זה כואב להסתכל על בקבוק ריק, ולהביט דרכו בארנק שמתרוקן. כמה
מטבעות כסופים היו זרוקים על השולחן. הייתי מצפה שמקום כזה
יהיה הומה אדם בשעות כאלה אבל הלילה אין פה יותר מזוג שמרוכז
בעצמו בצדו השני של הפאב, ואולי שניים שלושה אנשים שהתחלפו
במהלך הערב.
המלצריות משועממות. משחקות שש בש  עם עצמן, מחכות שאלך כבר כדי
שיוכלו סוף סוף לנגב, להבריק ולהרים גם את כיסאותיו של השולחן
הפינתי האחרון. אני קם, מצדיע להן לאות הוקרה ויוצא מבעד לדלת
הזכוכית.
     חזרה לרחוב. איפה השארתי את המפתחות הארורים האלה של
האוטו, אני בטוח שהם היו פה בכיס. הם בטח נתקעו באיזה קפל של
החולצ... צליל מתכתי נשמע מהרצפה. ראיתי אותם מתחתי. התכופפתי,
ובעודי שפוף נטרלתי גם את מערכת האזעקה,  אז ראיתי צל גדול
מתקרב מאחורי.
קפיצה בהולה שמאלה, ומבט אל מעל לגובה העיניים מציב אותי מול
שני מפלצות אדם. הם נכנסו לרכב המושכר שלי ונסעו. כאב קהה
התפשט לי ברחבי העורף, ולאחר מכן כנראה אבדתי את ההכרה.
   כשהתעוררתי השמש כבר הספיקה לזרוח, ותל אביב היתה עמוסה
בתנועתה של תחילת יום עבודה נוסף. קבוצה תמוהה של ילדים עמדו
סביבי, ודקרו אותי עם האצבעות הסקרניות שלהם. הם נבהלו כשפתחתי
את העיניים, וברחו עוד לפני שהספקתי לשאול אותם, כמה זמן יצא
לי לשכב שם. הראש שלי הסתחרר. היה לי קר, והייתי רטוב מטל
הלילה, או ממשהו קצת יותר סמיך שהילדים בטוב ליבם הרב תרמו לי.
מה השעה. הייתי חייב לברר. היום יום ההולדת של בני, רק שלא
זכרתי איזו. זמן רב מדי הרחיקו אותי מכאן, ועכשיו שחזרתי בטח
יש מי שלא ישמח למצוא אותי כאן.
     לא הצלחתי לקום בניסיון הראשון. האנג אובר מטורף. זחלתי
קצת ונשענתי על קיר של בנק או חנות גדולה אחרת שרק נפתחה.
הרמתי את עצמי, מתאפס. קיא מרוח עלי ובין הבלטות, התרומה שלי
למדינה, ובתוכו זוג המפתחות עדיין נוצץ, אבל לא בצבעו המקורי.
למרות הגועל, הרמתי אותם. מאחורי, הפאב כבר היה סגור. יצאתי
מהסמטה והלכתי לאורך רחוב המסגר. ניסתי לעצור מוניות, אבל משום
מה כולן חלפו על פני, מעמידים פני לא רואים. מונית שבדיוק
נכנסה בפנייה, עצרה בצדו השני של הכביש. רצתי מבעד לתנועה
הזורמת ונכנסתי פנימה. "לארלוזרוב, פינת הרכסים" אמרתי "
אממ...פתח תקווה". הנהג בחן אותי במבט חוקר, " תפעיל מונה"
התרגזתי.
הוא הסתובב, ולחץ על דוושת הגז. כאב הראש שוב תפס אותי, ועיסתי
את הרקות בזמן שהנהג מלמל לעברי. הנהנתי לו שימהר. הוא שתק.
   כעבור עשרים וחמש דקות הוריד אותי ברחוב לא מוכר, ונסע,
בורח. שמתי לב שהארנק עדיין בידי, אפילו לא שילמתי לו. הסתכלתי
סביבי. הכל נראה מוכר, שנים שלא הייתי כאן. הלכתי לי במורד
הרחוב, נותן לשמש המלטפת להעיר את ריח הקיא שעדיין מרוח במורד
זרועי. היום יום ההולדת של בני, הבן שלי, אלוהים...איך אני
נראה. הגעתי בשבילו מרחוק ואני בשום אופן לא אחתוך חזרה עכשיו,
מה גם שאין לי לאן. שלט רחוב הצביע על סמטת היורדים, פניתי
אליה.
ברחוב היו כמה חנויות, וסניף גדול של זיל וזול, נכנסתי לחנות
שליד, חנות מתנות קטנה.  היו מונחים בה מגוון רב של צעצועים
מאיכות ירודה במיוחד. קניתי כרטיס ברכה בצורת דובי ורכבת
חשמלית קטנה. המוכר נראה המום כשהוא ראה אותי, "אתה לא אמור
להיות כאן", "אתה לא אמור להיות כאן" מלמל פעם נוספת מבוהל.
התעלמתי ממנו, מחייך חיוך יודע דבר. יכלתי לעשות כל מה שבא לי,
יכלתי לקחת כל מה שבא לי והוא לא היה מבקש תשלום. יכלתי, אבל
לא עשיתי את זה.הלכתי לקופה ובקשתי ממנו שיארוז את הרכבת אריזת
מתנה. המחוצ'קן הצעיר לא אמר דבר, מציית עיוור לכל פקודותי.
