זה סתם סיפור על נער מוזר,
שכותב סתם שירים לעצמו וגם שר
על הבעיות שלו, ועל כל מה שכואב.

והמילים מספרות את הכל,
הוא מוציא את הדף כשנמאס לו לסבול
מהבעיות שלו, הוא שולף עט וכותב

על כל החיים שלו, על כל מה שהוא מרגיש,
מבחוץ רואים אותו, וחושבים שהוא אדיש
למציאות, הוא כבר חי יותר מדי,
בתקווה שיום אחד הוא עוד ימות.

אין אף אחד שמבין כאן אותי,
סתם כותב מהלב, לא ממש ספרותי.
מנתחים כל הזמן ת'שטויות שכתבתי,
כותבים "מזדהה" וכותבים ש"אהבתי.

וזה לא נכון לנתח הכל,
כי אני בעצמי כבר מזמן לא יכול,
להבין את כל זה, לפרש ת'מילים
את מה שכתבתי אמרו הסמים.

וזה דיי טיפשי, זה מוזר לי נורא,
לשטויות שכתבתי קוראים "יצירה"
אנשים נכנסים לי לראש וללב,
הם חושבים שאיכפת לי אם גם להם זה כואב.

הוא כותב רק בשביל לא לירות בעצמו,
להוציא את העצב, את כל מה שבו
אז תבינו את זה ותפסיקו לחשוב,
שהוא בעצמו יודע איך לכתוב

על כל החיים שלו, על כל מה שהוא מרגיש,
מבחוץ רואים אותו, וחושבים שהוא אדיש
למציאות, הוא כבר חי יותר מדי,
בתקווה שיום אחד הוא עוד ימות.