אמא  שלי תמיד אמרה שחברים דמיוניים זה לא בריא, וגם לאף אחד
מהחברים שלי לא היה חיה דמיונית. זה תמיד גרם לי להרגיש מיוחד.
העובדה שהוא בחר בי ואני היחיד שהכיר אותו. לא עברתי איתו רק
תקופות טובות, ולפעמים אפילו לא היה לי כח אליו, אבל לא יכלתי
לעזוב אותו כי אסור לבגוד בחברים דמיוניים.
      כשהייתי קטן, היה לי צב מדבר. לא כמו צבי הנינג'ה. הוא
לא היה מוטציה. הוא היה אמיתי לחלוטין רק שהיו לו שפתיים
מנופחות. בחדר תמיד פניתי אליו עם בעיות והוא נתן לי עצות
בחזרה. לא תמיד כל כך טובות. יכלת לראות את הרצון לעזור בפנים
שלו, ולמרות שלא תמיד התייחסתי אליו, הוא ידע שתמיד אהיה שם
בשבילו.
      כשהגעתי לכיתה ד', הוא התחיל לחלות. זה הדאיג אותי, אבל
לא יכלתי לקחת אותו לרופא, אפילו לא לרופא חיות. אמא אמרה שאני
כבר ילד גדול ושאני צריך להפסיק להזות שטויות. אמרתי לה בסדר,
אחרי שהוא יבריא, והיא יצאה מהחדר. קשה לי להסביר מה קרה לו.
אני זוכר בוקר אחד שבו לא אמא העירה אותי אלא הצב. זה היה לפני
הזריחה, והיה מוזר לקום בחושך. הצב היה על הבטן שלי והביט בי
בעיניים עמוקות. משהו היה חסר. העור שלו קיבל גוון ירוק
והשפתיים שלו היו נפוחות מעבר לרגיל. פחדתי, ואז הבנתי מה קרה.
אין לו זנב. תמיד היה לו זנב, ועכשיו אין לו. זה ידוע שצבים
מכניסים את הגוף שלהם לתוך השריון ובגלל זה הרמתי והסתכלתי לו
לתוך חור הזנב. הוא נבהל ופתח את הפה אבל כל מה שיצא היה צליל
עמוק שלווה בשיעול ארוך ומפחיד. בדרך כלל הוא לא מפסיק לדבר.
בתוך השריון לא היה לו כלום, כלומר ראיתי את ההתחלה של הזרועות
והצוואר, אבל הבית היה ריק. לא ידעתי אם ככה זה תמיד אצל חיות
דמיוניות, או שזה בגלל שהוא חולה.
      באותו יום הברזתי מבית הספר, בכל מקרה לא עושים שם שום
דבר חשוב. לקחתי את הילקוט וארוחת הבוקר, ואז אמא נישקה אותי
אבל התעלמה מהצב. היא ראתה אותו, אני יודע. מגעיל מצדה. לקחתי
אותו לחורשה ליד הבית והבאתי לו חסה, אבל הוא לא רצה לאכול,
וגם טיול קטן ואיטי בגינה לא פתר את מצב הרוח. ככה עברו להם
ארבע השעות הבאות. אבל לא הבדיחות ולא המשחקים שיפרו את מצב
רוחו.
     אני חושב שבית הספר נגמר, כי ראיתי הרבה ילדים הולכים
הביתה, וגם דפנה באה לבקר אותי בחורשה. היא הייתה החברה שלי.
היא באה לשאול למה לא באתי לבית הספר. פחדתי שהיא דיברה עם
אמא, ושהיא יודעת שהברזתי אבל דפנה אמרה שהיא הגיעה ישר מבית
הספר. החזקנו ידיים. היא שאלה אותי מה אני עושה, ואמרתי לה
שהצב שלי חולה ולקחתי אותו לגינה בשביל לשפר לו את מצב הרוח.
