שחקן בלי קהל. מחזה מאת שיר אלוני, 2001.
"אדם שמאבד את עצמו בתוך המשחק של החיים
צריך למצוא את עצמו בתוך המשחק של האהבה". (ש.א.)
הנפשות הפועלות:
ערן רוזנברג- בן למשפחת רוזנברג, "החבר של" מילי, אחיה של
שרית, חבר של סער ועומר, מאוהב במיכל. מנהיג חברתי בתיכון שלו,
סולן בלהקה, רוצה להיות בלהקה גם אחרי הצבא. רוצה למצוא את
שרית.
הוריו- חיים ושמחה רוזנברג- הוא בעל מוסך והיא רופאת ילדים,
מחפשים נואשות את שרית שברחה מהבית, חלוקים בדעותיהם לגבי מה
שערן צריך לעשות בחייו.
שרית רוזנברג- אחותו של ערן, ברחה מהבית בגלל סכסוך עם ההורים
אם היא צריכה ללמוד באוניברסיטה או לנסוע לחו"ל ולמצוא שם
עבודה. בורחת עם אורי, שהוריה לא מרשים לה להתחתן אתו.
אורי- חייל משוחרר, החבר של שרית.
מיכל שאול- משאת אהבתם של ערן ויורי, תלמידה לא מקובלת.
יורי פנסקי- מאוהב במיכל, יריב חברתי/ רומנטי של ערן, לא תלמיד
מקובל, גיטריסט.
מילי אילן- משאת נפשם של כל הבנים בשכבה חוץ מערן, מקובלת,
משתמשת בסמים. מחליפה דייטים.
סער מזרחי- אחד מחבריו הטובים של ערן, חבר בלהקה עם ערן ועומר,
החבר של נעמי. מאוהב במילי.
עומר אמיר- אחד מחבריו הטובים של ערן, חבר בלהקה עם ערן וסער,
החבר של רעות.
נעמי יעקובי- החברה של סער, לא מאוהבת בו אלא בערן.
רעות אלקיים- החברה של עומר.
מיכאל שמי- מאוהב ברעות, תלמיד לא מקובל.
המקום: ישראל 1984.
מערכה א', תמונה 1:
ערן נמצא עם סער ועומר במרתף של הבית, והם עושים חזרות לקראת
ההופעה שלהם במסיבה והאודישן למועדון "רוקסן". הם מנגנים קטע
מוזיקלי קטוע ומדברים על איך לשפר אותו.
עומר: אני לא מת על הקטע הזה, אבל זה מה שיש. לא נספיק לשנות
אותו עכשיו. אני רק מקווה שזה כן יתפוס לנו כמה בנות
ב-"רוקסן"...
סער: איזה כלב אתה... זה כל מה שמרעיל אותך, לתפוס בחורות?
מסכנה הרעות הזאת שלך, איזה חבר ישר כמו סרגל היא מצאה לה...
עומר: ואתה מה? עלק אתה נאמן לנעמי! כל הזמן אתה מעביר
ת'עיניים שלך על מילי, כולם רואים את זה. אתה לא היחיד, רק
שתדע לך! גם ערן שלנו פה...
ערן: טוב, 'סתמו, יא זוג זקנות! יש לנו עבודה לעשות פה, אתם לא
חושבים?
עומר: אוווו... תפסנו את הבחורצ'יק שלנו בנקודה רגישה! מה
קורה, יקירי? אתה לא מצליח לתפוס אותה?
ערן: אתה רוצה לתפוס בחורות או לא?
עומר: אל תתחמק, תענה!
ערן: אולי תענה אתה! על השאלה המפגרת שלך אני יכול לענות גם
אחרי ההופעה, ועל השאלה שלי אתה חייב לענות "כן", כדי שאני
אגיד לך "אז תסתום ת'פה ותתחיל לנגן"!
סער: די לריב, חמודים שלי. יאללה, עומר, מהתחלה.
מתחילים מחדש, הפעם הקטע עם הרבה מקומות שהם יכולים לשפר ועם
המילים שערן שר: "המקום הזה סגור, שום דבר כבר לא ברור/ עומד
על הקצה ומחזיק את הרובה/ הידיים שלי רועדות ואין לי על מי
לירות/ אם לא אשתחרר אני אאבד את עצמי מהר"...
ערן: (קוטע את הקטע) בואנה, מה זה המילים האלה? (זורק את עצמו
על המזרון הישן שנמצא שם ומעיין במילים) מה עבר עליך שכתבת כזה
דבר, יא עומר?
עומר: עבר עליי טרקטור, בסדר? יאללה, תפסיק להתבכיין ותמשיך
לשיר.
ערן: אתה לא מבין, המילים האלה... זה אתה! זה לא בדיוק מתאים
לי לשיר כזה שיר דכאוני.
סער: אז, מה? אתה יותר בקטע של וואם ודוראן דוראן? לא מתאים לך
הסטייל של דפש מוד?
עומר: למה ללכת כ"כ רחוק? מתאים לך יותר עפרה חזה מאשר ירדנה
ארזי?
ערן: טוב, רדו ממני. קלטתי אתכם. בואו נסגור ת'באסטה.
ערן עוזב בעצבנות את המרתף, סער ועומר מתחילים לארוז את הגיטרה
והמיקרופון, משוחחים.
סער: צ'מע, הבנאדם לגמרי לא מאופס על עצמו. הוא במחזור או
משהו?
עומר: אתה והבדיחות קרש שלך. ערן גבר שבגברים. הוא פשוט מבועס
טוטאלית שהוא לא מצליח להזמין את מילי לצאת איתו. אתה עוד
תראה, הם יהיו אחד הזוגות הראשונים שיתחתנו אחרי התיכון.
סער: (מראה סימני קנאה ועצבנות קלילים) יא אללה שלך, תראה על
מה אתה חושב... עזוב, עדיף להיות אופטימיים.
עומר: מה ז'תומרת?
סער: עזוב, לא חשוב.
עומר: מה לא חשוב? (עומר וסער יוצאים מהבמה תוך כדי שעומר
ממשיך לשאול) למה 'תה מתכוון ב"להיות אופטימיים"?...
סוף תמונה 1
מערכה א', תמונה 2:
ערן עובר במטבח וחוטף לו משהו לאכול מהמקרר. ההורים שלו
מסתכלים ב-"מבט", מודאגים ממה שהולך בלבנון ובין לבין שמחה
מעבירה את המבט לכיוון ערן.
הטלוויזיה: מס' החללים מתוך כוחותינו בלבנון עולה לשיאים חדשים
גם היום...
שמחה: מה נעשה כשערנושקה יהיה בצבא? אני אשתגע על בטוח, בעיקר
אחרי מה ששרית עשתה.
חיים: מה ששרית עשתה? שרית לא עשתה שום דבר. היא... פשוט כבר
נמאס לה מכל השטויות האלה שניסית להכניס לה לראש...
שמחה: אני?! ומה אתה עשית כל הזמן הזה, אדון תמים שכמותך? הלכת
למוסך הדבילי שלך ועבדת? לא!!! אתה היית בדיוק פה, בבית, צועק
עליה ביחד אתי, שלא תתחתן עם החייל הזה שלה, אורי, ושלא תיסע
לחו"ל, לעבוד שמה. אל תגיד לי שלא! (מסתכלת אל הטלוויזיה)
חיים: המוסך הדבילי שלי? ככה את מעריכה את כל העבודה המסריחה
הזאת שאני עושה בשביל שיהיה לנו מה לאכול בבית הזה? (הפסקה) את
יודעת מה? מההתחלה ידעתי שכל פעם שנדבר על עניין חשוב את תעלי
את הקטע המסריח הזה שלך של "אני רופאת ילדים מוסמכת ואתה בסך
הכל בעל מוסך ותגיד תודה שבכלל התחתנתי אתך".
שמחה: תבין מה שאתה רוצה. ממילא זה כל מה שאתה עושה. עכשיו
תס...
ערן: (קוטע את שמחה בעצבנות) אימא, אבא, חאלאס לריב, אתם עושים
לי כאב ראש.
