אנשים יקרים! לפני שאתם קוראים את היצירה הזאתי רק תדעו שהיא
דורשת המון סבלנות כי היא ארוכה מאוד
תודה שנינה.

זה עדיין קצת מוזר לי...שבוע אחרי...אני לא יודעת...
כולם פה מדברים ביחד על לפני ואחרי, על הדרך, על איך הם חיו
וגם על המשימה. כולם מתרגשים קצת לקראת...מזכיר קצת את
הבקו"ם.
האמת, זוהי נקודת תצפית דיי טובה על העולם. ככה מלמעלה...אפשר
לראות הכל.
מישהו ניגש מאחורי וטפח לי על השכם. הסתובבתי וראיתי מולי, לא
פחות ולא יותר, את המלך: את אלביס!!!!
אתם מבינים מה זה? אלביס הקדוש בכבודו ובעצמו עמד מולי ואפילו
ניגש אליי וטפח לי על השכם!!!!!!! נשמתי נעתקה לכמה שניות והוא
רק אמר, במין צורה מלכותית שכזו :" את חדשה אה? "
ואני, ילדה קטנה בת 15 פלוס, מסתכלת עליו בעיניים גדולות
ואומרת, או יותר נכון מגמגמת:" כן.....לפני... שבוע..
אני...הגעתי" .
"כל כך צעירה וכבר המשימה בפנייך אלא אם את רוצה להשאר פה
לנצח" אמר בהחלטיות.
"כן סיפרו לי על כך בכניסה...אני מקווה שאצליח. אפילו לעצמי לא
הצלחתי למצוא חיים. גם בזה נכשלתי, כמו בהכל.
גם ככה העולם הזה הוא אנוכי ומרוכז בעצמו בלבד... מה הטעם
לחיות. פשוט מתים או יותר נכון חותכים לעצמך את הורידים בזרוע
עם סכין לחם. והנה תראה לאן הגעתי. תמיד תהיתי מה יש אחרי...
מוזר..." שמתי לב שפתאום דיברתי כל כך מהר וכל כך בבטחון
ועדיין לא הבנתי שזה אלביס ממולי!!!!
"את בסה"כ ילדה מתבגרת ומתוסכלת" פנה אליי בעליונות כזו.
ואני חשבתי לעצמי: אפילו אלביס!!!! אפילו הוא מתנהג כמו כל
המבוגרים האלו... הוא שכח שגם הוא היה נער? ומתוסכלת? מי שמדבר
על מתוסכלים... מי שלוקח סמים סביר להניח שהוא דיי מתוסכל
בעצמו.
" אל תיתן לי את הבולשיט הזה" אמרתי ופניתי אליו כאילו היה סתם
איזה אדם שפגשתי ברחוב , ולגמרי שכחתי שהוא אלביס! אלביס הגדול
בכבודו ובעצמו! אבל בסה"כ מי זה אלביס? עוד אחד שההצלחה עלתה
לו לראש - שיהיה.
" טוב שמע, היה נעים להכיר, אבל אני צריכה להמשיך בדרכי, יש לי
כמה עניינים לסגור לפני שאני עולה לשם."
" טוב בייבי, נתראה בקרוב."
ואני המשכתי ללכת ועדיין לא הבנתי שזה היה אלביס!!!

פתאום, מבין כל  האנשים הגבוהים, אני מבחינה בילד בן גילי
בערך.
אז אני לא היחידה, חשבתי לעצמי. ניגשתי אליו ושאלתי לשמו.
"גלעד" ענה לי ובחן אותי עם עיניו העמוקות, שמיד הבחנתי בהן.
עיניים ירוקות אש. מדהימות כאלו, מושכות, ממגנטות.
"ושמך בכדור הארץ, או איפה שאנחנו לא נמצאים?"
"טיקי. כן כן אני יודעת שזה שם מוזר אבל הסיפור הארוך שמאחוריו
לא שווה לצאת לאור. ואתה אני מנחשת בן 15 פלוס?"
"לא האמת שאני בן 16 מינוס" ענה בצורה חביבה.
"אני מכירה רק פלוס. מה זה המינוס הזה שתקוע שם פתאום?"
"הכוונה שאני אוטוטו בן 16, כלומר 16 מינוס. אבל כנראה שאשאר
16 מינוס לעולם"
"כן ואני אשאר 15 פלוס לנצח נצחים. אנחנו שנינו תקועים באמצע"
"איך את הגעת לפה?" שאל בתמיהה.
"למה אני שומעת שבריר של הפתעה בקולך?" התפלאתי.
"סתם, כי ילדה יפה כמוך, ואני בטוח שגם נחמדה ואהובה, לא אמורה
להיות פה"
"תודה, אבל גם לכל היפיופים למיניהם יש משברים"
"עדיין לא ענית לי" התעקש
"אתה יודע...כרגיל, משבר ותסכול בתקופת הנעורים. הורידים שלי
והסכין לחם של אמא שלי התנגשו בטעות. היה הרבה דם... לא
נורא!"
" את צוחקת??? גם לורידים שלי הייתה תאונה קטנה, אבל עם הסכין
קצבים של אבא".
הרגשתי דמיון רב בין שנינו.
"אבא חטף עצבים, אבל אני צריך להודות לו על זה, כי גם ככה
רציתי למות, הוא עשה לי את העבודה קלה, כי כנראה שלא הייתי
מסוגל לעשות זאת בעצמי. אבל עוד משהו יצא לי מכל העניין: שם
למטה, בכדור הארץ, נהייתי מפורסם. למחרת הייתי בכל עיתונים"
" מגניב ביותר!!! לי דווקא היה אומץ. האמת אני לא מפחדת משום
דבר. ממש מכלום. אבל אני לא פורסמתי...רק בעיתון המקומי שלנו,
שזה גם לא משהו גדול כי אנחנו בסה"כ קיבוץ קטן אי שם ברמת
הגולן - סתם עוד חור." עניתי לו באדישות מוחלטת!
הוא שתק לשניות ארוכות ואז אמר:" אז למה אנחנו פה בעצם? מה
עשינו שמגיע לנו להיות כאן? אני בטוח שגם הבקו"ם של הגהנום היה
יכול להוות בשבילנו פתרון טוב, העיקר לא להיות חלק מכדור הארץ
האכזרי הזה."
" שנלך לשבת על הענן הסמוך? ממש כואבות לי כבר הרגליים מלעמוד"
אבל זה סתם היה תרוץ כי בעצם כבר כלום לא כואב לך אחרי. רציתי
הזדמנות להסתכל מקרוב יותר בעיניו.
" גם את משתמשת בתרוץ הזה? אנחנו פה רק שבוע וכבר מתחכמים..."
" פשוט תגידי שאת רוצה להסתכל לי בעיניים יותר מקרוב"
ואני...לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו הרגע... הייתי
בשוק!!!!!
"איך ידעת?????" שאלתי בפליאה עצומה.
"גם אני כזה" ענה.
"מה זה כזה?"
"אוהב מאוד להסתכל לאנשים בעיניים בייחוד בעיניים כאלו כמו
שלך".
" תודה רבה, אתה מחמיא לי מאוד, אבל אם יורשה לי לשאול, מה זה
כמו שלי?" הסתקרנתי.
"כמו שלך זה עיניים עמוקות, אומרות הרבה כשמסתכלים, עיניים של
מישהו מתוסכל, מישהו שהלך לאיבוד, כמוני."
גם הוא עם התסכול.........אוף!
"איך הלכת לאיבוד?" שאלתי אותו בסקרנות.
"במקום לפנות שמאלה ואז ימינה פניתי ימינה ואז שמאלה" וצחקק
מעט.
"נו ברצינות..." אמרתי ואכן על פניי התנסח פרצוף רציני.
" הייתי יותר מידי טוב לכולם. תמיד עזרתי ונתתי וטבעו של העולם
הוא רק לקבל. אז תמורה, כמובן שלא קיבלתי. הענקתי לכולם את
נשמתי, פשוט כמו דפוק! נתתי אותו בחינם, לא תגידי בכסף או
לפחות בהנחה! ממש ככה, בחינם! אני לא מאמין שהייתי כזה טיפש,
כולם עשו ממני צחוק, ניצלו אותי. ואני עוד קראתי להם חברים,
משפחה וקטלגתי אותם תחת כל מיני קטגוריות".
הרהרתי מעט במה שאמר ולבסוף הגעתי למסקנה שהייתי בדיוק כזאת.
"כמוני בדיוק" והתחלתי לצחוק צחוק ענקי ומתגלגל.
גלעד הסתכל עליי כאילו נפלתי מהשמיים, בעצם אני כבר בהם.
"מה יש לך? למה את צוחקת כל כך?" אמר.
"זה כל כך מצחיק...לחשוב שהייתי כזאת ובגלל כולם אני כאן
עכשיו...אני לא מאמינה שבאמת בגלל כל הטיפשים חסרי ההבנה האלו
אני כאן" והמשכתי לגחך מעט.
"כן כשחושבים על זה, זה טיפשי לחלוטין. אין פה שבריר של
הגיוניות במעשינו" הסכים איתי.
ואז הפסקתי לצחוק, חזרתי להסתכל אל עינו העמוקות, הירוקות אש,
הממגנטות האלו. הוא הסתכל עליי ושתק.
" זה מדהים!!!" צעקתי פתאום.
"מה? מה מדהים?" אמר ברצון החלטי לדעת מה כל כך מקסים אותי.
"העיניים שלך! הן בדיוק כמו שלי!"
"תודה רבה לך" אמר "אם זה היה אפשרי, אפילו הייתי מסמיק, אבל
מכיוון שלא אני רק אומר לך את זה"
"תודה לך, אבל שמע, אני ממש חייבת ללכת. אני צריכה למצוא מישהו
שבזכותו אקבל את הכנפיים. איזה כיף זה יהיה! תמיד רציתי לדעת
לעוף. סוף סוף זה יהיה אפשרי! לרחף ככה בין כל העננים להסתכל
לכולם מלמעלה, לנסות לשנות, לצחוק על האומללות הכל כך גדולה של
האנושיים שם למטה. לראות איך הם בוכים עליי, שהלכתי מהם. אבל
בעצם למה הם בוכים, הרי אף פעם לא היה להם באמת אכפת ממני! סתם
שקרנים!"
"אני מבין אותך, זה יהיה נהדר. אם תרצי אפילו נוכל לקבוע
מתישהו, ביום כלשהו באוויר כלשהו על ענן כלשהו, לצאת לטיסה
נחמדה יחד. תוכלי להראות לי איפה גרת מי אלו האומללים האלו
שבמונחים שלנו נקראים: משפחה חברים ועוד."
"או קיי, אנחנו עוד נתראה, תיהיה בטוח בזה" עניתי וידעתי שאני
צודקת.
"ביי" אמר ונעלם אל תוך העננים הגדולים.