היא שאלה אותי איזה צב, וגיליתי לה שיש לי צב שמפחד מזרים,
והוא תמיד התחבא מתחת למיטה כשהיא באה אלי. היא שאלה אותי איפה
הוא עכשיו. אמרתי לה שהוא מטייל בגינה ואני לא יודע איפה. האמת
היא שלא רציתי שהיא תפחיד אותו, במיוחד כשהוא חולה. מוזר שהיא
לא ראתה אותו, כי הוא רעד כמה מטרים מאחורי מתחת לעלי החסה
כשחצי מהשריון שלו בולט. אני יודע את זה כי הצצתי לרגע אחורה
היא אמרה שיכול להיות שהוא ברח מהבית והוא מתגעגע לאמא ואבא
שלו, אבל אמרתי לה שההורים שלו נטשו אותו ואני אמצתי אותו. היא
צעקה עלי שאין לי צב, כי היא הייתה רואה אותו, ושאני משקר לה.
היא נעלבה והלכה.
     עכשיו שוב נשארנו רק אני והצב, הוא עדיין רעד. רק אז
הבנתי למה. הוא אבד גם את הרגליים שלו, הם פשוט נעלמו. התחילו
לברוח לי דמעות, למרות שגברים לא בוכים. אבל אני רק ילד ומותר
לי הכל. הצב אמר לי לא לבכות. נבהלתי, כי הוא לא אמר כלום כל
היום, אבל אחר כל הוא השתעל והקיא, ונראה לי שהיה לו חום, אבל
אני רק ילד והמשכתי לבכות. רציתי לשאול אותו אם זה נכון מה
שהיא אמרה עליו ועל ההורים שלו, או שאולי הוא חולה בגלל שהוא
רוצה חברה כמו דפנה. כל פעם שעמדתי לשאול אותו, יצא לי מלמול
בכייני, והדמעות המשיכו לברוח. נשארנו ביחד בחורשה. לא כל הזמן
בכיתי,  גם שתקתי. שתקתי שראיתי אותו גוסס ונעלם לי מול
הפנים.
     כשאימא מצאה אותי העיניים כבר התייבשו מדמעות. הייתי לבד
והצב הדמיוני שלי הלך למקום שכל הצבים הדמיוניים הטובים הולכים
אליו. היא אמרה לי שהתקשרו מבית הספר, והיא דאגה לי כי לא
הייתי שם ולא בבית כל היום. בסוף, היא התקשרה להורים של דפנה.
אמרתי לה שהצב שלי עזב אותי. היא התכופפה וחיבקה אותי. מצאתי
עוד כמה דמעות, ובכיתי לה על הכתף. היא אמרה שהיא עדיין כועסת,
אבל היא תראה מה היא תעשה לגבי. רציתי להגיד לה שהייתי חייב
ושאני לא אשם, אבל אני חושב שהיא הבינה והמשכתי לבכות לה על
הכתף.
     ביום שאחרי אמא הסיעה אותי לבית הספר. כל היום ישבתי
בשקט וחיכיתי שהוא יחזור אלי, בריא. כשנמאס לי מההצקות של כל
המורים, נעלתי את עצמי בשירותים עד סוף היום. בהפסקה הגדולה לא
הלכתי לשחק כדורגל, וגם לא אכלתי את ארוחת הבוקר.
     כשיום הלימודים הארוך נגמר, חזרתי לבד הביתה. היום לא
חזרתי עם דפנה, כי לא היה לי כח אליה, ואני חושב שהיא עדיין
נעלבה מאתמול, אבל לא היה אכפת לי. אמא אמרה לי שיש הפתעה
מיוחדת בחדר ולקחה אותי לשם. על המיטה ראיתי כלבלב שחור עם כתם
לבן בבטן, מקפץ ונושך לי את הכרית. הרמתי אותו, הוא נרגע קצת.
אמא שאלה אותי איך אני אקרא לו, אז אמרתי לה שאני אקרא לו כתם
וגם אמרתי לה שאני יודע למה היא הביאה אותו אלי. אמרתי שאני
אגדל ואטפל בו אבל לא אוהב אותו כי אני נאמן לצב הדמיוני שלי,
כי אסור לבגוד בחברים דמיוניים.