שמחה: (מסובבת את הראש כדי לצעוק על ערן) שמעת את זה, חיים?
לילד שלך כואב הראש! מה, אתה מתפלא בכלל? עם הפול ווליום הזה
שאתה מנגן למטה עם החברים האלה שלך גם לי היה כואב הראש. בעצם,
באמת כואב לי הראש מהרעש הזה!!!
ערן: יש לך בעיה עם זה שאני מנגן? (הפסקה) לא איכפת לי, בדיוק
כמו שלכם לא איכפת מזה ששרית לא חוזרת הביתה בגלל ששומעים
ת'צעקות שלכם עד קצה העולם ומזה שאני פה משתגע לכם מתחת לאף.
חיים: (כל הזמן מסתכל לכיוון המסך) עזוב אותך מלהשתגע עכשיו,
מה שאתה צריך לעשות זה ללמוד כמו שצריך כדי שתמצא מקצוע (צועק
לתוך האוזן של שמחה ומסתכל עליה) שהאישה שלך תעריך!!!
ערן: (זורק את מה שלא הספיק לאכול על הרצפה ורץ ל-"חדר"
בעצבים) דווקא השיר ההוא מתאים לי לאללה עכשיו...
סוף תמונה 2
מערכה א', תמונה 3:
ערן בחדר שלו, מנסה לקלוע למיני- כדורסל שלו ולא מצליח. בסוף,
מעיף את הכדור אל הקיר וצונח אל המיטה. מתחיל לשיר, ממציא תוך
כדי שירה.
"המקום הזה סגור, שום דבר כבר לא ברור/ עומד על הקצה ומחזיק את
הרובה/ הידיים שלי רועדות ואין לי על מי לירות/ אם לא אשתחרר
אני אאבד את עצמי מהר/ תני לי לברוח לתוך מבטך/ תני לי לשכב
אתך במיטתך/ מה כבר יביא מחר? הכל נראה לי אותו הדבר.
החיים עכשיו סגורים, אשא עיניי אל ההרים/ מסתכל לתוך הראי,
מאין יבוא עזרי?/ הידיים שלך נוגעות ואני לא יכול לבכות/ אם לא
אשתחרר את תלכי לך לאחר/ תני לי לברוח לתוך מבטך/ תני לי לחבק
אותך בשמלתך/ מה יביא לנו מחר? למי זה משנה כבר?"...
שמחה נכנסת לתוך החדר, מה שקוטע את השירה של ערן. היא נכנסת עם
פרצוף תשעה באב.
ערן: כן, אימא? יש לך עוד משהו שאת רוצה לעצבן אותי אתו לפני
שהיום הזה ייגמר?
שמחה: למה אתה מדבר אליי ככה? אני אימא שלך. ככה לא מדברים
לאימא שלך.
ערן: אני יודע. סליחה, אימא. שכחתי ששרית דיברה אלייך ככה ואז
פתאום (בציניות) בלי שום סיבה היא התעופפה לה מהבית.
שמחה: (פורצת בבכי) הייתה לה סיבה, אני יודעת, זו הייתי אני.
אני אשמה שהיא ברחה מפה כמו מטורפת, אני הטרפתי אותה. מה אני
אעשה, ערן? מה אני אעשה? אני מתה כבר לראות אותה, לדעת שהיא
חיה, אפילו שלעולם לא תסלח לי על כל מה שעשיתי לה, רק שתחזור
כבר ואני אדע שלא קרה לה שום דבר רע.
ערן: (בדיבור ציני משהו, נותן תוך כדי דיבור לשמחה לבכות לו על
הכתף ומחבק אותה) כן, היא תהיה בסדר. אין לך מה לדאוג, אימא.
היא תסתדר מצוין בדיוק איפה שהיא עכשיו.
שמחה: (מרימה את הראש בבהלה קטנה ומוחה במהירות את דמעותיה) אל
תדבר ככה, ערן. היא תחזור. היא תחזור!
ערן: אימא, היא תסתדר מצוין גם בלעדיך. וככה גם אני, כשאני
אעזוב ת'תיכון המחורבן הזה ואחרי הצבא, אם בכלל אני אצא ממנו
חי...
שמחה יוצאת מה-"חדר" בבכי תמרורים מחודש, וערן מנסה לקלוע שוב,
ושוב לא הולך לו.
סוף מערכה א'
מערכה ב', תמונה 1:
צלצול להפסקה, כולם מתחילים להסתובב בתוך הכיתה, אלה שלא
מדברים יוצאים ונכנסים ו"מדברים" ביניהם, ומדי פעם הבנים
מעיפים מבטים וחיוכים אל מילי והבנות מלחששות תוך כדי מבטים
לכיוון ערן.
מילי יושבת על השולחן ומדברת עם רעות ונעמי, מיכל יושבת וקוראת
ספר, יורי יושב בטור לידה ומסתכל אליה, ערן מתחיל לדבר עם עומר
וסער ופתאום יוצא מהכיתה, ואז חוזר אליהם וממשיך לדבר אתם.
סבב של דיבורים בין מילי-רעות-נעמי, עובר לערן-עומר-סער, עובר
ליורי-מיכל, חוזר על עצמו עוד פעם אחת ואז מתחיל קנון שמסתיים
עם הניצבים ש"מסכמים" לנו.
רעות: מה כדאי לי לעשות? אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי רק בגלל
השטות הקטנה הזו, אז אני...
נעמי: אז את כן תשכבי אתו? מה, את סתומה או משהו? למה לך לעשות
את זה, רעות? הוא רק יעריך אותך פחות, תאמיני לי...
רעות: כה אמרה המנוסה בנשים. תודה רבה לך שהיית אתנו היום, ד"ר
רות ווסטהיימר.
מילי: רעות, למה את מכחישה את זה? למה את בכלל שואלת אותנו אם
את יודעת שאנחנו יודעות בדיוק את מה שאת יודעת?
נעמי: זהו, בדיוק מה שאני עמדתי להגיד...
רעות: ככה זה. אין לי מושג...
ספוט עובר אל ערן-עומר-סער.
עומר: מה חיפשת בחוץ? מילי פה. (קורץ אל סער)
ערן: סתם, לא משהו חשוב... (כל הזמן הזה ערן עם הגב מופנה אל
סיטואציית יורי-מיכל, ואחרי השאלה שלו לעומר הוא מסתובב ובוהה
בהם, מדי פעם חוזר למציאות) הייתי צריך לבדוק משהו בכיתה
המקבילה. תגיד, עומר, (סיבוב) מה הולך אתך ועם רעות? (בהייה)
עומר: גם כן "סתם לא משהו חשוב"... אני בודק אתה ת'אפשרות
שאולי נעשה איזה "חגיגה" קטנה אצלי, או אצלה... אתם יודעים...
סער: אתה מזמין אורחים לחגיגה הזאת?
עומר מסתכל במבט עקום על סער, ערן עדיין בוהה בסיטואציית
יורי-מיכל.
עומר: מה אתה דפוק? אני מתכוון שאני מתכנן לדפוק אותה, ואתה
מדבר איתי על להזמין אנשים? מה אני, סוטה???
סער: (נבוך קצת) אה! אז תגיד שאתה הולך לעשות איתה סקס, מאיפה
לי לדעת שעל זה אתה מדבר? בזמן האחרון אתה כל הזמן מדבר
בקודים...
עומר: לא, אני לא. זה פשוט אתה שלא מבין עברית פשוטה. נכון,
ערן?
מסתכל על ערן ורואה שאין תגובה. לאחר כמה שניות שסער ועומר
בוהים בערן הבוהה, הוא קולט שמסתכלים עליו ומתחיל לדבר.
ערן: או.קיי! אז מה אמרת שהולך אתך ועם רעות???
עומר וסער מסתכלים האחד אל השני, ומתחילים לאט לאט להתפוצץ
מצחוק.
ערן: מה כל כך מצחיק, הא? (הפסקה) טוב, מה עושים היום
בצהרים?
עומר: עזוב, יא אסטרונאוט. אני כבר אמרתי מה שהיה לי להגיד,
זבש"ך שלא שמעת. ומה אנחנו עושים היום בצהרים? כלום, רק הולכים
לבית מרקחת.
