הקול הלבן היה שייך לאישה, ונשמע בבירור שהיא בכתה עד לא
מזמן." אבל אני חייב להזהיר אותך " המשיך. קול שחור ובולט יותר
" קשה לי להאמין שתעמדי בתוצאות ". קולו היה סמכותי ותקיף, "
אלא אם נמצא איזה סידור ". הפסקה קלה של אי נעימות נשמעה, ואחר
כך רשרוש קל של דפים. " זה כל מה שיש לי ". או שהיא מעולם לא
חדלה מלבכות. קולו השחיר למרות שזה לא נראה אפשרי " כן, זה
יספיק. אבל רק לעכשיו. עליו לקחת את התרופה בקביעות ". הכתם
הלבן התפרץ שוב בסוף השיחה ונבלע בתוך השחור האינסופי. היא
נכנסה לתוך מלותיו. מלמולה לא היה ברור, והיא בכתה קצת. על
כתפו, אני מניח. הצבעים התערבבו ובסוף נדמו, אחר כך גם אני.
       התעוררתי במיטה. פספסתי את הזריחה בכמה שעות ופחדתי
שהשפן יכעס. שפן זה הכינוי לבוס שלי בעבודה, בגלל האוזניים
המפותחות שלו והשיניים הצהובות, רקובות מכל האלכוהול והניקוטין
שלו שמכסות את רוב שפתו התחתונה. התלבשתי מהר, ואפילו לא טרחתי
לפתוח את הדלת. יצאתי מהחלון. השמש עמדה כבר בלב השמיים זורחת,
כאילו צוחקת עלי. צבעה הזרחני והמלגלג נדבק לבגדי, והשתלב
בצהוב תירס וחום השעועית, משנאלצתי לחצות את השדות עד למשרדו.
המחילה השלישית משמאל. נערתי את הצבע מבגדי ודפקתי בדלת.
הסתכלתי בשעון, השפן לא אוהב שמאחרים. כעבור דקה קצת פחות הוא
צעק מבפנים "כבר תרמנו. אל תחזור", וזרק משהו על הדלת. "זה אני
צעקתי - מר בור". "הגיע הזמן באמת" אמר הקול מבפנים. הדלת
נפתחה. שפנפנה אדומה פתחה אותה. נהנה הבן זונה. אמרתי לו "
בוקר טוב" למרות שידעתי שהשעה כבר יותר קרובה לצהרים. הוא לא
ענה, או לפחות לא לי "תחזרי הערב. השגתי מנה נוספת של מחזק צבע
במיוחד בשבילך". "אני לא יודעת. בעלי חושד". קולה רך, אך חספוס
קר ואלים מסתתר בה. סמוי. "אני לא חושב שזה נתון לשיקולך" ענה
בפשטות. "אני אבדוק, אני מבטיחה". "תשלחי אותו לסרט עם הילדים"
- "מי מהם שעדיין מסוגל". " יא,בנזונה" קיללה אותו חרישית.
"אני מצפה לך כרגיל. אחרי ארוחת הערב". "אל תדאג, דוקטור. את
מה שמגיע לך תקבל". "רואה, זה לא היה כזה קשה", אמר וחזר
לענייניו.
       היה בה משהו אכזרי. לא רגיל. היא עמדה לצאת החוצה
ועיננו נפגשו. רק לרגע. היה לה ניצוץ מוזר בעיניים. ניצוץ
שיודע הכל. עיניה היו אדומות אבל אישוניה לעומת זאת זהרו או
קרנו באיזה צורה שלא הצלחתי להבין. "להתראות איש לבן" אמרה
וחייכה אלי. "מה" צעקתי מבוהל, "איך קראת לי". "רק אז שמתי לב
שעמדתי במפתן הדלת כבר כמה דקות. הרגשתי כמו אידיוט. שניהם
הסתכלו עלי. "להתראות שפנפן" אמרה. לא ידעתי אם היא מתקנת את
עצמה, מבהירה את טעותי או נפרדת ממנו לעת עתה. היא טרקה את
הדלת והצבע התפזר בחדר. הצעדים נשמעו רק לכמה רגעים.