המשכתי לי לתומי לטייל בין העננים הכבדים, המון אנשים היו שם,
אבל הם לא היו בני אנוש.
כרגע אני רוצה להתבודד, להיות לבד. זהו הצורך הראשוני שלי ושל
כל אדם אחר. פשוט אף אחד אינו מודע לכך.
לעופף אני עוד לא יכולה, אבל לזכות לגעת בעננים הרכים - זו
זכות שרק אנשים מעטים מקבלים.
הם המון, הכל צפוף. אך יחסית לכל האנשים שיש - הם המיעוט!
תמיד רציתי לגעת בעננים, לראות איך הם זזים, לאיזה עומק, לחוש
אותם, לבלוע אותם אל תוך ליבי. נחמדים העננים האלו.

בעודי מתבוננת ומוקסמת מיופים של עננים אלו, נתקלתי באישה.
אישה גבוהה יחסית, דקיקה ועיניה היו זוהרות וקורנות. על פיה
הקטן נתקבע חיוך רחב והיא הייתה יחפה.

"סליחה" אמרתי, משום שנתקעתי בה. המשכתי ללכת אך לפתע, היא
אחזה בידי ואמרה: "חכי טיקי".
" איך את יודעת את שמי?" שאלתי בפליאה.
"אני יודעת הכל" השיבה בבטחון גמור.
"ומדוע את יחפה?" שאלתי.
" זהו סימן של טבעיות, טוהר וכניסה אל תוך העולם הבא" ענתה
ואני התקשיתי להבין. היא המשיכה בדבריה והעבירה לי את ההרגשה
הטובה של להיות יחף ולדרוך על העננים הרכים.
"זהו כמו מרבד של עשן סמיך המלטף את רגליך ועוטף אותם רכות
המעניקה לך בטחון כה גדול שבכותו אתה קיים."
"לא הגזמת קצת עם התיאור הזה?" עניתי ובאמת חשבתי שהיא מדברת
שטויות.
"את עוד תביני על מה אני מדברת ותראי שמה שתארתי לך אפילו לא
משתווה להרגשה המציאותית והאמיתית. זוהי הרגשה שרק מי שחווה
אותה יודע על מה אני מדברת. אבל אל תדאגי, עוד תיהיה לך את
ההזדמנות שלך".
ואני התעקשתי לדעת: "אני עדיין לא מבינה איך ידעת את שמי?"
"אנחנו עוד ניפגש בעתיד, את כבר תראי".
ונעלמה אל תוך העננים שצבעם הלך ונהיה אפור.

מעניין, חשבתי לעצמי. כולם מסתוריים כל כך כולם הולכים ונעלמים
באותה צורה: אל תוך העננים.

ולפני שהבחנתי בכך הייתי לגמרי לבד.
העננים החלו להמטיר, אך אין נרטבים במקום שכזה. אל תשכחו שאני
מעל לעננים ולא מתחתיהם.
זוהי הייתה הזדמנות פז לראות מה קורה שם למטה. מאז שהגעתי פה
נתקלתי במקרים ותופעות מוזרות כל כך שעוד לא הייתה לי את
האפשרות לעשות מה שבאמת רציתי.
הבטתי למטה וראיתי את כולם רצים וממהרים לבתיהם או לחפש קורת
גג - מחסה מן הגשם. מטריות לא היו להם משום שהיה זה יום מקסים
ויפה רק עם כמה עננים בודדים בשמיים. פתאום החל הגשם - מוזר.

פתאום הבחנתי באיש זקן, נראה עלוב למדי: בגדיו מפוחמים, בלויים
ונעליו עם חורים. פרצופו נראה עצוב. זיפי הזקן שלא גולחו מזה
כמה חודשים, נראה שכבר גדלו לזקן ארוך ולבן. האיש ישב על שפת
הים - המקום היפה ביותר בעולם. לא היה אכפת לו מהגשם, מהגלים
הסוערים ומהרוח הקרה שנדמה היה כאילו מפזמת לה שירי אבל שחורים
במיוחד.

ועדיין לא הבנתי מדוע אני מבחינה בפרטים הקטנים ושומעת כל מה
שקורה שם למטה.