ערן: מה אתה צריך משם? אתה חולה או משהו?
סער: לא, הוא לא חולה, הוא רק צריך משם משהו מאוד קטן, משהו
מזערי, משהו מיקרוס...
עומר: (תופס קריזה קלילה) טוב, טוב, אתה והבדיחות מהדרדסים...
וואללה אתה יש לך מוח של דרדס!
ערן מחייך אליהם, לא מבין על מה הם מדברים וחוזר לבהות.
ספוט עובר לסיטואציית יורי-מיכל.
מיכל הופכת דף בספר, יורי מסתכל עליה ומתחיל לחייך. מיכל קולטת
אותו בזווית העין ומתחילה לצחקק בביישנות.
יורי: נו, מה את קוראת היום?
מיכל: מה שקראתי אתמול...
יורי: ומה קראת אתמול, אם מותר לי לשאול?
מיכל: בטח שמותר לך לשאול, אבל אל תשכח שגם היום אני קוראת את
אותו הספר...
יורי: אז איזה ספר את קראת אתמול ואת קוראת גם היום?
מיכל: (מפנה אליו את הספר) למה שלא תראה בעצמך?
יורי: אה! התעלומה המופלאה נפתרת! "הזקן והים" של... של מי,
תזכירי לי?
מיכל: של ארנסט המינגווי. מה, לא ידעת את זה כבר?
יורי: בטח שידעתי. ז'תומרת... תיארתי לעצמי שזה צריך להיות
הוא, אבל יש לו שם מתוסבך כזה...
מיכל: דווקא שם לא ממש מסובך לזכור, לא כמו פיאודור
דוסטויבסקי... "ארנסט" זה בנאדם הגון ואמין, ו-"המינגווי"
זה... פשוט השם משפחה שלו.
יורי: לי דווקא קל יותר לזכור את דוסטויבסקי...
מיכל: עזוב אותך מהשטויות האלה. אפשר לשאול אותך שאלה?
יורי: שאלי בתי ואענה לך.
מיכל: או.קיי... מה גורם לך, בעצם, לבהות במישהי שקוראת ספר של
מישהו עם שם שמתוסבך לך לזכור?
יורי: (חושב קצת) דבר ראשון- לא בהיתי אלא הבטתי בהערצה, דבר
שני- זאת לא סתם מישהי שהבטתי בה אלא את-מיכל, ודבר שלישי- עד
שלא אמרת לי ברוב טובך את שם הספר ושם מחברו, לא ידעתי
שמתוסבך לי לזכור את השם שלו.
מיכל מחייכת ויורי מחייך אליה חזרה. ספוט חוזר לערן-עומר-סער.
ערן מתחיל להיכנס לבלוז מעורב בקריזה.
עומר: בואנה סער, קלוט את הפרצוף של הילד! האם טייפון מתקרב?
או שמא הוריקן???
סער: עזוב 'תו. בטח סתם מעניין אותו לראות את השיטה לכיבוש
מהיר של יורי...
ערן: (עצבני) שום כיבוש מהיר! על גופתי הוא יצליח אתה!
עומר: (מבולבל טיפה) רגע, רגע, מה?! הוא מדבר על מילי או על
מיכל?
סער: לאאא... לא יכול להיות! האם ידידנו משכבר הימים מתחיל
לפזול???
עומר: (בטון של מדען) לא. לפי דעתי, ובזאת יתמכו בי חוקרים
רבים, הוא פשוט מאבד את הפוקוס שלו על מילי. חד וחלק.
סער: לא, באמת, ערן. מה אתך? אתה דלוק על מיכל או משהו?
ערן: לא, לא, לא... אני סתם עצבני על יורי.
עומר: (בקול ילדותי מפגר) אבל למה???
ערן: עזוב, לא רוצה לדבר על זה. (מסתכל לכיוון של מילי והבנות)
תראה אותה, מי היה מנחש שזו הייתה הבת של השכנים מאז שאני בן
אפס תהיה המדונה של כולם... (טון זיוף, מחייך חיוך עקום רצח)
(ספוט עובר למילי והבנות)
מילי: למה ערן מסתכל עליי ככה?
רעות: כולם מסתכלים עלייך ככה. מה את מתרגשת מערן? כאילו שאת
לא רגילה לזה כבר...
נעמי: איך שאני שונאת שיחות חיטוטים.
רעות: (בעוקצנות) אה, כן? ואיזה שיחות מדמואזל אוהבת? בטח
שיחות רומנטיות לתוך הלילה. (פרצוף של גועל).
נעמי: דווקא לא... אני מעדיפה שיחות שמתחילות ממשפט קטן וחסר
משמעות ושהופכות להיות... משהו גדול ומלא משמעות.
רעות: אהה.
מילי: תירגעו שתיכן. (הפסקה ארוכה) אולי כדאי שאני כן אספר
לכם.
רעות ונעמי: מה?
מילי: (הפסקה, חושבת ומסתכלת לרצפה) אני משתמ... אני מאוהבת
באיזה מישהו שאני יוצאת אתו.
רעות: איך קוראים לו?
מילי: (מנסה לחשוב על שם) ג'וני. הוא מאנגליה, הוא פה בארץ רק
השבוע. אולי אני אברח אתו.
נעמי: (בציניות) די! את לא רצינית!
מילי: כן, כן, אני רצינית. בגלל זה אני לא שמה על ערן.
נעמי: (אומרת לעצמה) ומה איתי? כמה אני שמה על סער מזרחי?
רעות: האם נעמי יעקובי חוששת להפוך בטעות לנעמי מזרחי?
מילי: ומה, את- רעות אלקיים- כל כך ששה להפוך יום אחד לרעות
אמיר?
רעות: מה זה משנה? עכשיו זה עכשיו. הכל יכול להשתנות. מי יודע?
אולי יום אחד באמת אני אהפוך לגב' עומר אמיר.
נעמי: או שלא, או שאני לא אהפוך לגב' סער מזרחי.
מילי: מה אתן מדברות עכשיו על להתחתן? בנות, תתעוררו. השנה היא
שנת 1984, לא שנת 2000. תחיו את הרגע!
רעות: כה אמרה הקאוגירל הנודדת שגומעת את המרחבים...
מילי: הלוואי וזה היה ככה. כמה שהייתי רוצה לעשות את זה...
לדהור לתוך שקיעות ארגמן במדבריות אינסוף...
נעמי: מה קורה, מילי? את בסדר? מה את נהיית לי משוררת באמצע
החיים?
מילי: עזבי, זה סתם חלום. חלום מטופש שלי.
(מתחיל הקנון. הקנון מתחיל אצל מילי רעות ונעמי, עובר ליורי
ומיכל, עובר לבנים ואז הניצבים)
מילי: "אז חשבתי שיום אחד/ הכל יהפוך להיות מיוחד/ ואז גיליתי
את האמת/ הכל סביבי מתמוטט
רעות: פתאום זה נהיה לי ברור/ אהבתי אותו כמו בתוך סיפור/
חשבתי שהוא מחזיק אותי/ אבל האם זה אמיתי?
נעמי: ראיתי אותו מסתכל אליה/ אולי נוגע לא נוגע/ אז אני רוצה
לברוח/ מאיפה יהיה לי הכוח?
שלושתן: מאיפה יהיה לי הכוח לברוח? (שרות עד סוף הקנון)
יורי: אז חשבתי שאולי לנצח/ אשאר בודד, לבטח/ ואז מבט נפגש
במבט/ אני אוהב אותה לעד.
מיכל: פתאום זה נהיה לי ברור/ כך לאט מתחיל החיזור/ חשבתי שאני
עלולה ליפול/ ואז התברר לי הכל
שניהם: האהבה חזקה יותר מכל נפילה והיא הכוח (שרים עד סוף
הקנון).
עומר: אז חשבתי שזה לא יקרה לי/ שהיא תהיה שם בשבילי/ ואז
גיליתי שגם היא רוצה/ ככה נחתה עליי הפצצה
סער: היא היפה ביותר מכולן/ אני רוצה להיות לה נאמן/ אבל היא
לא נועדה לי/ להיות בודד- זהו גורלי
ערן: ראיתי אותה מסתכלת אליו/ הכל נהיה לי מדכא כמו הסתיו/ זה
מטופש להיות מאוהב/ אז מה אני אעשה עכשיו?
