולצרוח ולהתחנן על חייה. היא
הרגישה אותו מנסה לחדור מאחור. היא ניסתה להתנגד, הצליחה להרים
את ראשה הוא דחף אותו חזרה לריצפה באגרסיביות והכאב היה כל כך
חזק. היא התחילה להרגיש את הדם נוזל ממנה והלאה. הוא חדר לזה
כאב. היא צרחה ובכתה וניסתה להאבק, אבל התנוחה שלו היה מכשילה,
לא היה לה לאן לזוז. לא היה לה כבר כוח לנסות, היא התחילה לאבד
דם וכל הגוף שלה כבא מהמשקל שלו והאלימות בה הוא אנס אותה.

היא איבדה את ההכרה, ושהתעוררה היא מצאה את עצמה בבית חולים.
שם טפלו בו. לא אמרו לה מי הביא אותה ואיך בדיוק מצאו אותה.
היא השתקמה פיזית בבית חולים כשבוע. בכל שהותה בבית החולים, לא
הצליחה להתחמם. כל הזמן נשב אליה מן משב רוח קריר שנכנס לתוך
עצמותיה.היא ניסתה לברר מאיפה מקור המשב, אבל לא הצליחה
לגלות.אחרי שיחררו אותה הביתה והמשטרה ביקרה אצלה פעמים רבות,
היא אמרה להם שהיא לא יודעת מי זה ומי זה יכול להיות והיא לא
ראתה אותו, ולא היה לה שום סיכויי לראות אותו הוא החזיק אותה
חזק מידיי.

היא ישבה שעות על גבי שעות בביתה, בחושך מוחלט. פחדה לזוז.
הייתה יושבת שעות בכורסא שלה מול התנור הקטן שלה, שותה חליטת
צמחים. חושבת לעצמה משחשבות נוראיות. היא הייתה שומעת צעדים כל
הזמן וקולות שקוראים לה. בלילות היא הייתה חולמת חלומות זוועה,
היא הייתה רואה את פרצופו, צוחק עליה עם פה מלא שיניים צהובות
מניקוטין, והבל פיו נורא, אלכוהול וסמים, היא לא הצליחה לזהות.
הוא היה חותך אותה לחתיכות, היא הרגישה את הכאב מתוך החלום.
היא הייתה מתעוררת מזיעה כולה, בוכה בכי היסטרי, בקושי מצליחה
לנשום. היא שמה חמישה מנעולים על דלתה. הייתה נעולה בביתה כל
היום וכל הלילה, היא סגרה את החלונות עם קרשים, את כל החלונות
גם של המקלחת והשירותים. במקלחת היא שמה גם כן, שלושה מנעולים.
הייתה מתרחצת הכי מהר שאפשר, ומתלבשת במקלחת, כדי לא להסתובב
עירומה בביתה.
היא הייתה חולמת חלום אחד שחזר שוב שוב מספר לילות בשבוע, במשך
כמה חודשים. בחלום ראתה את עצמה, והיא הייתה לבנה, צחורה ממש.
היא עלתה במעליות, מדרגות נעות, סתם מדרגות. כל החלום היא
עלתה, כאילו חיפשה משהו למעלה, כאילו מלמעלה תבוא הישועה לכל
צרותיה, לכל בעיותה. היא חלפה ליד המוני אנשים, חלקם נראו
עסוקים, כאילו הם ממהרים לאנשהו, חלקם נראו מאוד נינוחים. חלק
ישבו בביתי קפה, וחלק סתם טייל לו בין החנויות. אף אחד לא
הבחין בה, והיא הייתה מעין שקופה, אף אחד לא הבחין בה. היא
נכנסה לשירותים והסתכלה במראה ובהתהה בבבואתה וראתה ילדה קטנה,
בת שבע, עם שתי צמות, כמו אלה שאמה הייתה נוהגת לקלוע לה, הרבה
לפני מות אביה. היה היתה לבנה, חדשה, מודרנית, היה בה משהו
מכאני. היא הרימה את ידה הימינית ושברהאת המראה, וראתה את הדם
זורם מכף ידה, ואז התעוררה. היא אף פעם לא הגיעה יותר רחוק
מזה. היא אף פעם לא הבינה את משמעות החלום. אבל היא המשיכה
לחלום אותו עוד הרבה זמן אחר כך.

כל צלצול טלפון היה מקפיץ אותה, עד שלבסוף נשברה וניתקה אותו.
היא הייתה מזמינה מהסופר מצרכים והייתה משלמת דרך רחיץ הדואר.
ואת המצרכים הייתה אוספת כחצי שעה אחרי שהשליח היה עוזב. היא
ניתקה קשר עם העולם. עם משפחתה. אפילו לקבר אביה כבר לא הלכה.
היא הייתה רק יושבת, שותה את חליטת הצמחים שלה, וכשלא חשבה
מחשבות נוראיות הייתה מנגנת בפסנתר, שעות. היא התחילה לפחד מכל
דבר קטן, כל רחש הכ מזערי היה מעורר אותה, שפריע לשקטה.
בסוף היא נשברה, היא לא יכלה יותר לעמוד בסבל של הפארנויה.
היא הזמינה חבל קשה במיוחד וארוך, קשרה אותו בקשירת תלייה, כמו
שלימדו אותה בצופים שהייתה קטנה, ובעודה קושרת חשבה כמה נפלא
שיש לה זיכרון כל כך טוב.
היא עלתה על שולחן וקשה את החבל לקורה. היא הניחה את ראשה
בתוכו וקפצה למטה, אל תוך היאוש, אל תוך האבדון, אל תוך
המוות.

שנים לקח את שמצאו אותה. היא נמצאה כאשר באו להרוס את הבית,
אחרי שהוציאו עליו צו הריסה, שכראש העיר החליט ששם יהיה הקניון
שתיכננו לבנות כבר זמן רב. קניון שיהיה הכי חדשני והכי מודרני.
כשפרצו את דלת ביתה הנרקב, הסירחון היה כל כך גדול, עד שהיו
חייבים לשבור את אחד הקירות כדי לתת לו להתאוורר, ורק אחרי
יומיים של איורור, נכנסו פנימה, וגילו את השלד, שעמד ונרקב
קרוב לחמש שנים. הדבר המוזר היה שלמרותהזמן שעבר, הוא עדיין
היה לבן, צחור, ונראה חדש.

קראו למשטרה, והיא פתחה בחקירה, ואחרי חקירה קצרה גילו שזו
הייתה שרה הזקנה והמשוגעת.
הם קברו את השלד, ויותר אף אחד לא שמע עליה.