הדבר הבא שהזקן עשה היה מעשה גבורה. בהחלט גבורה. כי בכדי
להכנס לים במזג האוויר הקר הזה באמת צריך אומץ רב. או שגעון.
הוא התהלך לו במים הקרים ולאט לאט נכנס יותר ויותר לעומק.
גל ועוד גל שטפו את האיש עד שלא הצלחתי להבחין בו כלל.

באותו הרגע כל כך רציתי לקפוץ למטה ולעזור לאותו אדם זקן שחייו
לא היטיבו עמו. אך נזכרתי כי אין ברשותי כנפיים, לפחות לא
עכשיו.

הכל התבהר. העננים נהפכו לבן והאנשים חזרו לשוטט ברחובות, וגם
פה למעלה.

המשכתי בדרכי עד ששוב הבחנתי בגלעד.
"אהלן גלעד" צעקתי קלות משום שהיה במרחק סביר ממני.
"טיקי! התגעגעתי" אמר בקול רם בעודו מתקרב אליי.
"ואני אלייך" עניתי והבחנתי כי דיברנו כאילו אנחנו מכירים שנים
ובסה"כ נפגשנו פעם בלבד!
ענינו הירוקות שבו למגנט אותי.
התקרבנו אחד אל השני ואז שאלתי: "מה  עשית בכל הזמן הזה שלא
התראינו?"
"טיילתי לי כאן בין העננים. פגשתי את שליחת האלוהים"
"שליחת האלוהים?" שאלתי בתמיהה.
"כן. היא הייתה חביבה. גבוהה ודקיקה. חיוך חביב, היא הייתה
יחפה."
"מוזר...גם אני פגשתי בה. היא הייתה נחמדה, היא אפילו ידעה את
שמי; אבל איני חושבת כי היא שליחת האלוהים. היא נראתה כמו כל
מתאבד נורמלי". אמרתי.
"לא, אני בטוח שהיא כן הייתה! ואתה יודעת איך אני בטוח?" שאל
בבטחון רב, כמובן.
"איך?" השבתי.
"כשעוד הייתי קטן, ימים מספר לאחר שאמי נרצחה בידי אבי, גם עם
סכין הקצבים החביבה שלו(הוא מוצא בה המון שימושים), הייתי תמיד
בלילה שוכב מתחת לשמיכת הפוך הרכה ומתפלל לאלוהים שלא יכאב לה
יותר, כי לקח לה זמן למות, היא גססה. הייתי בעצם תמיד מתפלל
לטיבם של האחרים ורק מידי פעם הייתי מבקש משאלה קטנה בשבילי,
וגם אז הרגשתי שאני מבקש יותר מידי.
ואז, אותה אישה בדיוק, התגלתה אליי בחלום. אמרה לי שאיני צריך
לדאוג עוד לשלומה של אמי כי כבר לא כואב לה ושהיא תעלה לגן עדן
ויהיה לה הרבה יותר טוב.
מאז כבר התבגרתי, אבל מידי פעם היא חזרה אליי בחלומות רק
שישנתי ממש טוב. נשמע פתטי למדי אך זו האמת לאמיתה. עכשיו אני
פוגש אותה שנית אבל ממש מול עיני. עכשיו אני חלק קטן מהאור
הזוהר שלה."
"סיפור מעניין. אולי זאת היא ואולי לא אני לא יודעת" עניתי לו
אבל בעצם דיי הייתי בטוחה שזו כן היא פשוט לא רציתי להראות קלה
לשכנוע.
"אני בטוח שכן" ענה.
שבתי להסתכל בעיניו.
"יש לך אש בעיניים" אמרתי לו.
"מה זאת אומרת אש?" גיחך מעט, ואפילו נשמע קצת מזלזל.
"זאת אומרת כשמסתכלים באמת, עמוק אל תוכם רואים המון אש. אש
שורפת, ירוקה. אש דרקונים. דרקונים מסכנים ואבודים שנכחדו מן
העולם. אש של כאב שרוצה להתקלות אבל בעצם רק מתעצם כי אין דבר
בעולם שיוכל למתנו".
"תאור יפה יש לך שם, אולי זה בגלל כל מה שעברתי בחיי, אולי
במותי אולי זה בעצם אני. זה לא משנה כבר".
"כן העיקר שנצליח במשימה כי אני לא ממש רוצה להשאר בבקו"ם הזה
קורים פה יותר מידי דברים מוזרים וגם ככה כולם פה דיי לחוצים.
בעקרון אני אוהבת מוזר. זה מעניק תחושת ייחודיות ומסתורין. אבל
פה זה כבר יותר ממוזר, זה אפל". אמרתי ובעצם לא הייתה לי שום
סיבה לומר שקורים פה דברים אפילים. הרי אנחנו נמצאים במקום כל
כך טהור ומואר.
"האמת היה עדיף לי כבר החיים שלי על כדוה"א".
"אחח...חיי על כדור הארץ. אילו חיים היו לי..."
"אילו חיים היו לך?" הסתקרן.
"תמיד הייתי עסוקה במשהו, תמיד תמיד! השקעתי בכל דבר אפשרי
שעשיתי. אפילו בברכות יום הולדת".
הוא התיישב לידי וליטף את ראשי.
"אפשר לתת לך חיבוק?" שאל.
"כן אתה יכול, האמת הייתי זקוקה לחיבוק במשך זמן ארוך, אך לא
היה מי שיתן לי אותו."
התחבקנו חיבוק גדול. חיבוק עצום ומלא באהבה, כאב ורחמים.
"אז הנה, נתתי לך את מה שהיית צריכה. לפחות ריציתי מישהו
אחד".
"חיי על האדמה...כן. השקעתי בהכל. בכל דבר הייתי צריכה להיות
הטובה ביותר, או לפחות בין הטובים ביותר. תמיד שאפתי להרבה
והייתי אופטימית עד שראיתי שכל ההשקעה שלי הייתי לחינם ולא
קיבלתי תמורה משמעותית. היית משקיעה בביה"ס, משקיעה בדבר שכמעט
הכי אהבתי בעולם: באתלטיקה. השארתי מאחורי 5 גביעים ועשרות
מדליות. רובם היו במקום הראשון והשאר במקום השני. השקעתי תמיד
בחברויות שהיו לי עם אנשים, בקשרי המשפחה, בפיסול שאהבתי כ"כ
ובכתיבה שלי. התמסרתי כולי לכל תחום שאי פעם אהבתי!".
"נשמע שהיו לך חיים מעניינים ומגוונים. אהבת את זה? זה לא היה
לך לחוץ מידי?" שאל ברצון לדעת.
"כן ברור! זה היה מאוד לחוץ! אבל אני אוהבת לחץ ועובדת טוב תחת
לחץ. אהבתי את זה כי הרגשתי שעשיתי דברים משמעותיים עם חיי
ואפילו ניסיתי, ברוב טיפשותי, לשנות כמה מהרגלי העולם האכזר.
השינוי לא התבצע ושוב - תמורה לא קיבלתי וההמשך כבר ידוע..."
"אני עוד רציתי לחיות, אבל את צודקת - מוטב לי פה."
"מוטב כל מקום אחר מאשר כדור הארץ. אני חושבת שאמשיך לי בדרכי,
יש לי כמה דברים לעשות".
"וואו אפילו פה את עסוקה כל כך. אין לך רגע מנוחה, תמיד מתעסקת
במשהו תמיד עושה משהו עם עצמך או עם אחרים. את צריכה לנוח קצת.
כשסוף סוף יש לך את ההזדמנות, את לא מנצלת אותה".
"כן, כבר אמרתי לך שזה באופי שלי, אני תמיד צריכה עוד. מן
פרפקציוניסטית אמביציונרית שכזו. לא נורא אולי כשאעלה לשם
תיהיה לי מעט מנוחה. אבל אני ממש חייבת לטוס, נתראה כבר" .
אבל למה לטוס? עוד אין לי כנפיים!!!
"טוב ביי חמודה" אמר ונעלם שוב אל תוך העננים.

