התבוננתי בכאבו, עיניו הסתכלו עלי רוויי אכזבה. "לו ידעת לאיזו
שושלת נולדת?" מלמל, ואני לא ידעתי נפשי.
ידעתי, גם ידעתי, איך בכלל חשב אבי כי אשכח את השושלת הזו
המשתלשלת מאחורי וגורמת לבטני להשתולל כל פעם מחדש כאשר אני
לוקחת לידי את מפתחות המכונית שניות לפני כניסת שבת קודש
ומתעתדת לשוב אל ביתי.
"אין יותר שבתות ביחד? אין יותר חגים?" הוא ממשיך ושואל. ואני
כעס וכאב מעורבבים זה עם זה, עונה:" אני מכבדת אתכם ולא רוצה
לנסוע בשבת, אולי תכבדו גם אותי על היותי בן אדם מבוגר שהחליט
לחיות כך את חייו, אני לא דתיה". ואמירה זו שחותכת את שפתותי
כשהיא יוצאת מהן, חותכת גם בלבו של אבי, ואני רואה אותו מתכווץ
לעוד כיווץ קטן אחד, חרדה בשל ניתוח הלב שעבר לפני מספר שנים.
ושוב המנטרה המפורסמת "הייתם מתביישים לו ידעתם מי היו הסבים
שלכם.."ואני עונה "במה אבא אני צריכה להתביש, דבר אלי, דבר
איתי, מה אני עושה כל כך מביש? אל תגיד אתם לרכך את המילים
שלך, זה כואב אותו הדבר, אפילו יותר, אל תרחיק לאחיי האחרים
שגם לא הלכו בדרכך. אני גאה בעצמי על מי שאני ומה שאני, לא
בזכותך כמובן או בזכות אמא שדאגו לגרום לנו לתחושת גאוה,
להיפך, דאגתם תמיד רק לתת לנו את התחושה שאנחנו לא שווים, לא
בסדר, מה שלא נעשה לא נהיה אף פעם טובים מספיק, אז מה זה חשוב
אם אני לא שומעת בקולך גם הפעם , מה זה חשוב?"
לקחתי נשימה ארוכה אחת  נוספת והמשכתי: " תחושת גאוה עצמית יש
לי עכשיו אחרי הרבה הרבה זמן והרבה הרבה עבודה ואני אשאר איתה
לבד. שבתות וחגים לבד". ניצבתי בפתח הדלת, "שתהיה לכם שבת שקטה
ושלווה", אמרתי ביודעי על השלווה המדומה בה ברכתי אותם ומתעתדת
להיות להם.
זה רק אחד הכאבים שאשא איתי לעד, ניסיתי לנחם את עצמי, לכל אחד
יש כאלה שלא ניתנים לתיקון או גישור או מרפא. רק אלוהים
שבשמיים יודע שניסיתי להיות פעם דתיה, להבין את הדרך, אך לא
הצלחתי. יותר מידי שאלות, יותר מידי עינינים שלא מסתדרים בדת
הזו, ובעיקר, אני לא מאמינה. תהרגו אותי אני לא מאמינה שיש
מישהו שקובע לי איך להתנהג ויודע איך אהיה מאושרת.  
השבת יורדת, גברים חמושי כיפות צועדים דומם לבית הכנסת ואני
נכנסת אל מכוניתי החונה, כמו מתריסה, במלחמה כמו במלחמה כל אחד
חי את אמונתו, את דרכו. ושוב אותם שאלות, עם מי אני נלחמת? עם
הורי? אלה שהולידו אותי ונתנו לי חיים ומאמינים באלוהים המפריד
אותם מבתם. או שמא נלחמת אני עם עצמי, עם המאבק להיות שווה
וקימת בזכותי בלבד, בנפרדות שלי מהם . בזכות שלי להגדרה עצמית.
ואף תשובה לא  היתה  טובה מספיק להסביר את הסבל, לגשר על
הפער,לחברבין אב לבתו באהבה.