היא מסתכלת החוצה, דרך החלון, מחזיקה ביד אחת את הוילון הכבד
וביד השניה- את הקומקום שכבר רתח.

היא מניחה לוילון ליפול, נאנחת, ונראה שהיא כבר יודעת שהדבר
שלו היא מצפה כל כך כנראה לא יבוא לעולם. היא מתיישבת, מוזגת
לעצמה את המים החמים ולוגמת לגימות קטנות ומהוססות.
יש לה פחד ממים חמים. היא תמיד נזכרת מאוחר מדי לנשוף על המים
החמים, שיהיו קצת יותר קרים, או לחכות עם השתיה, ואז היא
נכווית.
פעם היא הראתה למישהי שישבה לידה במטוס לאמסטרדם את הלשון, לא
מחוסר נימוס אלא דווקא מהתעניינות אחת בלשון של השניה, וזאת
אמרה לה שיש לה "לשון גאוגרפית".
"מה זה?"- שאלה היא את הצעירה שישבה לידה. "הלשון שלך פשוט
נראית כמו מפה, עם חריצים ונקודות. ממה יש לך את זה?" שאלה
הצעירה. "זה מהתה", ענתה. "אה", השיבה לה- לא בלקוניות- הצעירה
שטסה להרצאה על רפואה סינית.
היא מחייכת, כשהיא נזכרת באירוע הקטן והמטומטם הזה, חיוך קטן
ומטומטם, בהתאם. היא אהבה את הנסיעה לאמסטרדם. היא לא הייתה שם
כל כך לבד.

היא מסתכלת על השעון הישן, שמסתכל עליה בחזרה, כאילו אומר לה
"נו, יאללה! תזיזי את עצמך, יא בטטה". יש לה הרבה מה לעשות.
היא צריכה להתקשר להמון אנשים. אבל למי יש כוח?
אם זה היה תלוי בה, ולא בצורך האידיוטי שלה להוכיח לעצמה
ולעולם שהיא קיימת, היא הייתה נשארת במיטה ונרקבת.
אבל לא. היא הרי צריכה להיות חזקה בשביל "כל האנשים שנמצאים
איתה". אז היא חזקה- היא יושבת על הכורסא. גם זה יותר מדי.

היא קמה שוב, ומציצה החוצה. לא, שום דבר חשוב לא קורה, ושום
דבר לא השתנה. הבית ממול הוא עדיין הבית ממול, ועדיין נראה
שהגברת לוי גרה שם. היא לא רואה את המגן דוד אדום שמוציאים
אותה החוצה באלונקה...

היא יושבת מול הטלוויזיה, ושוב מזפזפת בייאוש בין הערוצים שכבר
אין בהם את כל מה שהיא פעם כל כך אהבה לראות- את סדרות המשפחה
שהיא כבר מכירה בעל-פה, את תוכניות הילדים שפעם נראו לה כל כך
חדשניות ועכשיו רק משדרים אותן שוב, עם פרווה אחרת על הבובות.
עם פרווה מבריקה יותר, ועם מנחה הרבה יותר צעירה ועם שיניים
לבנות כמו תכריכים. איזה יופי, לא. הפרסומות, שתמיד קורצות לה
ואומרות לה שכל מה שהיא באמת צריכה בחיים, כל מה שהיא צריכה
כדי לצאת מהבדידות שלה, זה לשתות את זה וללבוש את זה ולאכול את
זה והכי חשוב- לקנות את ההוא. "אה", היא נאנחת בזלזול.

היא מכבה את הטלוויזיה, ושמה על הפטיפון את תקליטי הויניל
השרוטים כל כך שלה, שהם בני 25 שנה לפחות, והם עוד רצו בין כל
האחים והאחיות שלה. היא מתחילה לרקוד עם עצמה, מול הראי.

היא נראית זוהרת, יחסית לאור העמום ש-"מציף" את החדר ב-5 קרני
אור קטנות וחסרות משמעות. היא שוב מחייכת, הפעם חיוך הרבה פחות
אידיוטי מהחיוך הקודם.
השמלה שלה מתנפנפת בלא-אוויר שיש בחדר, ומתקמטת. לא שאיכפת לה.
השמלה פוגעת באגרטל, והאגרטל נופל ונשבר. "סוף סוף משהו לא
שגרתי," היא חושבת לעצמה.

היא פתאום רצה אל המטבח, חוטפת לידיה את המטאטא ושוברת את כל
מה שהיא רואה. היא אפילו טורחת לצאת החוצה ולבעוט בלי רחמים
בפח שלא רוקנו אותו כבר שבועיים. היא רצה במורד הרחוב, הרוח
משכרת אותה, והיא נופלת. ושוב היא קמה, כמו שדה. החיוך הילדותי
שלה, שיצא מהמחבוא שהתחבא בו לראשונה כשאמא שלה אמרה לה שהיא
לא תשלם לבית הספר לבלט בשום פנים ואופן ושהיא תשלח אותה רק
לבית הספר לרפואה, מתפרש שוב על פניה.

מעין תקווה, אתם יודעים. היא מקווה שהיא עכשיו תגיע לאנשהו.
וגם אני מקווה בשבילה.