        "מה אתה מחייך, איש קטן" אמר. " אני תמיד מחייך"
עניתי. "אז תפסיק" הפסקתי."תראה אותך" אמר "כולך צבוע ומלוכלך.
ככה לא נכנסים למשרד של השפן". "מיהרתי" אמרתי. "לא תירוץ.
השירותים מאחורה. לך תשטוף את עצמך, ובאותה הזדמנות תחשוב על
תירוץ שיספק אותי, אם מקום העבודה שלך חשוב לך !". חזרתי כעבור
כמה דקות, כולי רטוב. לא הצלחתי להוריד את החום מהמכנסיים.
עומד מתנצל. " נו....   " אמר, שואף עלי את עשן הסיגריה שלו.
"לא הרגשתי טוב בבוקר", אמרתי, אך השקר נתקע לי בגרון. "תבלע"
הוא אמר "תבלע". בלעתי. השקר היה קצת חמוץ, כנראה עמד יותר מדי
זמן בשמש. " עכשיו מה באמת קרה". בהתחלה לא עניתי, אבל אחרי
שראשו התנפח והסגיל, החלטתי לספר ת'אמת. "זה ישמע לך מוזר, אני
יודע, ואני גם לא ממש זוכר. היו שם קולות וגם צבע לבן, בזה אני
בטוח. בסוף קמתי במיטה שלי". "אז למה אתה מבלבל לי את השכל.
תגיד 'נרדמתי' כמו גבר ותחיה עם הבעיות המסריחות שהבאת על
עצמך". "זה אומר שא..". "אני אגיד לך מה" המשיך, קוטע אותי
"הפעם אוותר לך". הוא הסתובב והלך לארון. היו שם הרבה בקבוקים
ומקטרות. הוא שלף בקבוק גדול בצבע כחול עמוק ושתי כוסות יין
משובחים. על היין היה כתוב - יין מציאות. ובקטן - מאת מציאות
בע"מ. "מהבוקר אפתח אתך כל יום מין טקס, טוב. כל בוקר נשתה כוס
מהיין הזה ונדבר על מה שעבר עלינו, כלומר אתה. ואל תספר לי
שטויות כמו צבעים מדברים, אלא על דברים רציניים כמו תפוקה
בעבודה, כמה חמניות הספקת לאבק, ואיך אתה חושב שנוכל לשפר את
ההישג היום" אמר תוך כדי מזיגת היין. עפתי קלות באוויר
והתיישבתי על שפת הכוס. הייתי קטן מהכוס בראש וחצי או חצי עין
אחת של השפן. הוא פשוט התיישב, אמר לעצמו איזה ברכה, וגמע הכל
בשלוק אחד. הסתכלתי עליו במבט לא מבין. "נו... למה אתה מחכה.
תשתה, זה לא יינשך אותך". הכוס הייתה עבורי כמו בריכת שחייה,
אך זה לא מנע ממנו מלהביט בי במבט מצפה ובוחן. אם להודות, לא
הרגשתי כמה שתיתי, והכוס נגמרה מהר משציפיתי. הטעם הממותק היה
מצוין והסיר את טעמו המגעיל של השקר. לאחר מכן הוא הביט בשעונו
בסלידה וגועל - "טוב, זמן זה כסף. לך תעשה את מה שאתה עושה הכי
טוב". פניתי לישון אבל הוא לא ראה את הבדיחה בעין יפה. יום
העבודה היה ארוך וקשה מהרגיל וכשהגעתי הביתה כבר עבר אמצע
הלילה. נרדמתי דווקא מהר למדי.
