הפעם הם החליטו להרים הפקת ענק, ולא עוד אחת מהיצירות הישנות
המוזרזולות שלהם. יותר הם לא יסתבכו בהנפשת בובות הגרב, הבד
וחוט התיל, ויתחילו לעבור להפקות קצת פחות רציניות מהשואה
האוזבקיסטנית או חיידק האהבהשמהבה האפריקאי, שחיסל כבר מיליון
עוברים שרק סיימו ללמוד פורטוגזית. הפעם הם יכנסו לספרים ולא
יהיה מי שלא יכיר, לא יהיה אפשר שלא לאהוב אותם, כשכל ילד,
ילדה ועלם בגיל הטיפש עשרה יחוש כלפיהם הערצה, הזדהות והתמדה,
ומצדם לא יונד אף עפעף והכל יבוא כמו הוכן מראש ומבעוד מועד,
כששמותיהם כבר נחרטו מזמן על גבי החותמת שבמכונה הדרום
קוריאנית, שמייצרת את פתקי ההקדשה המושלמים למתנות המושלמות,
שמהוות את משוש חיוו של כל אמן אמיתי היודע, ובטוח בעצמו, ובעל
איכות שקשה למצוא במכבסה הקרובה למקום מגורייך. ולכל המתנות רק
מען אחד, והמען זה לא הם, כי להם כמובן נורא אכפת מהאוקינוס
ומרעבי העולם, והם יופיעו בארץ למרות המצב. הם יתרימו ויתרמו
וישקיעו ויהפכו עוד עולם למקום שבאמת רוצים לחיות בו. ואז הם
יסעו לחו"ל, ולחוץ לארץ, ולדיסנילנד, לעיר הנוער בחיפה, ולעוד
כמה ארצות ומדינות וערי מדינה מתועשים יותר ומתועשים פחות, כי
הלקוח תמיד צודק, ודעת הקהל יודעת מה דעת הקהל רוצה.
ובנקודה, וברגע שכולם כבר יתחילו לשכוח, הם יוציאו את
הפקת ההמשך. כן, אותה הפקרה, סרט, הצגה בברודווי חוצות או משחק
מילים לכל המשפחה, שכל היזמים כבר שנה רבו על לקחת בה חלק, זאת
שהיתה אף גדולה מקודמתה ושמנה בפני עצמה, והם שוב יהיו שגורים
בכל נושא, ובכל שיחה, ובכל עיר, מדינה וכפר אוסטרוהונגרי נידח.
ושבט היובוטי שוב יודה על שקי האורז וקלטות הוידאו שמתעדות
באופן אישי את כל הפספוסים והצנזורות הגסות שהסתתרו מאחורי
הקלעים, כדי שכל פלח שוק צעיר מגילאים שש עשרה עד עשרים ושמונה
יראה איך לא עלתה להם ההצלחה לראש, ושהם בסך הכל כמו כולם.
ההפקה השלישית תצליח קצת פחות, כי בסופו של דבר אף אחד לא
אוהב סרטי אופרות סבון, והשם שלהם יתחיל כבר להשכח, כי מאז
הימים הטובים ההם כבר הספיקו למות שלושים וארבע מיליון הודים
מרעב ועוד אחד מקור, ושלושה מיכליות נפט טבעו בים האדום,
השחור, הכספי והאגאי, ושלושה גמלים נוספים נרכשו עבור פינת החי
של הגן הבוטני בתל אביב. אבל זה בסדר, באמת בסדר כי מה שבאמת
חשוב הם החובות שהוחזרו למלווים בריבית ולנושים, והמיסים
ולמשקיעים שהאמינו בנו כל הזמן, וצלמי הפפארצ'י שתיעדו כל רגע
כזה. ואז הם יוכלו בשקט, סוף סוף לישון. בידיעה שלא באמת צריך
לעבוד ביום המחרת, והחסכון לאונברסיטה, לעתיד ולאוטו של הילדים
הופקד כבר אתמול בחשבון, ולא צריך להתחשבן יותר מה לאכול ומה
לא, וכבר לא יתחקרו אותנו על התקרית ההיא בארבע, או חמש או
שמונה שפות שונות, והמזרון ירופד בריבית, הכריות בנקודות
איזומרופתיות תומכות ישבן, הבחורות בסמים קלים, והשינה תהיה
מתוקה מכולם.
ואז, כשהקצפת תימס, ובחלום יעוכל הדובדבן האחרון, והשעה
והשינה תהיה מתוקה מכל אלה שקדמו לה, וצג השעון יהבהב בכחול
03:45 . הדלת לאט, לאט, לאט תפתח, ובשעה שלוש ארבעים וחמש,
וארבעים וחמש שניות, שלושה דמויות או זכרונות או ציוני דרך
נוסטלגיים יכנסו חמושים בכבוד, נקמה ודם, וברקע לא תשיר האזעקה
כששלושה וארבעים וחמש בובות הגרב, הבד וחוט התיל ילפתו במפתיע
את גופו, ואז אחד או שניים או שלושים ילחשו לחישה עמוקה אל תוך
אוזנו ויצאו מן החדר, כי זה נורא חשוב שהוא ידע בדיוק למה,
ואיזה משפט שכוח אל שפלט דרך אגב, לאחר ששבע מעוד איזשהיא
ארוחת צהריים למישהוא או למשהוא או לכמה, או לדמות מדובבת בעלת
אמצעים ויותר מדי רגשי נחיתות את החיים עד בכדי.
וברגעים שאחרי שוב לא יקרה דבר, ורק צחוקו המצמרר, מקפיא
היבלות ומרטיט העצמות של השומר המשוחד ישמע מתקרב מכיוון הדלת,
ושום יד עטופה בצמר לא תמצא שם בשביל להחזיק לו את היד. ואז
הוא יתפלל, ואז הוא יצרח ויעשה במכנסיים, והקהל יחרוק שיניים,
ויכסוס ציפורניים. וברגע השיא, בנקודת המפנה, ברגע שלפני כל
הסערה, בשקט מופתים ובדממה שעלולה לצרוב את האוזן, כשכל הנשים
בהריון יאבדו את ולדם, הגברים את הכרתם, והילדים את תומתם
תתגלה זהותו האמיתית של הרוצח, ולאן בעצם נעלם השותף, ומי היה
זה שמאחרי הכל וחייך. וחיוך זדוני ימתח על פניו של כל צופה,
ובאותו רגע שלפני יכתב בגדול על הצג..הסוף. |
