חלום מוזר, חזיון תעתועים של קוקה קולה, תאונה שיכולה לקרות
לכל אחד ובכל זמן, אבל מה לעזאזל זה אומר.

פעם הכרתי בחורה אחת, לא ממש מושכת, שיכלה לשתות בקבוק ליטר
וחצי בלגימה אחת. מעולם לא היינו קרובים. היא היתה רק אחת
מהחברה, אחת מהחברה הלא קרובים, אלה שרואים רק כשהחבר של אחותה
של החברה של החבר הכי טוב שלך מביא ארבעים מחבריו האהובים
ביותר לעוד אחד מהארועים הפלצניים ההם, במלון ראמדה. הוא היה
עובד שם פעמיים בשבוע, כל שני וחמישי, הימים הכי סתמיים בשבוע,
בהרמת ארועים שונים. היו עוברים אצלו אנשים מכל התחומים,
מהמזון והבנקאות עד לעסקאות חילופי עבדים במדינות העולם
השלישי. ביום חמישי שעבר הוא שוב הזמין אותנו, כדי שנביא קצת
נפח לאולם ובעיקר רוח חיים. ברוב הארועים מסוג זה האורחים של
החתן והכלה נתקלים באנשים יוצאי דופן , חדשים וטריים, כשבן אדם
הולך למסיבה הוא לא רוצה שוב להתמודד עם אותם אנשים ולקבל את
הערב הצפוי שהזמין, כאן אנחנו נכנסים למסיבה, למרכז תשומת הלב,
רוקדים את ריקודי המתים שלהם וקצת גם מהריקודים האחרים, מנהלים
שיחות נפש מפוברקות ואוכלים ממנות המזון המשובחות שברני השף
המצרי תמיד מבשל במיוחד בשבילנו. לפעמים אנחנו חמישה, לפעמים
עשרות ולפעמים יותר, הכל תלוי בגודל הארוע, ובכמות המסיבות שלא
הוזמנו אליהם. אנשים אוהבים ארועים רשמיים.