        כך עברו להם הימים, והשבועות עד סוף עונת האביב. שגרת
העבודה סחטה אותי, ויום יום הגעתי מותש למיטה. עייף ומתוסכל
מהסיוט שלא נראה שייגמר אי פעם. נקודת האור היחידה שלי באותה
תקופה הייתה כוס היין הממותק ששתינו שנינו מדי בוקר. הוא גרם
לך לא לתהות לגבי העתיד ולקבל הכל כמובן מאליו. אני יודע שצריך
להיזהר מדברים ממותקים וטעימים, אך לאחר ששתיתי ממנו העבודה
הייתה קלה, השינה מתוקה יותר והצבעים נראו עזים מהרגיל. היין
הפך את היום למשהו שניתן לסבול ואפילו ליהנות ממנו. אין לי
הרבה זיכרונות מאותה תקופה והפעם לא היין הוא האשם אלא השגרה.
כל יום היה זהה לקודמו, וההבדלים השוליים נדחקו לתחתית הבקבוק.
למשל השפן, שהפתיע מדי בוקר עם נקבה חדשה שכנראה נרדמה שם
מהיום הקודם, או צירי, חברי הטוב ביותר והשכן שלי באגף הרווקים
בכוורת. הוא כעס עלי ששכחתי אותו אבל הוא לא וויתר עלי אף פעם.
אם פגעתי בו אני מצטער כי הרבה ברירות לא היו לי, ושעות היום
שלא הוקדשו לשינה נועדו לעבודה נטו. הבטחתי לעצמי שבתום עונת
האיבוק  הכל ישתנה ויחזור לקדמותו, אבל דבר לא ישתפר יותר,
והימים ההם הם נחלת העבר והזיכרון לבדם.
        הקיץ התחיל ואפילו בלילה סובלים עכשיו מרוחות אדומות,
לוהטות, כתומות. כשהגעתי לבית, כרגיל הירח כבר עבר את מחציתו
בשמי הלילה. מחר כבר סופשבוע, ואין עבודה כי נגמרה עונת
האיבוק.
תליתי את הכנפיים לייבוש ונכנסתי להתקלח. גם הלילה עבר כרגיל,
מלבד צירי. אמנם זה נראה לי כמו חלום, אבל אני בטוח שצירי העיר
אותי בלילה. הוא אמר משהו כמו שעבר עליו לילה מטורף ושהוא חייב
לדבר איתי. אמרתי לו שאם הוא חייב לדבר איתי אז הוא חייב לדבר
איתי בבוקר או בעצם אחר הצהרים.
        התעוררתי בסביבות השעה שתיים ולא היו לי שום תוכניות
לסופשבוע, אז הלכתי להשחים ליד הטלוויזיה. היה גוונים. זו
תוכנית על בחור אחד שמבשל צבעי יסוד בתוך תנור מיוחד ויוצר
מרקמים עדינים ויפים במיוחד שכל אחד יכול להכין בבית. התוכנית
עשתה אותי רעב, והלכתי למטבח לחטוף משהו. צירי באמת היה פה.
מגש פיצה פתוח נזרק על שולחן המטבח. נגע ללבי שהוא בישל כל כך
קשה בשבילי, בקופסא נשאר בדיוק רבע משולש שנתחתך בקפדנות
וכתוספת השאיר לי זנב מעוך של סיגריה, שנחתך לה העוקץ, בדיוק
באמצע הפיצה. בטח אני גם שילמתי על זה. בעטיפה מבפנים הוא כתב
בכתב גס שיהיה לי בתאבון, ושהוא יחזור מאוחר יותר. אם הוא כתב
משהו נוסף אז זה כנראה כוסה במרקמו העדין של השומן, שאריות
הפיצה האדמדמות, ירוקות, ומתובלות באפרם השחור של הבדלים. אחר
כך היה סרט מתח. בסרט הייתה בחורה אחת שנראית די טוב, והיא
מנסה להציל את הבן שלה, שלא דומה לה בכלל, מבחורים רעים. הבוס
שלהם הוא רופא מטורף שאוהב לעשות ניסויים באנשים כי הוא רוצה
לשכפל את עצמו לצבא שלם. כדי להצליח במזימתו הרופא מתחזה לרופא
פרטי במרפאה משלו, והילד גילה את כל זה כי הרופא תפס את אחד
האויבים הותיקים שלו מעולם הפשע וגילה לו את התוכנית לפני
שהאויב נהרג בצורה מיסטורית. בסוף האימא מצליחה להציל אותו,
והמשטרה כולאת את הרעים להרבה שנים טובות בכלא. יכלתי לראות
ככה טלוויזיה כל היום, אבל צירי נכנס לי בפרסומות, כולו רטוב
מזיעה. "מה אתה מתייבש לי פה. אנחנו הולכים לקנות סיגריות. "יש
לי מספיק!" אמרתי והוא צחק "לא, אין לך". "היום תורך להזמין"
אמר. "היית מת" עניתי, ולקחתי את המעיל. הכנפיים נשארו
בייבוש.