שלושתם: האהבה היא דבר מטופש, עדיף לנו כבר לברוח (שרים עד סוף
הקנון).
הניצבים: כולם רוצים לברוח, האהבה נותנת כוח, הכל עובר הכל
חולף כמו הרוח X3
כולם ביחד: אז מאיפה תבוא האהבה שתיתן את הכוח לברוח?"
סוף תמונה 1
מערכה ב', תמונה 2:
ערן-עומר-סער נמצאים במרתף של ערן ומדברים על המסיבה השכבתית
שתהיה בערב. תוך כדי כיוון הגיטרות, כל אחד מתאמן בנפרד, בלי
קשר לדיבורים. אין הפסקות. הקטעים הם לא מהשיר שלהם אלא קטעים
שהדמויות אוהבות לנגן לעצמן.
סער: וואי, איך גדול! ממש כביר כל העסק הזה של ההופעה, מול כל
השכבה...
עומר: תראה ממה אתה מתרגש! דווקא הבחורות שיהיו שם מעניינות
אותי, חיה רעה דבר.
סער: אתה חרמן ותמיד תישאר חרמן, אפילו אם יום אחד תמצא את
עצמך עם אישה ועשרים אלף ילדים אתה תהיה חרמן.
עומר: לא, אין סיכוי שלי זה יקרה. אני אהיה רווק קשיש, אני עוד
אאסוף חתיכות בבית אבות...
ערן: טוב, לפני שאתם מתחילים לתכנן כאן את החיים הדפוקים האלה
שלכם, יש לנו הופעה הערב אז כדאי שתזיזו את התחת ותתחילו
לעבוד.
סער: וואלה, אני מה זה לא בראש של לנגן עכשיו את השיר שלנו.
עומר: עזוב, אנחנו נכבוש את המועדון ונהפוך לסופרסטארים הכי
מניאקים בעולם!
מתחיל לשיר:
"נגיע למצעדים/ למקומות הראשונים/ בטקס הגראמי הפרסים/ רק לנו
מחכים/ נגיע בלימוזינות/ נעקוף מכוניות חונות/ נערות על ימין
ועל שמאל/ חיים יפים כמו בסרט כחול/ נגיע לכוכבים/ לידנו כולם
עלובים/ כן, כן, כדאי שידעו כולם/ שאנחנו הסופרסטארים הכי
מניאקים בעולם!"
ערן: כבר נראה בקשר לזה...
סוף תמונה 2
מערכה ב', תמונה 3:
המסיבה- הלהקה על הבמה, הבנות והזוג יורי-מיכל נמצאים בין
הניצבים. כולם רוקדים עם השיר. הלהקה מנגנת את השיר וערן מוסיף
לשיר עוד בית:
"מסתכל לך לתוך העיניים/ תני לי לרחף אתך בשמיים/ השמיים
הכחולים של מבטך/ את יכולה לעזוב אותי, זכותך".
סער ועומר מופתעים מהתוספת. היא לא מתאימה. מילי יוצאת מהבמה
עם עוד שתי ניצבות, מחזיקה את התיק ביד. לא רגועה. השיר נגמר,
ממשיכה מוזיקת ריקודים (...) הלהקה יורדת מהבמה לקול תשואות
ה-"קהל", סער יוצא בכיוון שמילי יצאה אליו.
חושך, כולם יוצאים מהבמה, מסדרים תפאורת שירותים.
מילי רכונה עם הניצבות ליד האסלה, מתעסקת עם החומר שלה
ומסניפה. כשהיא מסניפה סער נכנס בדלת, רואה אותה- היא לא שמה
לב אליו, הוא יוצא מהר.
הוא מופתע ממה שראה. הוא "חוזר למסיבה".
פלאשים ופליקרים כולם רוקדים, רעות ועומר מתיישבים בצד
ומדברים.
עומר: (מחבק את רעות) נהנית?
רעות: אהבתי את השיר שלכם. אבל... מה קרה שם בסוף?
עומר: ערן הדביל הזה הוסיף סתם בית בלי קשר. תזכירי לי, אח"כ
אני אבזבז לו ת'צורה.
רעות: כן... תגיד, חשבת על מה שדיברנו אתמול?
עומר: הרבה... אני מחכה לזה.
רעות: באמת?
עומר: בטח. אני רוצה להיות אתך. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך
לנצח.
רעות: אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? לנצח... זו מילה כ"כ
זמנית...
עומר: תשתפי אתי פעולה, טוב? גם לי זה מוזר, כל העסק הזה.
רעות: (הפסקה) מתי?
עומר: מתי שאת רוצה. אני לא רוצה ללחוץ עליך או משהו.
רעות: (חיוך ציני) טוב. מה דעתך... על...מחר בערב?
עומר: (חיוך ענק) או.קיי! אני אתארגן על עצמי ואת על עצמך.
טוב?
רעות: בסדר. (חיבוק מאולץ)
ספוט עובר לסער ונעמי. הם רבים.
נעמי: מה הקטע שלך בכלל? בסך הכל אמרתי לו "שלום"!
סער: אני ראיתי בדיוק מה זה היה. זה היה "שלום" בתוספת החיוך
הזה שלך שתמיד משגע אותי... אסור לך לחייך ככה לאף אחד אחר!
נעמי: מה ז'תומרת? אני אחייך איך שאני רוצה למי שאני רוצה ואני
אדבר עם מי שאני רוצה. האמת, אני לא בטוחה שבא לי לדבר אתך
עכשיו.
סער: טוב! את יכולה ללכת כל כמה שאיכפת לי. לא איכפת לי בכלל.
נעמי: ואתה יכול ללכת לעזאזל!
סער ונעמי מתערבבים בתוך ה-"קהל", מתרחקים האחד מהשניה.
ספוט עובר לערן, יושב בצד עם ניצבים, מדבר אתם.
יורי ומיכל עומדים לצאת מהמועדון ביחד, ערן רואה אותם, מתעצבן
וקם לקראתם לחסום להם את היציאה.
יורי: ערן, אכפת לך לזוז? אתה חוסם ת'יציאה.
ערן: שכח מזה. את מיכל אתה לא לוקח אתך לשום מקום.
יורי: מה? מה אתה רוצה בכלל ממיכל?
מיכל: ערן, אני עם יורי. אני לא הולכת אתך לשום מקום. תגיד,
אתה לא אמור להיות עם מילי בכלל? חוצמזה, לעזאזל, אני לא סתם
חפץ שתחליט בשבילי אם אני הולכת עם יורי או אתך.
ערן: לא איכפת לי. את לא הולכת אתו. (מתקרב ליורי) ולא איכפת
לי מה אמרת לה היום בכיתה. היא שלי.
יורי: רוצה לקחת את זה החוצה? או שאתה מעדיף שכל השכבה תראה
שערן רוזנברג "הגבר" לא מאוהב, כמו שהם רוצים, במילי אילן אלא
במיכל שאול?
ערן: (נבוך מעט ואז חוזר לעצמו) יאללה, בוא החוצה. אני אשבור
לך ת'אם אימא של הצורה.
יורי: יאללה.
ערן ויורי, ואחריהם סער ועומר "יוצאים מהמועדון", מתחילות
צעקות ורעש של חבטות. כולם מסתכלים דרך הדלת. לא רואים את
הקטטה. במחוץ ערן, סער, עומר ויורי מתחילים את השיר:
ערן: "עזוב אותה, עזוב מהר/ לפני שאותך אני שובר
יורי: לא רוצה, זה לא יקרה/ היא שלי, 'תה לא רואה?
ערן וסער: עזוב אותה, כן היא שלו/ היא אמורה להיות אתו
יורי: לא אוותר, כי היא שלי/ והיא מחכה רק לי
ערן: וותר עכשיו, וותר מהר/ היא לא תראה אותך יותר
ערן וסער: וותר עכשיו, כן היא שלו/ היא אמורה להיות אתו!