המשכתי לי בדרכי כשלפתע יצאה מתוך אפלת העננים, דמות נמוכת
קומה, מן צל שחור בהתגלמותו הרשמית.
קרן האור האחרונה מלמעלה, האירה את פניו. עוד מעט מגיע הלילה.
פניו המקומטות, בגדיו השחורים המפוחמים והבלויים, זיפי זקנו
שכבר גדלו הזכירו לי מישהו. ניסיתי להזכר אך לשווא. האיש התקרב
אליי ואני איני פחדתי ממראהו, שכן כל אדם אחר היה נרתע.
"גרגוליור" אמר בהפתעה.
"מה גרגוליור?" עניתי ונורא רציתי לדעת למה הוא התכון.
"זהו שמי" ענה ומבטאו הצרפתי, שהתערבב מעט עם העברית הצולעת
שלו, הסגיר את מוצאו.
אז אני לא היחידה עם שם שמוקרץ מהתחת. חשבתי לי.
"מהיכן אתה מגיע לכאן?" שאלתיו.
"מלמטה. אני חדש פה, רק לפני שעות קצת הגעתי. מהו מקום זה,  אם
תוכל לענות לי."
ואכן שמעו שהעברית שלו צולעת. ואז הברק היכה בי! זה הוא! זה
הזקן מלמטה ששחה לו בים עד שקלט כי אינו יודע כלל לשחות! זהו
הוא! רציתי כל כך לעזור לו ועכשיו הוא פה לידי. והמשכתי לשקוע
במחשבות עמוקות אודותיו.
"ילדונת קטן, אתה שומעת אותי? אתה כאן?" והחזיר אותי למציאות
שעמדה בפניי.
"כן סליחה אני מצטערת, הייתה שקועה במחשבותי. אתה נמצא
בבקו"ם".
"בקו"ם? מה זאת בקו"ם?" שאל בפליאה ואני שכחתי לגמריי כי הוא
צרפתי וכנראה שכלל לא הכיר את מושגי הצבא בישראל.
"בסיס קבלה ומיון. כאן אתה צריך לבצע את המשימה ופה יוחלט אם
תעלה למעלה או תשאר כאן לנצח. רוב האנשים עולים אך אני בספק אם
אני יעלה"
"אה, לא נורא, הכל עובר חביבי" וציחקק מעט. אני הצטרפתי לצחוקו
בגיחוך עדין והתפלאתי שאת "הגשש החיוור" הוא כן מכיר.
"תגיד לי אתה מטורף על כל דעתך? איך העזת להכנס לים בקור
האימים הזה?!"
"כיצד אתה יודעת?" שאל ופרצוף תמוהה התנסח על פניו.
"אני יודעת הכל" אמרתי והרגשתי כמנצחת.
"כי נמאס לי כבר מהחיים האלו. כל עובר אורח עושה לי טובה שהוא
מביא לי שקל מסכן. והכל בשביל מה? בשביל להרגיש קצת יותר טוב.
כי הם עושים את זה בשביל עצמם בשביל שלא ירגישו רגשי אשם שעברו
ליד קבצן עלוב ומרופט ברחוב ולא עזרו לו קצת. אבל האמת זה לא
עוזר כלל. הרי גם ככה אני אלך לקנות עם זה  עוד 100 גרם
קוקאין. האנשים לא מבינים שהם לא עוזרים הם רק מחמירים את
המצב. זה כמו פרדוקס קטן. אבל אני צריך ללכת לי לדרכי אז
נתראה" אמר, פנה אחורה ונעלם אל תוך העננים.
לפחות עזרתי לו להבין מה קורה מסביבו. אחרי שנעלם המשכתי להרהר
רבות במה שאמר והוא צדק לחלוטין. שמתי לב כי פתאום העברית שלו
הייתה תקנית לגמרי, ולא הבנתי את התופעה המוזרה.

טוב מספיק כבר להרהר ולבזבז זמן יקר, אני צריכה כבר לבצע את
המשימה. אבל בעצם, מהו זמן? אין כבר זמן כאן. הכל ממשיך פה
לנצח תמיד אשאר בגילי הזה ולעולם לא אזדקן עוד. מדוע אני
ממהרת? אולי נשאר לי ההרגל מימי על כדוה"א.
המשימה: למצוא מישהו על כדוה"א הראוי לכך ולגרום לו לעשות מעשה
טוב. נשמע פתטי ואכן זה נכון. אך רק כך אוכל לקבל את הכנפיים
שלי ולהתעופף למעלה.

אבל איך אני מתחילה? איך? מה אני עושה? את מי אני בוחרת? וכיצד
אדע אם הוא ראוי לכך או לא?

לפתע, הבזק של אור לבן ריצד מולי. שפשפתי את עיני וראיתי מולי
את אותה אישה שגלעד אמר שהיא שליחת האלוהים.
"שלום לך, טוב לראותך שוב" אמרתי.
"שלום גם לך, אני מקווה שהסתגלת קצת למקום" ענתה.
"להסתגל אני לא חושבת שאי פעם אוכל, עם כל הדברים המוזרים
שקורים לי פה".
"זה בסדר אני מבינה אותך, גם אני עברתי את כל זה. אבל אני פה
למטרה אחרת. באתי להנחות אותך, מה עלייך לעשות בכדי לבצע את
המשימה בהצלחה".
"תודה רבה זה בדיוק מה שאני צריכה. רק לפני מספר שניות ארציות
הרהרתי בכך. אז מה עליי לעשות עכשיו?" שאלתי וידעתי שהיא תתן
לי את התשובה. אחרי הכל, היא שליחת האלוהים, אם אכן היא.
"כעת התבונני היטב במתרחש למטה. הסתכלי והבחיני בדמויות,
באנשים, במעשיהם, התנהגותם, רצונם, שאיפותיהם.
לאחר שתסתכלי בכל זאת, בחרי לך קבוצה של עשרה אנשים המוצאים חן
בעיניך".
"אאבל איך אוכל להתבונן בכל האנשים בעולם?, הרי הם
מיליארדים!!!" עניתי והיא אכן הגזימה בבקשתה.
אבל כולם עברו את זה, הרי אין פה אף אחד ותיק פה בבקו"ם. אז
למה שאעבור?
למה? זו שאלה טובה! הרי אני גרועה! אני כשלון! מעולם לא הצלחתי
בדבר אז מדוע שכן אעבור?
טוב דיי כבר עם הרחמים העצמיים האלו! אני מתחילה להשמע ממש רע.
בסוף אני ימות מזה או אחלה במחלה קשה. אה, אופס זה כבר לא
אפשרי.
ולפני שהספקתי לצאת ממחשבותי העמוקות, היא נעלמה.
אוף! היו לי עוד המון שאלות אליה. הכל בגלל המחשבות האלו. כל
המחשבות שלי! אני חושבת ללא סוף! כל הזמן מהרהרת במסתורי
היקום. אני מכורה למחשבות! אני צריכה לעבור גמילה! מצידי
שישימו אותי עם כל המפחידים האלו, הנרקומנים. אני רוצה להגמל!
מרוכזת יותר מידי בעצמי! זו בוודאי הסיבה שהיא נעלמה...הרי
בשלב מסויים זה מתחיל להציק כשמדברים רק על עצמך.