      המרכולית החדשה נפתחה לא מזמן, בחלקה התחתון של הכוורת.
רחוק מהמגורים שלנו. בדרך התחלנו לשוחח. "מה קרה לך אתמול.
הערת באמצע הלילה, כולך מבוהל". " אני מתפלא בכלל שאתה זוכר.
נראית הרוג וגם היה לך מבט מוזר בעיניים". "אם אתה אומר.." הוא
סיפר לי שבדיוק הגיע תורו בלשכת הסעד כשהתחיל הבלגאן. " אתה
ישן נורא חזק. אתה יודע". הנהנתי למרות שידעתי שאפילו צרצרי
הלילה מעירים אותי בדרך כלל. צירי הוא בחור שנורא אוהב
מלודרמטיות, אבל לפעמים המציאות היא זו שמקדימה אותו בצעד או
שניים. רגע לפני שהגיע צירי לעיקר הסיפור, הכוורת החלה לרעוד.
משהו ענקי, מטלטל אותה מבחוץ. מקירות החנויות התחיל לנזול הצבע
האדום, מעניק לרחוב מראה מוזר של שאריות, אל המרזבים והפינות
הנמוכות, עד שחלחלו דרך לבנות הדונג הגדולות. במקום התגלה הצבע
הצהוב, מבעבע, רותח ומפיץ חום, לאט לאט  מסיר שכבה נוספת של
צבע צמיגי. מוזר, חשבתי, וחיפשתי נקודת אחיזה. אנשים ברחו
מהחנויות, כאילו הם יודעים דבר שאני לא יודע. " הנה זה מתחיל
שוב" צעק צירי " האיש השששאאחור..". צעקתו נבלעה בצעקות ההמון.
הכוורת מתפרקת ולבנות דוננג צמחי מוחצות אנשים סביבי. במזל דבר
לא פגע בי. נשארתי כפוף בין שני לבנות דוננג גדולות במיוחד....
הפוגה .... אנשים מרימים את עצמם מהרצפה, מחפשים מקלט. אחרים
זועקים לעזרה. לאחר הצבע הצהוב התגלה הצבע הכחול, מבעבע ובוער.
הרחוב מתחמם, וגלי חום עוטפים את כולם. זקנה נלכדה מתחת ללבנה
מחוץ לחנות החשמל, כשקמתי לשחרר אותה צירי צעק שאני אתפוס
מחסה. הכוורת רעדה שוב, אבדתי את שיווי משקלי ונפלתי. כמה
לבנים נחתו ביני לבין צירי ולא ראיתי אותו עוד. נמלטתי בין
האנשים, ורבים נמחצו מול עיני ממש. קשה לחשוב כמה מתו בזוועה
הזאת. הצבע הלבן התחיל להישאב ולנזול מהקירות, חושף צבע שחור
ואדים ברחבי כל המסדרון. המשכנו, חבורה של ארבעה שרק הבריחה
מגורל משותף איחדה ביננו. לא ראיתי אותם לפני כן מעולם. הגענו
ליציאה אחת שלא נמעכה, ובכוח משותף הצלחנו לפתוח אותה. עפנו
כולנו בואקום, עם כנפיים או בלעדיהם בשחור גדול. מהכוורת כבר
נזל הצבע השחור  אך איש לא התעניין בתופעה המוזרה.