יש לנו בחברה גם אחד בכסא גלגלים, שלפעמים הוא רוקד ואז הוא
הופך למרכז תשומת הלב, וכולם שלא ראו אותו מעולם בחייהם נורא
שמחים שאנשים במצבו מסוגלים לכזו רמה של שמחת חיים ומרגישים
הרבה יותר טוב עם עצמם. לפעמים הוא מושך אתו כמה מהמקומיות
וממש דופק הצגה. צריך שיהיה אייטם, כי אם לא יהיה אחד כזה
לפחות, יפסיקו להזמין אותנו, ואף אחד כמובן לא רוצה שזה יקרה,
ביחוד אמה של בעלת בת המצווה שעמלה ימים על גבי בריאות כדי
שהכל ילך כשורה, ואז אנחנו מגיעים והיא שמחה, כי החברים של אחד
מהצאצאים שלה כל כך נחמדים, ולפעמים הם גם מוסיפים חיבוק,
ולמרות שהיא לא יודעת מי אנחנו, כי במקצוע שלנו להיות ידוע זה
לא טוב, היא מרגישה הרבה יותר טוב בפנים, כי כשהיא  רואה
אותנו, היא יודעת שהכל ילך כשורה.
אנחנו אף פעם לא דורשים שכר, יותר פשוט להשיג הכל ישירות.
ידידה שהיתה פעם ממש טובה שלי, היתה ניגשת אליהם ומתחילה לדבר,
בלי לדפוק חשבון פשוט לזיין להם ת'שכל. היא היתה יכולה לתפוס
אותו כשכולם מחכים לו באוטו והוא רק נכנס לקחת את המפתחות או
אפילו בתור לשירותים כששום דבר כרגע לא בראש שלו, ואז היא היתה
מתחילה לדבר על הכל, כך היא היתה נוגעת בהם, כך הם היו נקשרים
אליה, מהופנטים, שוכחים את כל הצרות שלהם, ואומרים תודה על כל
מה שהיתה מסוגלת לתת, על תחושת החמימות והקרבה. היא היתה
מקטינה את הצרות שלהם, והם היו מתאהבים בה תמיד. היא מעולם לא
באמת נגעה בהם, בחורה פשוטה כזאת עם מראה רגיל.
היינו אשפי הקסם האישי, ופגשנו אנשים מכל הסוגים, מכל תחומי
החיים. כך היינו משיגים מקומות לגור, אוכל, ואפילו בילויים
חינם במועדוני לילה לא יוקרתיים. לפני חודש אחד מהחברה שעזב
כבר בשביל להתפתח במקצוע בחו"ל, הצליח לארגן לנו דירה של ממש
מבחור אחד שהוא פגש במסיבה, אחד מסכן, אחד שהיה ממש זקוק לנו.
דירה פשוטה שני חדרים, רק כדי שנגור קרוב אליו. הוא היה זקוק
לנו ואנחנו הודנו לו על כך, אנחנו נתנו לו סיבות לחיות והוא
בטוב לבו הרב העניק לנו אמצעים. שם חיינו בזמן האחרון, עד
שאותו בחור ,כפי שהזכרתי כבר, עזב, ולא שמענו ממנו יותר. אבל
מגלויה שהוא שלח לאמא שלו התברר שהוא ממש מצליח. הוא באוסטרליה
עכשיו, מתעלק על שרימפסים במסיבות קוקטייל של סופרי מדע
בדיוני,אנשים שאוהבים לעשן וחברי בוהמייה עולמית. הסתדר לו.
משהו קרה השבוע אבל אף אחד לא הצליח לנחש מתי זה התחיל, העסק
פשט רגל, וכבר לא שמחים לראות אותנו בכל מקום. מוטי, החבר
שלנו, אמר שהוא לא יכול להזמין אותנו יותר לארועים שלו כי
המנות ספורות במדויק לפי אורחים, והחלה אופנה מרגיזה של הזמנות
בכתב. כנראה אנשים לא זקוקים לשמחת חיים יותר, הם לא צריכים את
מה שיש לנו להציע, או שאנחנו הם אלו שאבדו את מגע הקסם. מעניין
אם ככה גם באוסטרליה, אם השפל הוא בינלאומי, אם שם יש עוד
עבודה, אבל לא גיליתי לאיש את מחשבותי.

ביום שני כשחזרנו דחויים מעוד ארוע, הבעל בית חיכה ליד הדלת,
ידענו שזה יבוא. "יש בחור אחד אמרנו..." אבל הוא רק נענע את
ראשו מצד לצד בשלילה, מבהיר לנו שאנו ברשות עצמנו בלבד. אחר כך
הבנו מה קרה, אחת הבחורות נעלמה. היא כנראה גילתה לו ת'אמת.
הוא כנראה קיבל כל מה שהיה צריך. אולי זו רק תקופה, לא תמיד
מקבלים מה שרוצים בחיים. אני עוד האמנתי שזה יעבור אבל, כנראה
,שאר הקבוצה לא חשבה כך. את הלילה העברנו בקור, תחת כיפת
השמיים. כולם נעלמו אחד אחד, לשרותים, לקנות פחית קולה או
קופסת סיגריות, כנראה להם היה עוד לאן ללכת, מה אפשר לעשות. עד
הבוקר נשארנו שישה. ומעגל ההעלמויות גם לא נגמר שם,
וכשהתעוררתי בצהריים בסמטה עלומה ושכוחת אל, מצאתי את עצמי
לצידו של בקבוק קוקה קולה ריק ובחורה שמנה שבכתה לעצמה, מחבקת
אותי. האחרונה שנשארה. בטח פחדה שגם אני אעלם לה. קמתי וסדרתי
את עצמי, מנקה את בגדי ואורז את התיק היחידי שלי, היא בהתה בי
ואז בפתאומיות משכה בשרוולי ולא אפשרה לי ללכת, שחררתי את עצמי
וחבקתי אותה " זה היה כיף כל עוד זה נמשך" אמרתי "ולהתראות".
היא המשיכה לבכות אבל לי זה לא הזיז, כי אני הייתי כבר במקום
שכולו טוב.