אנשים מעולם לא הבינו אותי...עכשיו עליי להבין אותם.
התבוננתי היטב במתרחש למטה...ראיתי אנשים עוברים ושבים. ממהרים
למקומות עבודתם פן יפטרו אותם בשל איחור מזעזע!
היה נדמה כי ריחות השוק טיפסו במעלה אפי, כאילו הייתי שם
ויכולתי לחוש ולגעת במתרחש. הכביש כבר ריק ממכוניות - כולם כבר
בעבודה. מנהלים חשבונות, מכירות, מנסים לפרנס את עצמם,
משפחתם.

נכנסתי לחנות הקרובה. חנות לחפצים ודברי נוי עתיקים ושונים.
העברתי מבטי בין המדפים הגבוהים, הארונות, השולחנות. היה שם
ריח עתיק, ריח שמור, ריח של הבית שהיה לסבתא שלי. אגרטל ממוצא
תימני, עטור קישוטי נחושת וזהב, אותנטי, צבר אבק על המדף
השמאלי העליון.
חרב חדה וכסופה, הזכירה את ימי הביניים, ענדה תווית שעליה היה
כתוב: 1500 ש"ח.
חרב יקרה, אך אפשר לנחש מדוע. בטח שימשה את אחד מגיבורי
התורכים במאה ה - 15 ועברה בדורות עד שנכלאה לחנות פינתית
במרכז ת"א.
בקצה השני של החנות, שלמעשה הייתה מטר על מטר, הבחנתי במראת עץ
דובדבן. למראה הייתה מחוברת מגרה קטנה מתחת.
המגרה הייתה מעוטרת במין מטפס עקלקל, גם הוא מעץ.
המוכרת התבוננה בי ועקבה אחרי צעדיי, עד שלבסוף ניגשה אליי
ושאלה:" את צריכה עזרה?".
"לא תודה, אני רק מסתכלת מעט" עניתי לה.
ברגע שהושטתי את ידי בכדי לפתוח את המגרה, ידה השמנה עצרה
בעדי.
"לא! אל תפתחי אותה" אמרה בפאניקה.
"מדוע לא? מה יש שם?" השבתי לה בסקרנות.
"אל תפתחי אותה! זהו אנחנו סוגרים את החנות, צאי!" זירזה
אותי.
"אבל השעה רק 11 בבוקר. אינכם סוגרים את החנות".
"צאי צאי החוצה!" החלה להרים את קולה.
"אבל אני רוצה לדעת!" התעקשתי.
"זה לא טוב לדעת, לא טוב לדעת כלום! תזכרי!" אמרה לי.
מעניין מה יש שם. למה זה כ"כ אסור? הסקרנות עולה לפעמים ביוקר.

יצאתי מהחנות.
המשכתי ללכת לעבר תחנת האוטובוס הישנה. חיכיתי לאוטובוס הבא
שצריך להגיע. האוטובוס שלוקח לטיילת, לים!
לידי עמד אדם שרירי. לא נמוך אך לא גבוה. הוא לבש גופייה לבנה
שעלייה היה מצוייר גלשן ומכנסיים קצרים - בגד ים. הוא נעל
כפכפי אצבע אדומות והחזיק בידו תיק קטן, ומשקפי שמש לראשו.
בידו השנייה החזיק סיגריה.
"יש לך אש?" שאל אותי.
"לא, אני לא מעשנת. זה מזיק לבריאות" אבל מהי בריאות כשאתה כבר
מת?
"חפיף, תהני מהחיים כל עוד את יכולה! חיים רק פעם אחת!"
ולא ידע שטעה כי הוא מדבר עם ילדה שחיה את חייה השניים.
"ואתה נהנה מהסיגריה?" שאלתי.
"בטח! מרגיע עצבים!".
"לא זה לא! זה רק גורם לאנשים להיות יותר עצבנים. הם יודעים
שהסיגריה תרגיע אותם אז הם מרשים לעצמם להתעצבן יותר בקלות, יש
יותר עצבים ואז יש יותר סיגריות".
"יש לך משהו בדברייך, אבל אני נהנה. את צריכה ללמוד לקחת דברים
בקלות, לחיות בפשטות בלי הרבה זיוני שכל ופילוסופיות".
ואני שתקתי והרהרתי במה שאמר. האוטובוס התקרב ונעצר מולנו.
עליתי לאוטובוס.
"כמה עולה?" שאלתי.
"4 שקלים ו - 80 אגורות בבקשה" השיב לי.
מסרתי לו את הכסף והתישבתי ספסל מאחוריו.
הוא החל לנסוע ואני הבטתי נוף החולף על פני.
הבניינים הגבוהים, הצמחייה המועטה שיש בעיר לעומת רמת הגולן,
המכוניות המשאיות. הכל עובר במהרה...
הסתכלתי במראה הקדמית של האוטובוס והבחנתי בעיניי הנהג.
עיניים כועסות. עיניים המבקשות לפגוע במישהו.
הנהג היה קרח בעל זקן צרפתי קטן. הוא היה שמנמן וחבש לראשו
כובע קאובוי חום עם כוכב של שריף מעל.
הצצתי  הוא נסע 70 קמ"ש!!! במעבר החצייה הקרוב עמדה אישה
מבוגרת עם תיק שחור ונעלי ספורט. הוא התקרב אליה במהירות
וראיתי את פניה המבוהלות שעומדות להדרס!
פתום הוא הבחין בה ולחץ על דוושת הבלמים. חריקה עצומה ואיומה
נשמעה והדהדה ברחוב!
הוא עצר מטר לפניה!!! היא כמעט נדרסה! חיים שלמים כמעט חלפו
להם. אולי אפילו הייתי מואצת אותה לידי אילולא קרה איזה נס
משמיים.
"אתה לא נורמלי" אמרתי לנהג.
"כמעט דרסת אותה, כמעט הרסת עולם!".
"שתקי, כוס אחת'ק שבי בשקט !" השיב לי בחוצפה אופיינית לנהגי
אוטובוס.
"אתה לא תקלקל אותי! תתמודד עם המצפון שלך בדרך שלא תפגע
באנשים אחרים!".
"שבי בשקט או שאני מעיף אותך מהאוטובוס" צעק עליי.
הנהג ירד מהאוטובוס והתקדם לעבר האישה.
לא הבנתי מה דיברו אך רק ראיתי את שפתיי הנהג נעות במהירות ואת
ידו מורמת לאוויר. הם צעקו שם אחד על השני.
טיפש הנהג הזה! מה הוא חושב לעצמו?! הוא צרך לבקש ממנה סליחה
ולתת לה פיצוי כלשהו. היא כמעט נהרגה!
לאחר ויכוח סוער בין השניים, במשך 5 דקות שלמות, הנהג על
האוטובוס המשיך לנהוג במסלולו הקבוע.
השעה הייתה כבר 13:06 בצהריים. נעצרנו ליד תחנת אוטובוס אחרת.
על האוטובוס עלה תלמיד בי"ס בגילי לערך. הוא שילם לנהג העצבני
וחיפש מקום לשבת. כאשר ראה כי אין מקום ריק ביקש לשבת לידי.
"כמובן" השבתי לו בחביבות.
"תודה" אמר.
המשכנו לנסוע ואני חשבתי כל הזמן על המקרה שארע קודם לכן.
"אתה צריך לבקש סליחה ולפצות אותה, אתה יודע?" אמרתי לנהג.
"עוד פעם את? עוד מילה אחת ואני מוריד אותך פה! כוס ראבק!" צעק
עליי שוב.
"תחשוב על מה שאמרתי ותראה שצדקתי".
"טוב שבי בשקט" אמר.
התלמיד שישב לצידי נראה מבוהל מעט.
"אל תדאג, זה כלום. באמת" אמרתי לו.
"איך קוראים לך?" שאל בהפתעה.
"אני טיקי" והפעם לא היה לי צורך לתרץ את שמי המוזר. "ומה שמך
אתה?" שאלתי.
"אני גלעד, נעים מאוד".
הנהג העצבני הביט על שנינו דרך המראה ושב להסתכל בדרך.
"מוכר לי השם גלעד" ואכן השם צלצל באוזניי ונזכרתי כי לידידי
הנחמד שפגשתי למעלה קראו כך.
"ובכן, ישנם המון אנשים בעולם ששמם הוא גלעד".
"כן אבל צירוף השם עם תווי הפנים מזכיר לי מישהו".
"את מי אני מזכיר לך?" שאל בתמיהה.
"סתם איזה ילד אחד שפגשתי במקום מרוחק מכאן".
"אה" השיב.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי אותו וקיוויתי שהוא נוסע ליעד שלי.
"לחוף הים" ענה, ואני שמחתי מאוד.
"ולאן פניך מועדות?"
"פניי מועדות למקום היעד שלך - לים!
"מדוע את נוסעת באמצע היום לים?" שאל.
התלבטתי אם לספר לו, אך הוא לא יאמין אז מוטב שלא.
"סתם לחפש אנשים".
"מה באמת?! גם אני הולך לשם לאותה מטרה בדיוק!".
"אז נוכל להסתובב מידי פעם יחד, אם יתחשק לך" הצעתי לו.
"כן, זה יהיה נחמד" ענה לי.