      הייתי מרומם עדיין מהיין של אתמול, וחשבתי שדבר לא יוכל
להביס אותי. זינקתי החוצה מהכוורת מוכן להתמודד עם כל דבר,
כמעט כל דבר. האנשים נשאבו הרחק ממני. אדים של צבע הקיפו אותם
מתפזרים ונמחקים. הכוורת כבר נעלמה כליל. נשאר רק שחור.
הסתכלתי על עצמי.
      " תחזור, תחזור " הוא תפס אותי בצווארון החולצה וצעק "
אני צריך אותך ". אישה בצבע כתום צעקה " כולם להתרחק ". נשמע
רעש של גיהוץ וחום פתאומי התפשט ברחבי הגוף. צפצופים דיגיטלים
נשמעו צפופים יותר ויותר עד שיתייצבו יחסית. צבע לבן הופיע
במפתיע חוסם ומכסה את כל הצבעים האחרים. טריקת דלת. הצבע מחמם
אותי במגעו, ויש שם משהו רטוב. " לאאאאאאא " היא צרחה שוב
ושוב. הצבע השחור התערב. " באתי ברגע ששמעתי " אמרה. " אני
יודע "..." אבל הוא יהיה בסדר. אני חושב אבל שכדאי שתתחילי
לדאוג לעצמך" אמר הקול הסמכותי וליווה אותה אל מחוץ לחדר. " מי
שאל את דעתך " אמרה. טריקה וצעדים נחלשים. " מה קרה לו " שאלה
הכתומה. " אם רק הייתי יודע ".." לכי תביני צמח ". " זה לא
מצחיק " היא אמרה " לפעמים אתה שוכח שזה בן אדם ששוכב פה ".
" זה אינטרס " הוא ענה.
      בבוקר מצאתי את עצמי רחוק מכל מה שמוכר לי. הכוורת
נעלמה וכבר לא הייתה תלויה על העץ. הכל סביב נראה דהוי ופצוע.
העץ היה צהוב כולו ומעט מהחום המקורי נשאר בחלקו התחתון. העלים
היו מפוזרים על הרצפה מפוחמים. הבוץ סביב היה אדום חסר גוונים
ואפילו השמש נראית חיוורת. המקום עורר בי סלידה, והשתדלתי
להתרחק ככל יכולתי משם. לאט חזר העולם לצבעו המקורי, עד שנראה
היה שהסערה לא התרחשה מעולם. המשכתי ללכת וככל שהתמדתי בכך פעם
לי הראש מהר יותר ויותר, חזק יותר ויותר. לחץ בין הרקות. לא
מצליח להבין מה קורה סביבי. דבר אחד היה ברור לי. התחלתי לרוץ,
וכמה שרצתי מהר יותר, כאב לי יותר הראש. פאניקה ואימה. אני רץ
מהר יותר ויותר. כך עברו שעות.
          בסוף הגעתי לבית של השפן. היה רק ערב והשפן כנראה
עדיין בשדה החמניות. נכנסתי למחילה שלו. שפנפנה לבנה הייתה שם,
ישנה. אני מקווה לפחות. נרדמה על הרצפה, עירומה. הכל היה שבור
ומרוסק אך שום צבע לא נשאב מכאן. ניסיתי לסדר את הראש, אבל ככל
שהרביתי לחשוב רק כאב וכאב וכאב לי הראש. סרקתי מהר, ומצאתי
בקבוק אחד אחרון שפוך על הרצפה, בין הריסות רבות של זכוכית
שכיסו חלק זה של החדר. הרמתי אותו. הבקבוק היה גדול ממני אבל
חסר משקל. מזגתי כל מה שנשאר לכוס וגמעתי אותו בשלוק אחד ארוך.