ערן: היא אמורה להיות אתי!
יורי: היא אמורה להיות אתי! (ממשיכים בפינג-פונג עם ואריאציות
עד סוף התמונה, בשקט)
ניצב 1: וואי, וואי... איזה מכות הולכות פה, הם קורעים אותו!
על מה הם רבים בכלל?
ניצב 2: הם רבים על מיכל. נכון מוזר?
מיכל: אולי תפסיקו לדבר ותפרידו ביניהם? הם עוד יהרגו האחד את
השני! (מסתכלת בתדהמה החוצה וצועקת צעקת בהלה) תקראו
לאמבולנס!
ניצב 1: (רץ החוצה).
סוף מערכה ב'
מערכה ג', תמונה 1:
בית החולים. ערן שוכב במיטה, אחות מסתובבת בחדר ויוצאת עם מגש
כלים ש-"אכלו ממנו". שמחה וחיים יושבים בצדי המיטה.
שמחה: אכלת את כל מה שנתנו לך?
ערן: כן. איזה גועל נפש של אוכל יש כאן.
שמחה: יכולת לאכול את האוכל שלי אם לא היית נכנס למכות
המיותרות האלה. מה הילד הזה עשה לך שרצת אחריו להרביץ לו?
ערן: הוא לקח לי את מיכל.
חיים: ובשביל זה עכשיו אתה הולך להפסיד עוד ימי לימודים...
(מצקצק) מה יהיה עליך בסוף? מה יהיה עם הבגרויות שלך?
ערן: יהיה בסדר. והיא הייתה לי מספיק חשובה בשביל להרוג ת'יצור
הזה.
שמחה: אל תדבר ככה. גם הוא כאן, אתה יודע.
ערן: אתי בחדר?!
חיים: לא, לא, הוא בחדר ליד.
ערן: יא אללה... בחיים לא הייתי רוצה להיות באותו החדר עם הזבל
הזה גם אם זה היה עולה לי בחיי!
חיים: מה אתה כל כך דרמטי? טוב, נו, גם אני הייתי ככה בגילך.
מתקוטט כל הזמן, לא לומד... ותראה מה יצא ממני- בעל מוסך
דפוק...
שמחה: (מלטפת לערן את הראש) ערן, כדאי לך לעזוב את הלהקה הזאת
שלך, ותעזוב את כל הקטע הזה שיש לכם לצעירים לחפש בחורות...
תאמין לי, עדיף לך להתרכז עכשיו בלימודים ואחרי שתשיג לעצמך
כמה תארים ואולי בעזרת השם גם דוקטורט, תעשה את כל השטויות שבא
לך לעשות, אם עדיין יהיה לך חשק.
שמחה וחיים מתחילים לשיר:
"עכשיו זה הזמן הנכון/ להבין את הפתרון/ אתה צריך ללמוד
ולחרוש/ כדי שתוכל ת'עולם לכבוש/ תתחיל עם תואר ראשון במדע/
וכך תהיה בעולם נודע/ תמשיך עם תואר שני בהומניות/ כך לא תיתפס
לחומרניות/ תעשה בי אם ואיי, תעשה גם דוקטורטים/ ואז תוכל
לעשות חיים משוגעים!"
ערן: אני לא צריך תארים דפוקים באוניברסיטה! לא צריך ללמוד! מה
זה ייתן לי להיות ד"ר למשהו? אני רוצה לעשות את כל מה שבא לי
לעשות לפני שייגמר לי החשק לכל זה. אני רוצה את מיכל, אני רוצה
להיות בלהקה, אני רוצה לעשות את מה שאני רוצה לעשות. אני מעדיף
את זה על לגמור כמוכם...
שמחה: תיזהר איך שאתה מדבר! אנחנו עדיין ההורים שלך, ואנחנו
העברנו יותר מ- 17 שנה בעבודה קשה כדי שיום אחד תגיע לאנשהו,
תהיה מישהו...
ערן: טוב לי איפה שאני, ואני רוצה להיות אני.
חיים: באמת? כל כך טוב לך איפה שאתה ועם מי שאתה? באמת? (ערן
נשכב בייאוש אחורה, חיים עושה הפסקה וממשיך) אתה עדיין לא בגיל
שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. אתה לא בגיל שאתה יכול
להגיד: "או.קיי, עשיתי באמת את כל מה שהייתי צריך לעשות עם
החיים שלי, השגתי את כל מה שרציתי להשיג, עכשיו אני יכול
לנוח".
ערן: (בציניות) אז תגיד , אבא, באיזה גיל בדיוק זה יוצא? אתה
הגעת לגיל הנכסף הזה? יש איזה גיל ספציפי, כמו נגיד גיל 100,
שאני צריך לשאוף אליו כדי שאני אוכל לעשות את מה שאני רוצה?
שמחה: יקירי, לכל אחד הזמן שלו.
ערן: הזמן שלי זה עכשיו, אימא. לא איכפת לי אם תעזרו לי או לא,
אני אשיג את מה שאני רוצה בעצמי אם לא תרצו לעזור לי ולתמוך
בי.
שמחה: בהצלחה, נראה אותך עכשיו מסתדר לבד. (לחיים) הנה, עכשיו
גם הילד בורח מהבית.
חיים ושמחה יוצאים מהחדר.
ערן: כן, אני בורח מהבית, ואני אקח אתי את עצמי ואת מיכל ואני
הולך למצוא את שרית ולהחזיר אותה הביתה!
סוף תמונה 1
מערכה ג', תמונה 2:
ערן החלים, הוא בביה"ס. כל הניצבים ה-"תלמידים" נמצאים באזור
הבמה, ערן ומיכל בקרבת הבמה מדברים.
ערן: היי, מיכל.
מיכל: היי, ערן! אתה מרגיש יותר טוב?!
ערן: כן, הכל בסדר עכשיו. את סולחת לי על מה שהיה במסיבה?
מיכל: אני עדיין לא מבינה מה בכלל קרה במסיבה. מה רצית ממני?
מה רצית מיורי?
ערן: (הפסקה) לא הייתי צריך להרביץ לו. אבל... את , את וכל
השכבה הדפוקה הזאת לא מבינים בכלל...
מיכל: מה אנחנו לא מבינים?
ערן: (הפסקה) אני לא סובל את מילי. אני לא מאוהב בה ולא כלום.
רק בשביל שעדיין כולם יהיו מרוצים ממני, אני צריך לשחק אותה
כאילו אני כן מאוהב בה, כשבעצם...
מיכל: כשבעצם אתה לא.
ערן: (מסתכל למיכל בעיניים) כשבעצם אני מאוהב... בך.
מיכל: (מתרחקת) ערן...
ערן: אל תגידי כלום. רק תעני לי להצעה שלי- כן או לא: את רוצה
לברוח אתי, לעזור לי למצוא את אחותי הגדולה?
מיכל: למה? איפה היא? היא לא בבית?
ערן: היא ברחה מהבית, לפני חודשיים בערך. אני חייב למצוא אותה.
ואני רוצה שאת תבואי אתי.
מיכל: מה זה משנה לך אם אני אבוא אתך או לא?
ערן: אני רוצה להיות בטוח שאף אחד, גם לא היורי הזה, לא יחטוף
אותך כשאני לא אהיה פה.
מיכל: ואתה לא חושב שאני יכולה לשלוט בעצמי בסיטואציות כאלה?
אתה חושב שאני לא מסוגלת להגיד "לא"?
ערן: גם אם את כן, ואני יודע שכן, אני רוצה שתבואי אתי.
מיכל: ערן, אני מצטערת... לא.
ערן: למה? אני לא מבין!
מיכל: אם לא הבנת עד עכשיו, גם אם אני אסביר לך למה אתה לא
תבין. והסיבה הזאת, למה, היא בדיוק הסיבה שבגללה אני לא אבוא
אתך. מצטערת, ככה אני. מסובכת.
ערן יוצא מהבמה בעצבים.
סוף תמונה 2
מערכה ג', תמונה 3:
ערן ויורי בביה"ח, ערן נכנס לחדר שיורי ישן בו בסערה.
ערן: יורי, יא בן זונה , תקום!!!