האוטובוס נעצר בטיילת.
"חשוב על כל מה שאמרתי לך בנסיעה הזו" אמרתי לנהג וירדתי
מהאוטובוס בעודי שומעת את הנהג ממלמל קללות לעברי.
צעדי עם גלעד לעבר החוף ולפתע הבחנתי כי עיניו הירוקות דמו
בדיוק לאלו של גלעד מהבקו"ם, אך לא אמרתי דבר.
"טוב אני צריכה ללכת, אנחנו נפגש בקרוב".
"כמובן, ביי ביי, היה נעים להכיר".
"גם לי אותך, ביי" והמשכתי בדרכי.

התישבתי מתחת לסוכת המציל והבטתי באנשים המועטים שנמצאו בים.
איש דתי בלבוש שחור עמד מול הים והתפלל. איש זקן שרץ לאורך
החוף. אישה בגיל העמידה עושה יוגה ונושמת אוויר טוב של ים.
המשכתי להביט מעט באנשים והבחנתי כי הדתי סיים את תפילתו.
חשתי צורך עז לדבר איתו.
"אדוני, אדוני הנכבד. התואיל לדבר איתי לדקות ספורות?" שאלתי
אותו בעודי ניגשת אליו.
"מה אתה רוצה?" שאל בקרירות.
"אני רוצה להבין. להבין למה? למה אתם עושים את כל זה וטורחים
כ"כ? למה אתם מקיימים את כל המצוות האלו? למה?"
"אם כך עלייך להקשיב לי ולא להפריע להסברים" דרש.
"כמובן, כולי קשובה ופי חתום".
"אנחנו מאמינים כי אלוקינו שבשמיים ברא את עולם זה כפי שכתוב
בספר הקודש. הוא שומר עלינו מכל רוע ומכל סכנה. הקדוש ברוך הוא
דורש כמה דברים בתמורה לשמירה זו. הוא דורש צניעות, קיום
מצוותיו שדרך אגב, יש לכל אחת מהן סיבה מוסרית והגיונית שאני
בטוח שאנשים היו מסכימים איתן, רק אם לא היו אטומים כ"כ".
"איך אתה יכול לומר שהוא שומר עלינו כאשר נהרגים כל יום
חיליים, כשיש כל הזמן פיגועים ומלחמות שמתים אנשים?" שאלתי
בכעס.
"זה משום שאותם אנשים אינם מכבדים את ה' ואינם מקיימים את
המצוות, או מסיבה אחרת. כאשר אדם אחד חוטא, מפיק אדם אחד בלבד,
כל העם נענש. כיום כמות הפשע והחטאים כה גדולה שנענשים בכל
יום. כך זה היה גם בתנ"ך".
"ואילו סיבות מוסריות יכולות כבר להיות למצוות האלו?"
"אתן לך את הדוגמא הפשוטה ביותר: אכילת בשר וחלב: 'לא תבשל גדי
בחלב אמו'. זוהי סיבה מוסרית. אל לנו לאכול גדי קטן וצעיר
שנשחט ולאחר מכן לאכול את חלב אמו שממנה הוא חי".
"כן אתה צודק. על זה אני שומרת. אבל יש אנשים רבים שלא. ומה עם
מצוות אחרות?".
"ישנן עוד הרבה סיבות למצוות אך איני יכול להרבות בדיבור כרגע
אני ממהר. עלי להגיע הבייתה להאכיל את ילדי".
"תודה שהקדשת לי מזמנך" הודיתי לאדון.
"ותודה שהקדשת מזמנך בכדי לנסות להבין. שכן ירבו כמוך" והמשיך
ללכת.