השפנפנה פתחה את עיניה והביטה בי. היא לבשה פרווה לבנה לגמרי.
זה עורר בי צמרמורת. היא זינקה לכיווני וליקקה מהרצפה כל מה
שנשפך. ברחתי משם. פתחתי את הדלת והתחלתי לרוץ. כאב הראש נגמר
ואיש לא יכול עלי עכשיו. השפנפנה יצאה מהדלת וצעקה          
"------איש לבן-----" . עצרתי הסתכלתי עליה רצה אלי. מה היא
רוצה. ענן שחור שהתעבה מגיע ממרחק לכיווננו. " תברחי" צעקתי
לה. הענן גדל והתקרב. היא חשה בו והסתכלה כמה פעמים אחורה
בלחץ. "יש לך עוד" שאלה "מהר". משכתי את כתפי. היא קפצה עלי
והתחילה לנשק אותי וללקק את שאריות היין  שנשפך לי על לחיי,
ואז היא חייכה. " למה קראת לי האיש הלבן" שאלתי. " כי אתה לא
האיש השחור" ענתה והצביע אחורה. באמת הענן קיבל צורה של איש.
בחילה. רצנו מהר. היא מאחורי. הצבעים נוזלים. לא עצרנו גם
כשהאיש השחור נעלם ברקע. הקרקע הפכה לשלולית של צבע, וככל
שעברו הקילומטרים, השלולית נהייתה עמוקה יותר. כשהצבע הגיע
לאזור המפשעה שני אנשים גדולים רצו לצדי. היא צעקה לי "בהצלחה
" אבל המשיכה לעקוב אחרי. מזילה דמעה ועוד אחת.
          הם קשרו אותי למיטה והכניסו אותי לתוך רכב. היא
נכנסה פנימה והחזיקה לי את היד. הייתי אפילו גדול ממנה, כי היד
שלי תפסה את ידה. " ---ד"ר וויצמן לחדר מיון--- " נשמע קול
מעוות שחוזר על עצמו מהכריזה. הרופא הצטרף לחבורת האנשים
וליווה את המיטה של לאחד החדרים. כמה בדקו לי דופק ומיששו לי
איברים אחרים באזור הגולגולת והחזה. הוא שאל אותי אם אני בסדר,
והנהנתי לו. " מה קרה " צעק. " מנת יתר " צעק בחור צעיר "
כנראה רופא מזויף גרם לו להתמכר לאופיום ". " תברר עוד פרטים
מהאישה הזאת ", והבחור נטש את הקבוצה. אחר כך הרופא צעק כל
מיני דברים שהוא צריך, ודנה הלכה מאחורינו מאושרת. היא ידעה
שאני אצא מזה ולא התייאשה לרגע.
   
 הייתי מאושפז בבית חולים חודש וחצי, והצטרפתי גם לתוכנית
גמילה, עד שהרופא אמר לי שאני צריך לחזור רק פעם בשבועיים
למעקב. דנה מעולם לא דיברה איתי על השפן, ומי הוא היה באמת.
אני הבנתי שהוא בכלא עכשיו כי הוא סחט גם נשים אחרות, ויחד הן
תבעו אותו לדין. נכנסתי ליונדאי האדומה שלי אבל דנה לא נתנה לי
לנהוג. היא אמרה שהיא חיכתה לזה כל כך הרבה זמן, ליום שבו
נחזור הביתה ביחד. היא אמרה גם שהילדים הכינו לי מסיבה, ואמרתי
לה שאני מתגעגע אליהם, למרות שלא ממש זכרתי אותם. תחושת גועל
הציפה לי את הפנים, "מה קרה?" שאלה. "כלום" עניתי ובלעתי את
השקר. היא הנהנה לי ונסענו.