זרקתי לו מטבע של חמישה שקלים, שאפילו לא כיסה את מחיר הברכה.
הוא גמגם תודה ויצאתי מדלת החנות. פחדתי מכך, שלא ידעתי ממה
הוא פחד. אני יודע שאני לא בשיאי היום, גועל אולי, אבל פחד זאת
תגובה מוגזמת. בדרך החוצה מהחנות שמתי לב למתקן עיתונים אדום
מחכה בחוץ.לקחתי עותק של מעריב והכנסתי אותו לתוך שקית שחורה,
שנתלתה בין אוסף השקיות שלי. הצעיר בפנים הרים את הטלפון,
כנראה חייג למשטרה. לא ממש היה אכפת לי.
    הלכתי מכנית, נותן לזיכרון עמום להוליך אותי במבוך
הרחובות. היא נשבעה שאני יותר לא אבקר את הילד, אפילו לא
בחגים. היא נבחה הרבה, היא ידעה שאין סיכוי שזה יקרה, שהיא לא
יכולה להרחיק אותי ממנו. הוא זה שהתקשר אלי ואמר בקולו הילדותי
שהוא מתגעגע. הבטחתי לו שאני אעלה על המטוס הראשון, שבשבילו
דבר לא יעצור אותי. פניתי שמאלה ברחוב הרכסים. משיג את כל
המכוניות שנתקעו ברמזור האדום.אורות כחולים הופיעו באופק
וסירנה נשמעה מתחזקת. הכל לכבודי, חשבתי. כמו בימים ההם, לא
הייתם צרכים.הסתובבתי במקום, נשען על עמוד הרמזור. שני הזקנים
שישבו על הספסל בהו בי. שלפתי את העיתון והתחלתי לעיין בו.
קולות הסירנה עברו על פני , ובאותה מהירות גם נשתתקו. דפדפתי
מהר. בעמוד השלישי מצאתי מה שחיפשתי. תמונה שלי, קצת מטושטשת,
אבל אין ספק שזה אני, הולך בתוך קניון או משהו בסגנון. אני לא
זוכר מתי הייתי שם, מתי צלמו אותי...מוזר. ליד התמונה היתה
כותרת שמנה - עבריין נמלט. ובקטן יותר - כל היודע דבר על
הימצאו יש לדווח למספר הטלפון הרשום באדום. אבל אני לא עבריין
כבר, ובטח לא נמלט. לא טסתי כל הדרך מניו יורק בשביל לקבל את
היחס המשפיל הזה.
שלמתי כבר את חובי לחברה. לא עשיתי דבר, אפילו לא הייתי
כאן.מבוקש על ידי המשטרה. רק רציתי להגיע ליום הולדת. ניידת
נוספת מתקרבת, נכנסתי בזריזות אל תוך שביל הכניסה של בניין
נמוך, כשהיא בדיוק פספסה אותי. אני אסביר להם אחרי, בסוף, כשהם
יראו אותי הם יבינו שעשו טעות. אבל עכשיו יש דברים יותר חשובים
לעשות. יותר חשובים מאי הבנה שטותית. הבטחתי הבטחה ואותה אני
חייב לקיים. המשכתי לקרוא...." נשפט בעוון רצח, כנראה בגין
סמים. איש ידוע לכוחות המשטרה. כל אדם המבחין בו, נא לא ליצור
אתו שום קשר הוא אינו יציב נפשית וכנראה גם חמוש ומסוכן. יש
לדווח מיד לרשויות המתאימות....". "אלוהים אדירים" אמרתי,
בטעות בקול רם. לא עשיתי כלום. רעש של ניידת נשמע מרחוב מקביל.
הפעם אפילו לא עצרתי. הוצאתי פתק מקומט שנשאר לי בכיס - רחוב
הרכסים 56 דירה 5 -. נכנסתי פנימה.
    חדר המדרגות היה חשוך, ולא מצאתי את מתג האור. עליתי
לקומה השנייה, וצלצלתי בפעמון. שני אנשים מבוגרים פתחו לי את
הדלת. כשנכנסתי פנימה, שמעתי את דלת הכניסה מלמטה נפתחת
בפראות. איך הם יודעים שאני דווקא כאן. טרקתי מהר את הדלת
ונעלתי את הבריח. כשהסתכלתי בעינית הבנתי שהיו אלה רק שני
נערים שמיהרו לדירתם במעלה המדרגות. התנשפתי והסתובבתי. שני
אנשים בערך בני גילי בהו בי מבוהלים, את האישה זיהיתי רק עכשיו
וידעתי שהיא מזהה אותי, חייכתי אליה בהתנשאות אבל היא היתה
מבוהלת ולא הגיבה לכך במיוחד, את השני לא זיהיתי. היה לו עיתון
ביד. הוא עמד לומר משהו כשלושה כדורים פילחו את האוויר. הוא
הושיט לי את היד עם העיתון, רגע לפני שהוא נפל. בני הופיע
בפינת החדר, צוחק "שלושה ציפורים במכה אחת" טופח לעצמו באהדה
על הנשק. כמה שהוא גדל, חשבתי ונפלתי.