יורי: (מתעורר לאט) מה?...
ערן: קום כבר, יא חת'כת זבל!
יורי: (מתיישב במיטה ומסתכל על ערן) מה אתה רוצה ממני עוד? לא
עשית לי מספיק?
ערן: אני רוצה שתוותר על מיכל. תישבע לי שאתה לא מתקרב אליה
יותר.
יורי: למה שאני אוותר על מיכל? למה שאני אשבע לך שאני לא אתקרב
אליה?
ערן: כי אם לא תוותר עליה, תאמין לי, מה שאני אעשה לך יהיה
הרבה מעבר למה שכבר עשיתי לך...
יורי: לא מפחיד אותי. אני יכול לשרוד פעם שניה.
ערן: לא, אתה לא תשרוד. אני אהרוג אותך. מיכל שלי, ואני אקח
אותה אתי ואני אברח אתה מכאן.
יורי: כן? ולאן תברח אתה, לארץ החלומות?
ערן: משהו כזה. (בוהה במבט חולמני באוויר) אני אקח אותה אתי
לכל מקום, ביחד נלך לחפש את אחותי שרית... (מפסיק בהייה) בעצם
מה אני מספר לך? מה איכפת לך, יא מיקרוב?
יורי: אז אתה בורח מהבית, הא? או.קיי, אני אזכור את זה למקרה
שישאלו אותי שאלות...
ערן: שלא תעז להגיד כלום!
יורי: (מסתכל על שעון היד שלו) סיימת? אני רוצה להמשיך לישון,
אם לא איכפת לך.
ערן: חכה, רק תעז להגיד משהו...
יורי: כן, כן, שמעתי- אתה תהרוג אותי. בסדר.
ערן: (בא לחנוק את יורי, ואז מוותר ויוצא החוצה בעצבים)
יורי: שיהיה לך בהצלחה! (חוזר לישון)
סוף מערכה ג'
מערכה ד', תמונה 1:
ערן ונעמי מדברים בכיתה. ערן בבאסה אטומית, יש ניצבים באזור.
נעמי: (מתקרבת לשולחן של ערן ומתיישבת קרוב לשולחן, מעט רחוק
יותר מערן) מה אתך, ערן? מה אתה כל כך מצוברח?
ערן: תעזבי, אין לי חשק לדבר על זה. לא עכשיו.
נעמי: "אם לא עכשיו אז אימתי?"
ערן: "ואם אין אני לי מילי"... אני יודע. לא עכשיו, נעמי.
מתישהו.
נעמי: יכול להיות שאני לך. אתה בטוח שאתה לא רוצה?
ערן: אני דווקא כן רוצה, אבל לא עכשיו נעמי, טוב?
נעמי: טוב. (הפסקה) גם אני לא ממש בעננים.
ערן: מה קורה?
נעמי: אני כבר ממש לא בטוחה שאני אוהבת את סער. אנחנו רבים
יותר מדי.
ערן: באמת? זה דווקא נראה לי שאתם מסתדרים יופי.
נעמי: לא כל מה שרואים זה מה שקורה באמת.
ערן: את יכולה להגיד את המשפט הזה עוד אלפי פעמים וזה תמיד
יהיה נכון.
נעמי: מה אתה חושב על זה?
ערן: זה אולי אחד הדברים המדויקים ביותר שאי פעם נאמרו. זה
נאמר עליי!
נעמי: איך?
ערן: גם את מאלה שתמיד חשבו שאני ומילי צריכים להיות ביחד?
נעמי: (מהנהנת)
ערן: וגם את מאלה שתמיד חשבו שהכל אצלי בבית טוב ויפה?
נעמי: מה, יש לך בעיות בבית???
ערן: טוב, נו, ההורים שלי לא מרביצים לי או משהו קשה
מדי...מהבחינה הזאת דווקא יש לי על מה להודות לאלוהים. אחותי
שרית ברחה מהבית כי היא רצתה להתחתן עם החבר שלה שלא מצא חן
בעיניהם והיא גם רצתה לנסוע ללונדון ולהתחיל לעבוד שם, אבל גם
את זה הם לא רצו שהיא תעשה. אני מתגעגע אליה, ואני כבר גמור
מכל הבולשיט הזה שאבא ואימא צועקים עליי, וגם מכל הריבים
המטופשים שלהם.
נעמי: חשבת לעשות משהו בקשר לכל זה?
ערן: לא יודע... הרעיון שחשבתי עליו נראה לי גדול בהתחלה אבל
זה כבר לא יעבוד.
נעמי: על מה חשבת?
ערן: חשבתי שאולי אני אברח מהבית ואתחיל לחפש אותה. את שרית,
ז'תומרת...
נעמי: כן, הבנתי...
ערן: אבל... אני לא יכול לעשות את זה בלעדיה.
נעמי: בלעדי מי?
ערן: אני לא יכול לעשות את זה בלי מיכל.
נעמי: בגלל זה הלכת מכות עם יורי במסיבה?
ערן: כן... גם כן הזבל הזה! בטעות, הייתי מעוצבן מדי, ופלטתי
שאני רוצה לברוח עם מיכל. אז הזבל הזה אמר שהוא ילך להלשין
להורים שלי.
נעמי: מה אתה מודאג מזה? תעשה מה בראש שלך. אל תשים על יורי.
ו... בכל מקרה, כדאי שתוותר על מיכל.
ערן: למה? את יודעת משהו שאני לא יודע?
נעמי: אני רק יודעת דבר אחד- היא של יורי. אל תיקח את זה קשה
מדי. זה יעבור.
ערן: (מחייך חיוך עצוב, מתקרב מעט לעבר נעמי ומלטף לה את הלחי)
אם את אומרת- זה בטח נכון...
סוף תמונה 1
מערכה ד', תמונה 2:
האודישן במועדון "רוקסן". סער עומר וערן עדיין נמצאים למטה,
להקה אחרת עדיין עושה את הגיג שלה, יורי ומיכל נכנסים באיחור
ומתיישבים רחוק.
עומר: ערן- רק תזכור: אל תוסיף עוד מילים ואל תשנה יותר מדי-
זה מבלבל אותי לאללה!
ערן: הפעם אני רוצה לשנות קצת (מוציא דף מהכיס האחורי של
הג'ינס ומראה אותו לעומר ולסער)
עומר: בסדר. ואל תשנה מעבר לזה!
הבוחן: הלהקה של ערן רוזנברג, עומר אמיר וסער מזרחי- S.O.E.-
לעלות לבמה!
חלק מהניצבים: בהצלחה!
הבנים עולים לבמה, מחיאות כפיים בקהל, ערן מתקרב למיקרופון
ואומר:
ערן: אני מקדיש את השיר הזה לך, ואני מקווה שתמיד לשיר הזה
יהיה מקום בלבך, ולא משנה מי עוד תופס אצלך מקום...
השיר מתחיל:
"המקום הזה סגור/ שום דבר כבר לא ברור/ עומד על הקצה/ רק אותך
אני רוצה/ הידיים שלי רועדות/ ואני מדבר אל הקירות/ אם לא
אשתחרר/ אני אאבד את עצמי מהר/ תני לי לברוח לתוך מבטך/ תני לי
למות מהכאב החותך/ מה כבר יביא מחר? ממילא הכל בינינו נגמר.
הדרך עכשיו פתוחה/ האמת נראית שטוחה/ מסתכל לתוך הראי/ שום דבר
לא ודאי/ הידיים שלך נוגעות ואני לא יכול לראות/ אם לא אשתחרר/
דבר ממני לא יישאר/ תני לי לברוח לתוך מבטך/ תני לי להיפרד
בשקט מאהבתך/ מה יהיה אתנו מחר?/ זה כבר יותר מדי מאוחר."
השיר נגמר- מחיאות כפיים מה-"קהל" וצעקות "S.O.E.", מיכל ויורי
קמים ויוצאים-> ערן נראה מבואס לשניה ואז מחייך חיוך קטן,
הלהקה יורדת מהבמה והמנהל של המקום בא ומדבר אתם. הם כולם
מתיישבים (בינתיים הבוחן קורא לעוד להקה) ואחרי שהמנהל אומר
להם משהו ערן וסער מתבאסים ועומר קם בקריזה מהכיסא שלו ובועט
בכיסא.