חזרתי להתיישב מתחת לסוכת המציל.
"היי את!" שמעתי קול קורא לי.
הסתובבתי וראיתי בסוכת המציל את האיש שעמד לידי בתחנת
האוטובוס.
הסתכלתי למעלה, לעברו והסתנוורתי מהשמש החמה.
"כן אדוני המציל" השבתי לו.
"זאת לא את מהתחנה?" שאל.
"כן זו אני בכבודי ובעצמי. לא ידעתי שאתה מציל. דווקא מתאים לך
להיות מציל"
"אז כן, אני מציל! עלי לפה דקה, יש לי דיבור איתך".
קמתי, ניערתי ממני את החול הלח ועליתי במדרגות.
כשהגעתי לחצנו ידיים.
"עולם קטן הא? לא תיארתי שאראה אותך שוב. והנה אפילו חשבתי על
מה שאמרת... את צודקת בהחלט לגביי הסיגריות. אבל אני לא בטוח
שאנשים רבים ייחסו לדברים אלו משמעות רבה. כי כשאתה עצבני, לא
משנה לך אם זה יזיק או לא או אם זה פסיכולוגי או לא, אתה פשוט
שולף אחת מהקופסא מחפש אש כמו מטורף ונרגע איתה".
"נכון, אבל זאת כל החוכמה, לרצות כ"כ חזק שברגע שאתה עצבני אתה
תחפש את המקום הנכון ותחשוב לפני שאתה עושה משהו. אמנם זה דורש
הרבה כוח רצון ולא כולם יכולים לעשות את זה, אבל מספיק לי שכמה
אנשים או אפילו אחד יפסיקו לעשן וללכלך את עצמם ואת הסביבה,
בשביל לדעת שעשיתי את שלי בהצלחה!" הסברתי לו.
"אני חושב שאני אנסה את השיטה שלך" אמר לי.
טוב לדעת שאנשים באמת לוקחים את דבריי לתשומת ליבם.
שתינו עמדנו זה לצד זו והבטנו לעבר הים, לעבר האופק המרוחק.
"הצלת פעם מישהו מטביעה?" שאלתי מסוקרנת.
"כן. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ומאז לא היו לי מקרי טביעה,
חוץ ממקרה אחד שבאמת לא יכולתי לעשות כלום נגדו".
"כמה שנים אתה כבר מציל?"
"אממ... שלוש וחצי שנים. כנראה שאני מציל טוב אם אף אחד לא
טובע".
"או שפשוט אלוהים אוהב אותך" אמרתי בהתחכמות מסויימת.
"יכול להיות, אבל העיקר שלא טבעו לי אנשים".
"ואיך היה המקרה הזה שלא הצלחת להציל את אותו אדם?" רציתי
לדעת.
"זה היה עצוב. האיש היה זקן עצוב ובודד. הוא נכנס לים - כנראה
התאבד או משהו. זה היה באמצע סערה. ירד גשם והייתה סופת ברקים.
רצתי לעברו אך כשהגעתי היה מאוחר מידי. אבל לא ישבתי ובכיתי על
זה. החיים קצרים מידי בשביל לבכות כל הזמן. וגם ככה לא הכרתי
אותו".
שוב, זה היה מוכר. מקרה מוכר וידוע שאותו ראיתי במו עיני.
"ואיך היה המקרה בו כן הצלת מישהו? איך הרגשת אז?"
"הייתי דיי בשוק מאחר וזה היה המקרה הראשון שלי. אנשים מחאו לי
כפיים ואני הרגשתי טוב עם עצמי. יום לאחר מכן אותו איש חביב
הגיע לפה, לסוכה והביא לי פרחים ו - 1000$, אות הוקרה על כך
שהצלתי את חייו. בהתחלה סרבתי לקבל את הכסף אך לאחר חשיבה
ממושכת אמרתי לעצמי 'למה לא?' ולקחתי את הכסף."
"נחמד מאוד, אבל לא היית צריך לקחת ממנו את הכסף." אמרתי בטון
נוזף.
"לא נורא, זה קרה מזמן, אין טעם לחזור לאותו מקרה" אמר לי.
"טוב, אני צריכה ללכת. יש לי עוד מישהו לפגוש. שיהיו לך חיים
יפים ומקווה שתפסיק לעשן".
"תודה, אני אנסה וגם לך - חיים יפים שיהיו לך".
חייכתי וצחקתי בפנים על העובדה שבעצם הוא לא יודע שכבר אין לי
חיים.

המשכתי במסעי. התהלכתי על החוף. רגליי שעברו בגרגרי החול
המוזהבים חשו דקירה קטנה. התכופפתי לראות מה דקר אותי. היה זה
מזרק. נכנסתי ללחץ, נבהלתי כ"כ מהעובדה שסביר להניח שהמזרק
נגוע באיידס עד ששכחתי לגמרי שכבר שום דבר רע לא יכול לקרות
לי. אפילו לדמם לא דיממתי.
השמש החלה שוקעת עד ששוב הבחנתי בגלעד האנושי.
"מה שלומך?" שאלתיו.
"שלומי טוב, תודה. ומה שלומך מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו?".
"אצלי הכל בסדר. אולי נשב פה יחד על החול הרך ונביט בשקיעה?"
הצעתי.
"הצעה מצויינת!" אמר.
ישבנו יחד ודיברנו על נפלאות החיים והמוות עד אשר שקעה השמש
לגמרי.
"אני חושב שאלך עכשיו, כבר החשיך ואני צריך לחזור" אמר.
"טוב. אז שוב: היה נעים להכיר, שיהיו לך חיים יפים ולהתראות".
"גם לך, ביי" והחל לצעוד לכיוון המדרכה.

לידי עבר אדם גבוה. נראה אדם טוב בכדי להגיד לי את השעה.
" 20:23" ענה והמשיך ללכת.
אך זוהי שעה ארצית בלבד. לי כלל לא משנה מהי השעה אני שרויה
בין יום ולילה בין מציאות ודמיון.

ראיתי מרחוק איש בעל מעיל שחור ארוך המשתרך לאדמה. התקרבתי
אליו.
"שלום ילדה יפה. מה ילדה כמוך עושה בחוף הים בחשכה?" שאל.
"אני מטיילת. סתם משועממת" עניתי לו.
"רוצה משהו שיעזור לך להפיג את השעמום?" שאל בטון ערמומי.
"מה יש לך להציע?".
"חומר טוב...2 גרם ב - 50 שקל".
"לא תודה" השבתי.
"למה לא? זה יעשה לך טוב. תרחפי, תהיי בעולם אחר, תרחפי
בעננים". הוא לא יודע שכבר קבלתי את הזכות לרחף בהם, אך בצורה
שונה לחלוטין.
"לא תודה" חזרתי על תשובתי "אך הייתי רוצה לדבר איתך מעט".
"גברת, אין לי זמן. אני צריך למכור חומר, אני לא יכול לבזבז
זמן יקר על שטויות של ילדה שגם ככה לא קונה ממני".
"אל תדאג, זה לא יהיה לזמן רב. בבקשה אני חייבת לדעת כמה
דברים".
"טוב, בסדר אבל דברי מהר!" זרז אותי.
"למה אתה עושה את זה?"
"עושה את מה?"
"נו אתה יודע, סוחר בסמים".
"כי אין משהו אחר. מה עדיף לי לשבת לקבץ נדבות? זה כסף טוב, זו
עבודה טובה וזה קל".
"וזאת עבירה על החוק" אמרתי לו.
"מה לעשות ככה חיים".
"אבל אתה הורס לאנשים רבים את חייהם. החל מילדים צעירים
ותמימים ועד למבוגרים מיואשים".
"אבל עליי להתקיים לא? וכשאני צריך להתקיים אני דואג לעצמי
בלבד ולא מעניין אותי לא תמימות ולא יאוש".
"אבל אתה יכול להתקיים גם בדרך אחרת. אתה יכול לעבוד בעבודה
מקובלת".
"כשיש לך תיק פלילי דיי קשה להשיג עבודה נורמלית".
"נכון זה קשה אך לא בלתי אפשרי. אתה צריך לנסות ולא להתייאש".
"את צודקת אבל אני נמצא יותר מידי עמוק בתוך המערכת הזאת.
ועכשיו הפסיקי להטריד אותי יש לי לקוחות קבועים בדרך".
"טוב, אני יניח לך לנפשך אך תזכור ששקל אחד לך אומר מינוס חיים
לאחר".
אמרתי את דבריי והלכתי.