סוף תמונה 2
מערכה ד', תמונה 3:
סער ונעמי נשארים לבד יחד במועדון, הם יושבים ליד ה-"במה".
נעמי: מה בסוף קרה? הצלחתם? מה הבוחן אמר?
סער: לא קרה שום דבר מיוחד. הוא רק אמר לנו שהוא ייתן לנו עוד
כמה ניסיונות עד שנשפשף את המופע שלנו כמו שצריך.
נעמי: לא נורא. אני יודעת שתצליחו בסופו של דבר.
סער: (הפסקה) אז מה, נעמי?
סוגרים? (מבט שאלה מנעמי) את הדבר הזה בינינו?
נעמי: אתה רוצה שנסגור?
סער: (שר) "אין מה יותר להגיד/ הבאסה נמצאת עמוק בוריד/ לא
צריכים לומר יותר מדי/ להתלבט בין כן ולא ואולי/ גם אם האהבה
הזאת נותנת אור/ ממילא נשאר רק הקור"...
נעמי: (ממשיכה) "הקור הצורב של סימני שאלה/ זה עושה אותי כל כך
חולה/ אז אולי... נחתוך, וכך זה ייגמר/ וכל אחד ילך לכיוון
אחר?"
סער: (הפסקה, מחייך חיוך עצוב) או.קיי.
נעמי: או.קיי.
סער נותן נשיקה לנעמי על הלחי ומחבק אותה.
סער: בכל זאת... אני לא רוצה שנהיה עכשיו זרים מוחלטים או
ידידים בכאילו. אחרי הכל, עברה איזו תקופה ביחד. חבל שהיא תלך
סתם ככה לאיבוד.
נעמי: נישאר ידידים.
סער ונעמי יוצאים מחובקים מהבמה.
סוף תמונה 3
מערכה ד', תמונה 4:
הכיתה- שיעור ספרות עומד להסתיים. בהפסקה הניצבים עושים מה שהם
רוצים, אבל אף אחד מהם לא מסתכל על ערן או על מילי.
המורה: אני רוצה שבבית תכתבו את דעתכם על דמותו של דון קיחוטה-
האם המלחמה שלו בטחנות רוח מזכירה לכם מצב שקרה לכם? האם אתם
מזדהים עם הדמות?
הניצבים: (אחד או שניים קמים מהמקום כדי לצאת החוצה להפסקה)
המורה: השיעור עוד לא נגמר. חכו עד שיהיה...-(צלצול).
סער מסתכל כמה שניות על נעמי שמסתכלת על ערן, ואז הוא מסתכל על
מילי. הוא קם ועובר לשבת על השולחן הריק שמול מילי. מילי
מופתעת. ספוט על שניהם:
מילי: כן, סער? יש משהו???
סער: כן... מילי, אני חייב להגיד לך שאני יודע.
מילי: מה אתה יודע? (מתחילה להיות לחוצה)
סער: אני יודע שאת משתמשת.
מילי: אולי תצעק את זה יותר בקול? שכל העולם ישמע!
סער: מצטער... בכל אופן, אני ראיתי אותך עושה את זה במסיבה
האחרונה, בשירותים...
מילי: כשאתה אומר את זה, זה נשמע זוועתי...
סער: (מחייך) את לא חושבת שזה דבר זוועתי בפני עצמו?
מילי: זאת הזוועה במיעוטה... אני מעדיפה את זה על פני כל שאר
הבולשיט שיש לעולם להציע לי...
סער: ומה, כבר ראית את כל מה שיש לעולם להציע לך?
מילי: אפשר להגיד שכן... הרי מפה אני לא הולכת לשומקום,
והסבירות שמשהו יותר שווה מהלבן יעצור או אפילו יעבור בסביבה
שלי- זה כמעט לא הגיוני.
סער: אולי את לא הולכת לשומקום, אבל את בטח הולכת לאיזשהו
מקום.
מילי: לאן? לקומה העליונה? (מצביעה למעלה)
סער: זאת גם אפשרות, אבל האפשרות שאני הייתי מעדיף, אם הייתי
במקומך, הייתה אחרת.
מילי: איזו עוד אפשרות יש לי?
סער: בדקתי את קומת הקרקע, היא דווקא לא רעה בכלל... יש לובי,
ספות, אנשים, קפה, אני...
מילי: אתה?...
סער: מה רע? תודי שאני תוספת לא רעה בכלל לקומת הקרקע.
מילי: מודה. אבל אני בספק אם זה מה שיעזור לי לצאת מהמעלית...
סער: לפי דעתי, הכי נכון להתחיל מללחוץ על הכפתור שיורד לקומת
הקרקע.
מילי: וואלה. ואז מה? מישהו יחכה לי שם, בקומת הקרקע?
סער: בטח! אני אהיה שם. רוצה לנסות?
מילי: (מחייכת חיוך קטן) למה לא?
ספוט עובר לערן ועומר וניצבים-בנים שיושבים אתם.
עומר: אני הכי מלך שבעולם!
הניצבים: (וואלה גדול אתה) (איך עשית את זה?) (איך היה???)
עומר: (שר) "היא הייתה מצוינת, ממש נפלאה/ וזה לא היה רק
במיטה/ הגוף שלה הוא הכי מדהים/ וזה קרה לפחות חמש פעמים!"
הניצבים: (די!!!) (ערן שותק ומסתכל על עומר במבט של "שים לב,
הסכנה עומדת מאחוריך והיא מקשיבה לך ברגעים אלו ממש")
רעות: (מתקרבת לעומר, מסמנת לו שיבוא אתה הצידה. עומר עם פרצוף
מודאג, הניצבים עושים "אווווו") מה זה היה???
עומר: סיפרתי להם על הקבוצה שלי של הכדורגל, הבקענו איזה 5
גולים!
רעות: מתי זה היה, עומר? איך פספסתי כזה אירוע חשוב בחייך?
עומר: לא, זה לא היה... (לא יודע מה להגיד)
רעות: עומר, אתה יודע בדיוק מה עשיתי אתמול, וזה לא היה
להיוולד...
עומר: מה את רוצה שאני אגיד לך? שאני מצטער? אז הנה, אני
מצטער!
רעות: אני לא צריכה שתגיד לי שום דבר, יא חתיכת אפס. רק אל
תדבר אתי יותר, אל תתקרב אליי, ואני לא רוצה לראות ת'פרצוף
המכוער שלך יותר בחיים! טוב?! (יוצאת מהבמה בעצבים)
נעמי נכנסת לספוט, מתיישבת ליד ערן, הניצבים הולכים ומשאירים
את עומר בצד):
נעמי: שמעת כבר משהו משרית? זה השם שלה, נכון?
ערן: כן, עוד לא שמעתי ממנה.
נעמי: אני וסער נפרדנו אתמול, במועדון.
ערן: סופי? (נעמי מהנהנת) איך את מרגישה?
נעמי: זה די נגמר בטוב. אני לא עצובה.
ערן: יופי. אני הכי שונא בעולם פרידות עצובות.
נעמי: (הפסקה) מה אתה חושב על השאלה הזאת של שיעורי הבית
בספרות?
ערן: מה? בקשר למלחמה בטחנות הרוח?
נעמי: אני ישר חשבתי עליך.
ערן: וואלה... אני רק רוצה לעבור את כל הטחנות האלה בשלום...
סוף מערכה ד'
מערכה ה', תמונה 1:
ערן ונעמי נמצאים בסלון בבית של ערן. יושבים על הספה, ערן קם
ועונה לטלפון אחרי "כאילו" דיבור עם נעמי.
ערן: הלו? כן, זה ערן. מי זה? שרית?! מה שלומך?! איפה
את? למה, תגידי לי! אני לא אספר... רגע, אני רושם... (לוקח
דף ועט) אהה, אהה, או.קיי... תגידי, את לא מתגעגעת לאחיך
הקטן? אפילו לא קצת? (צוחק) טוב. נתראה בקרוב. מת עליך
גם אני ביי.
נעמי: זאת הייתה שרית?
ערן: (כולו אושר) כן, כן, זאת הייתה היא! היא אמרה לי איפה
היא, עכשיו אני אוכל ללכת למצוא אותה ולהחזיר אותה הביתה!
(מתחיל לשיר) "אני הולך אליה/ לא אחזור בלעדיה/ לא משנה כמה
קשה זה יהיה/ היא לחזור הביתה תרצה/ ואז הכל יחזור להיות
נורמלי/ גם החיים שלה וגם שלי/ בלי כל הפחד כשהיא חסרה/ בלעדיה
זה היה כל כך נורא/ אז כדאי שאתחיל כבר לזוז/ שלא תישאר עוד
דקה אחת בבזבוז!"
נעמי: איך הייתי מתה לבוא אתך!
ערן: את יכולה? ז'תומרת, אין איזה בעיה של זמן או משהו כזה,
נכון?
נעמי: לא, דווקא אין לי, ואני אשמח להכיר את שרית.
ערן: אז יאללה, את לכי לבית שלך, תארגני תיק ליום יומיים, אני
אתארגן על עצמי פה וניפגש ב17:00-. יאללה, תיק-תק!
נעמי: (קמה מהספה ומצדיעה לערן) I-I Sir!
(יוצאת מהבמה בצעדי מארש צבאי, ערן מחייך ויוצא מהצד השני של
הבמה)
סוף תמונה 1
מערכה ה', תמונה 2:
נעמי וערן נכנסים בית קפה קטן עם התיקים שלהם, שרית יושבת ליד
שולחן קטן ושותה משהו.
נעמי: (מסמנת עם הראש לכיוון אישה צעירה שאוכלת ליד גבר צעיר)
זאת היא? זה החבר שלה?
ערן: לא, הנה היא! (רץ לחבק את שרית, שרית מבחינה בו וקמה לחבק
אותו).
שרית: ערן, איך התגעגעתי אליך! כמו מטורפת!
ערן: למה כמו? את באמת מטורפת! שלא תעשי לי את זה שוב בחיים,
שמעת?
שרית: נשבעת!
ערן: תגידי, איפה אורי שלך?
שרית: קודם כל תכיר לי את החברה החמודה שלך!
ערן: Sorry... תכירי, זאת נעמי, נעמי- זאת שרית.
(נעמי ושרית מתחבקות)
ערן: עכשיו תגידי לי מה קרה לאורי.
שרית: (מתיישבת) עזוב. הוא לא שווה יותר מדי דיבורים. פתאום,
סתם ככה הנבלה נטש אותי כאן, כמעט מרוששת לגמרי. הבאת קצת
כסף?
ערן: כן, הבאתי את כל החסכונות שלי.
נעמי: נקווה שזה יספיק לנו למשהו.
ערן: (לשרית) יש לך רעיון מה כדאי לנו לעשות עכשיו?
שרית: אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור הביתה. אולי רק לביקור
קצר, לראות את החבר'ה שעזבתי...
נעמי: ומה עם ההורים שלך?
שרית: לא נראה לי...
ערן: אין לי מושג למה אני אומר את זה, אבל בטח יש לזה סיבה. הם
מתגעגעים אליך. יכול להיות שאני אומר את זה כי אחרי שברחת הם
התחילו להיות יותר ויותר קרציות.
שרית: וואי, אני כל כך מצטערת שעשיתי לך את זה... אני יודעת
איך זה לחיות עם צמד הזומבים האלה... זה סיוט מהשטן!
ערן: לפי דעתי, אין לנו מספיק כסף כדי להישאר כאן, ועכשיו
להתחיל לחפש עבודה כשאנחנו יכולים להסתדר מצוין בבית- זה
טירוף...
נעמי: אז מה, חוזרים? כבר?
ערן: לא חבל על התיקים שארזנו? בואו ננצל קצת את התיקים האלה.
איפה את ישנה, שרית?
שרית: בינתיים סידרתי לי עם הבעלים פה מקום לישון... אולי הוא
יסכים שגם שניכם תוכלו לישון אצלי ואז מחר נחזור...
ערן ונעמי: סבבה! על הכיפאק!
סוף תמונה 2
מערכה ה', תמונה 3:
מסיבת סיום ב-"רוקסן". S.O.E יושבים ומדברים עם יורי.
עומר: אם אתה לא רוצה, אתה לא חייב. לא צריכים טובות.
ערן: חאלאס, עומר. אל תהיה כזה פרימדונה. נו, יורי, מה איכפת
לך? תנגן אתנו, פעם אחת! (הפסקה) אני מצטער על כל הקטעים
המסריחים שעשיתי לך. אל תהיה מניאק, תנגן אתנו.
יורי: מה קרה? פתאום החלטת לוותר על מיכל ולוותר על להרוג
אותי?
ערן: (עושה פרצוף כמעט מעוצבן ואז נרגע) הגעתי למסקנה שאני לא
מתאים לה. אני לא יודע ולא איכפת לי עד כמה אתה מתאים לה, אבל
בכל מקרה זה בסדר מבחינתי. אין לי בעיה עם זה.
יורי: (חושב) או.קיי. תנו לי ת'אקורדים, 5 שניות להתארגן על
עצמי ונעלה.
S.O.E: אחלה!
ספוט עובר לרעות, היא יושבת לבד ומיכאל נכנס ומתיישב קרוב.
מיכאל: (מסתכל מהצד על רעות מעט, ואז מדבר) את יודעת מי מנגנים
היום?
רעות: הלהקה של האקס שלי, S.O.E.
מיכאל: וואי, הם גדולים! אהבתי אותם במסיבה ההיא...
רעות: גם אני אהבתי אותו אחרי ההופעה ההיא...
מיכאל: ומה קרה, אם אפשר לשאול?
רעות: זרקתי ת'זבל הזה.
מיכאל: הוא התנהג אליך לא בסדר או משהו?
רעות: מה שהוא עשה לי נחשב בעיניי כמו בגידה. אבל עזוב, למה
סתם לפתוח פצעים כואבים לפני... (הפסקה, מסתכלת על מיכאל) זרים
מוחלטים?
מיכאל: את תפתחי בפניי את הפצע ותתני לי לטפל בו, אם אני אגיד
לך איך קוראים לי?
רעות: אולי. תלוי איך קוראים לך.
מיכאל: מיכאל שמי. זה בסדר?
רעות: לא רע, לא רע בכלל. אבל לא עכשיו, מיכאל שמי, הם עוד מעט
עולים ואני מחכה לשמוע את השיר שלהם.
מיכאל: יש לך מושג למה הם כל הזמן משנים את המילים?
רעות: אני חושבת שהם פשוט לא בטוחים במה שהם רוצים להגיד והם
עושים ניסיונות. הכל משתנה אצלם. ככה זה.
מיכאל: מעניין מה יקרה הפעם...
הלהקה עולה לבמה.
ערן: אני רוצה להציג לכם את יורי פנסקי, שינגן לנו גיטרה (יורי
מנפנף ביד אחת וביד השניה מתעסק עם הגיטרה). הפעם עשינו
שינויים עוד יותר גדולים במילים, מקווים שתאהבו גם את הגרסה
הזאת. (הקהל מוחא כפיים ומתחילים)
"העניין כולו סגור/ עכשיו הכל ברור/ אני נוסע למצוא את עצמי/
מקווה שאדע מי זה מי/ אני מחפש את התשובה/ אבל היא לא כל כך
חשובה/ תני למצוא בתוך מבטך/ תני לי להיות כאן לנצח בשבילך/ לא
משנה מה יביא מחר/ אני אוהב אותך יותר מכל דבר.
ואולי זה לא כל כך ברור/ אבל אני לא חושב על ויתור/ איבדתי את
עצמי ממזמן/ הרגשתי כמו כלי לא מכוון/ איכפת לי רק ממך/ אני
רוצה את אהבתך/ תני לי לאהוב במקלט מבטך/ תני לי להתחבא אתך
בעולמך/ לא משנה מה יביא מחר/ אני כאן, אתך, מאושר."
מחיאות כפיים מהקהל. |