עליתי במעלה המדרכה והגעתי לרחוב הראשי. המשכתי להתהלך אך הרעב
תקף אותי.
מעבר לכביש הייתה מסעדה קטנה ואינטימית. נכנסתי אליה.
המסעדה הייתה מלאה למחצה ואני התישבתי ליד שולחן המשקיף אל
הים. הים היה יפה מתמיד. סוער, גואש. אדוות הגלים הלבנה התנפצה
על המזח ורוח נעימה ריחפה לה בחוץ. זהו מראה מרהיב.
המשכתי לבהות דקות ארוכות בקסם הים המשגע עד שהופרעתי ע"י
המלצר: "רוצה תפריט?" שאל.
"בוודאי" עניתי.
הוא הגיש בידי תפריט. עיינתי בו בתאווה.
"אני חושבת שאקח קרם רולה" אמרתי למלצר שעמד ובהה בי.
"כבר מגיע" וחייך חיוך אוילי של מלצרים שמוכרחים לחייך בפני
הלקוחות.
בזמן המתנתי למנה שלי הבחנתי במבט רציני שמסתכל לעברי.
היה זה אדם מכובד שלבש חליפה מחויטת והרכיב משקפיים.
"מדוע אתה בוהה בי?" שאלתי.
"סתם, כי את ילדה יפה. בלי שום סיבה אחרת".
עוד אדם שטחי!!! חבל שיש כאלו בעולם!
"במה אתה עוסק?" שאלתי אותו בתקווה לטיפת רגש, אולי במקצועו.
"אני איש עסקים, רואה חשבון".
אני התאכזבתי קשות. אולי אם היה אומר לי פסיכולוג, מנהל בית
יתומים או סתם פילוסוף הייתי מתעניינת בו מעט.
"מדוע את שואלת?"
ואני ניסתי להעביר נושא ונושא שכנראה לא יעניין איש עסקים
מחושב ושטחי: "אני סתם שואלת. איזה יפה הים הלילה הא? ים מדהים
מלא בגלים" וציפיתי לתגובה אדישה, אך הוא הצליח להפתיע אותי.
"כן, ים מדהים, מקום באמת מקסים. הגלים, הקצף, השלווה והשקט
הייחודי לו, אבל אני מעדיף לצפות בו מרחוק ולא להכנס למים".
"למה?" שאלתי אותו והתעניינתי לדעת איך אדם שכל כך אוהב את הים
אינו יכול להכנס אליו.
"היה לי מקרה. מקרה בו חיי עמדו על סף המוות. כמעט
טבעתי...נסחפתי למערבולת בשעות אחה"צ".
"ומה קרה אז? איך ניצלת?" שאלתי מרותקת.
"המציל. המציל הטוב ההוא הציל אותי ממוות בטוח! הייתי כ"כ אסיר
תודה לו שיום למחרת קניתי לו פרחים והצעתי לו 1000$ .
בהתחלה הוא לא רצה לקחת את הכסף אבל אני הפצרתי בו עד
שהסכים".
"באמת??? אני דיברתי עם המציל הזה לפני שעות ספורות. הוא סיפר
לי את הסיפור הזה. הוא איש בעל כוונות טובות אבל יש לו עוד
הרבה מה ללמוד על החיים".
"מדוע את אומרת זאת?".
"משום שהוא סבור כי החיים טובים וקלילים ועלינו לקחת הכל בקלות
ובפשטות. הוא טועה. החיים הם הרבה יותר מסובכים וכואבים מזה.
אלה החיים בגישה זו מתכחשים לעצמם ולבעיותיהם".
"נכון, אני מסכים איתך. החיים הרבה יותר מסובכים. כל החשבונות
האלו שצריך לשלם, כל המיסים, ארנונה, שכר דירה, חשבונות החשמל
והמים - הכל. הוא כנראה לא מבין שהחיים האלו הם קשים יותר מכפי
שהיה רוצה שיהיו. הוא עוד צעיר. חכי שהוא יגדל ותיהיה לו
משפחה. כל הכסף שצריך לשלם".
הוא כנראה גם לא מבין את משמעות דבריי. החיים בשביל המון אנשים
אינם כסף, חומריות או חפצים. החיים הם כואבים, מלאי רגשות
צורמים. ילדים העוברים התעללות קשה בכל יום, אנשים שפת לחם
בקושי מגיעה אל פיהם, אנוכיות העולם הגורמת לנו, בסופו של דבר
למות.
אך הוא אדם שטחי מדי ועסוק מדי בעצמו ובכספיו בשביל להבין את
זה ולכן ולא טרחתי להסביר לו.

שעון המסעדה הורה חצות.
הגיע הזמן לחזור.
הגעתי לתחנה הקרובה ביותר שיכולתי למצוא וחיכיתי לאוטובוס
לבדי.
לאחר 10 דקות של המתנה האוטובוס הגיע. עליתי וראיתי שנהג
האוטובוס היה הנהג שהגיע אותי קודם לכן לטיילת.
"שוב אנחנו מתראים" אמרתי לו בחיוך.
"ערב טוב, עלי אני צריך לסיים משמרת עכשיו ואני ממהר" אמר לי
בנימוס מפתיע.
"בסדר, הפעם אני לא אזבל לך את השכל עם שטויות".
"תודה".
אני הייתי היחידה בכל האוטובוס.
השתיקה ששררה ביני לבין הנהג הייתה מוזרה והפריעה לי מאוד.
"חשבת?" שאלתי אותו בתקווה שבאמת חשב על מה שאמרתי לו
בצהריים.
"לא אמרת שתפסיקי?" אמר, אך לא נשמע עצבני.
"כן, אבל מעניין אותי לדעת".
"כן חשבתי" ענה.
"ולאיזו מסקנה הגעת, אם הגעת בכלל?"
"אני באמת לא הייתי בסדר" השיב לי וראיתי על פניו שהיה לו קשה
להודות בטעותו.
"אחרי זה ביקשתי מהמעסיק שלי שיתן לי הפסקה של שעתיים כי קרה
משהו דחוף ואני צריך ללכת. בגלל זה אני עובד עכשיו. בדר"כ אני
לא עובד בשעות כאלו. הלכתי אל האישה המסכנה, שאת הכתובת שלה
קיבלתי ממנה כאשר היא רצתה את פרטיי לאחר שכמעט גזלתי ממנה את
חייה. ביקשתי סליחה והזמנתי אותה לארוחת ערב מחר. היא עוזרת
בית פשוטה ששוברת את הגב כל יום כשהיא מנקה ומקרצפת כמו עבד את
הלכלוך בבתים של האנשים".
"כל הכבוד לך, אני שמחה שעזרתי לך להבין משהו" והופתעתי לגלות
שלנהגי אוטובוס יש טיפת רגש בכל זאת.
לפחות הצלחתי לגרום לכמה אנשים לעשות מעשה טוב...אני מקווה
שעכשיו אקבל את הכנפיים שלי.
האוטובוס נעצר בתחנה הרצויה לי.
"תודה ולהתראות" אמרתי לנהג וירדתי מהאוטובוס.

בחנות העתיקות עוד דלק האור. החלטתי ללכת לשם.
איך שנכנסתי אל החנות ראיתי את פרצופה המבוהל של המוכרת
השמנה.
"אנחנו סוגרים עכשיו, צאי החוצה" אמרה המוכרת בפעם השנייה
ביום.
"אני חייבת לדעת מה יש במגירה הזו!" אמרתי לה.
חיפשתי את המראה אך היא לא נראתה. התהלכתי כמו משוגעת בחנות
וחיפשתי אותה עד שרגלי נתקעה בדבר מה שהיה מכוסה בבד שחור.
הסרתי את הכיסוי ולפני התגלתה המראה המסקרנת.
"לא! לא! שלא תעזי!".
התכופפתי אל המראה ושמתי את ידי על ידית המגירה.
"לא!!!" צעקה המוכרת ארוכות.
"מצטערת, אני חייבת לדעת.."
פתחתי את המגירה...
לפתע חשתי ערפול קל.

זה עדיין קצת מוזר לי...שבוע אחרי... אני לא יודעת...כולם פה
מדברים על לפני ואחרי, על הדרך, על איך הם חיו וגם על המשימה.
כולם מתרגשים קצת לקראת...מזכיר קצת את הבקו"ם.
האמת, זוהי נקודת צפית דיי טובה על העולם.
ככה מלמטה...אפשר לראות הכל.
מישהו ניגש מאחורי וטפח לי על השכם. הסתובבתי וראיתי מולי, לא
פחות ולא יותר את הרשע מכולם: את היטלר...