אי אפשר לומר על יום לידתו של טורוק שהיה זה יום מיוחד.
הטמפרטורה בחוץ הייתה גבוהה אך לא יותר מן הרגיל. טורוק אומנם
נולד בביתו ולא בבית חולים, אך בשכונת "השיכון המאורגן" היו
מלבדו אנשים רבים שנולדו באותה צורה. בחוץ נסעו הילדים על
אופניים ועל אחד מהם נסב סיפור אחר שאינו מענייננו (לעת עתה).

טורוק יצא לאויר העולם וישר את הצווארון. אמו הביטה בו בסקרנות
ומיד הבינה, למרות שלא ניתנו לה כל הזהרות מקדימות וכפי שתואר,
באותו יום לא הופיע רמז כלשהו לקראת הבאות, מיד הבינה שנולד לה
בן מיוחד.
למרות כל מה שהאכילו אותנו מילדותנו על הקשר העמוק בעל
האיכויות המטאפיזיות-טלפתיות של קשר בין אם לבנה, לא כך היה
המקרה שלפנינו.  ולמה ציפיתם? עם כל הכבוד לאותם תשעה חודשים
מפרכים של הריון ולאותן שלוש שעות לידה מאומצת, טורוק ואמו היו
שני בני אדם זרים לכל דבר. הרי לפני הלידה לא יצא להם להחליף
ולו מילה אחת במידה ומתעלמים מצעקותיה של האם על השכן שיחליש
את האופרות הנוראיות שלו. הצעקות האלו היו כה חזקות שהן חדרו
מבעד לבטן, לרחם ולשלייה. פעם אחת נעור משנתו לאחר שאמו נעורה
משנת אחר הצוהריים שלה וזעקה עד לב הקומה השלישית: "שיטרית,
תנמיך את דון ג'ובאני!" טורוק שבדיוק חלם על תמי כל כך התעצבן
שרצה לצעוק בעצמו אך מכיוון שהמקרה התרחש בשלהי החודש הרביעי
ומיתרי הקול שלו עדיין התהוו נאלץ לוותר על מחאה קולנית. ספק
רב אם היה יכול לצעוק הרי כידוע הרחם מלא כולו בנוזלים ונשימת
הצאצא היא דרך אותו צינור המכונה "חבל הטבור". טורוק, שחלומות
מן הסוג הזה נהג לנצור בזיכרונו לזמן רב  ככל האפשר עד אשר
נשכחו מעצמם, התעצבן מאוד ולאחר שנוכח  שהצעקה לא כפי יכולתו,
בעט. לא נשאר חייב.
כאמור מלבד אותן צעקות לא זכה להכיר את אמו (אלא אם תתעקשו
שניתן להסיק על אופיו של אדם באמצעות בהייה ממושכת באיבריו
הפנימיים) והיא לא צעקה יותר.
אביו לא היה בבית אותה שעה ואחיו הגדול (בן תשע) רכב בחוץ על
אופניו בחברת אותו ילד אשר סיפורו אינו שייך לכאן ולכן לא נדבר
בו (לעת עתה). ואז, לאחר שלוש שעות נדחק טורוק לאוויר העולם.
כולנו מכירים את המיתוסים הידועים על ענייני הריונות ולידות:
הצירים המפתיעים, ההבהלה לבית החולים, הרופאים רעולי הפנים,
השאיפות ,הנשיפות והבעל התומך אשר ידו נמחצת בין אצבעותיה
הלופתות של אישתו הגונחת. אמו של טורוק אחזה במסעד המיטה והחלה
להזיע. בין לבין הצליחה לשלח זרועותיה מעבר לכרסה ופשטה את
תחתוניה. אותה שעה טורוק היה במסגרת שיעור גיטרה ראשון.
יום אחד לפני כן הוא תלש פתקית קטנה מאחת מאותן מודעות שמוסמרו
אל העצים הגבוהים שבשדרה. זה קרה אחרי שחזר מתמי ולאחר שניהלו
"שיחה רצינית" (כך תמי כינתה זאת) בנוגע למערכת היחסים שלהם.
תמי התלוננה בעיקר על אופיו. פתאום נזכרה שהוא לא ממש הטיפוס
שלה וזאת לאחר ארבעה חודשים בהם נפגשו ברציפות! התלוננה בעיקר
על מה   שלדבריה היה: "חסר לי רומנטיקה". טורוק סבל רבות
מענייני רומנטיקה. פרחים ובונבוניירות נראו בעיניו חסרי הגיון.
הוא גם לא כתב שירי אהבה.
לכן כשעשה דרכו ונתקל במודעה בזו הלשון:

"אם תמיד רציתם לנגן על גיטרה זהו הזמן להגשים את החלום!
לאחר מספר שיעורים תוכלו לנגן את כל השירים האהובים
עליכם ואף לכתוב שירים משלכם!"

עט על המציאה. ומה יותר רומנטי משיר אהבה מלווה בפריטה
רגשנית?!   בהזדמנות הראשונה חייג את המספר שהופיע על הפתקית.
בחור בשם יניר   שאל אותו על רקע מוקדם שלטורוק כמובן לא היה.
סיכמו שעה וקבעו אצל טורוק.
למחרת בשתיים יניר הגיע, אוחז בתיק הגדול של הגיטרה. טורוק אמר
שכפי שנאמר במודעה, לנגן בגיטרה תמיד היה החלום שלו. את הסיבה
האמיתית להתעניינות הפתאומית שלו במוזיקה לא חשף.
למען האמת גם יניר לא הניח את כל הקלפים על השולחן ולמעשה את
דרכו לביתו של טורוק עשה לאחר שסיים את שיעור הגיטרה הראשון
שלו אצל מורה מוסמך. בדרך שינן היטב את כל מה שלמד (אחיזת
הגיטרה ושלושה אקורדים פשוטים) על מנת שיוכל להנחיל בצורה
משכנעת את הידע שצבר לתלמידו הראשון. לרגע לא הפסיק לחשוש
שהתלמיד הראשון שלו יחשוף את התרמית, הקריירה שלו כמורה תגדע
בשלביה המוקדמים ומכאן שגם שעורי הגיטרה שהוא עתיד לקחת יפסקו
מאליהם. כשפגש את טורוק נרגע. לא נדרש זמן רב להבין שהכשרון
מטורוק והלאה וכל קשר בין טורוק למוזיקה הוא מקרי בהחלט. נחה
דעתו ומיד לאחר שלחצו ידיים וסיכמו את כל פירטי העסקה פתח את
תיק הגיטרה כמי שהיה זה כל מעשהו בעשרים השנים האחרונות. למרות
שהגיטרה נראתה כמו גיטרה חדשה לגמרי ולא כגיטרה משומשת, נראה
כי פרט שולי זה נעלם מעיניו הנלהבות של התלמיד החדש. טורוק
אימץ לחיקו את הגיטרה כשבעיני רוחו הוא מישיר מבטו לתוך עיניה
המצטעפות של תמי בו בזמן שהוא  מנחית בה מהלומה רומנטית כזו
אשר ליבה הקטן ימחץ תחתיה והיא תיפול לזרועותיו במסירות גמורה.
יניר שחש שעודף התשוקה של תלמידו הראשון עלול לסיים את הקריירה
שלו כמוזיקאי מאחר והגיטרה הייתה בדרכה להינזק בין ידיו
הגדולות והחזקות של האיש הגולמני, הדגים לו מיד כיצד יש לאחוז
בגיטרה והוסיף שהגיטרה היא כמו אישה ויש לטפל בה בעדינות. רעד
קל אחז את טורוק וכן גם תחושה עמוקה של ספק.
פגישתם של טורוק ותמי הייתה מקרית לחלוטין וטורוק החל משחזר
אותה שעה שיניר הניח את הגיטרה בחיקו והחל מכוון ומותח את
המיתרים תוך שהוא מצמיד את אוזנו לגוף הגיטרה כמחפש בה דופק
סמוי. יניר שיבח את קימוריה העגלוליים והזכיר שם של זמר מפורסם
שניגן בגיטרה דומה. עיניו נעצמו מהתרגשות והוא לא שם לב שטורוק
כלל אינו מאזין לדבריו.
טורוק ותמי נפגשו בל"ג בעומר לפני כשלושה חודשים במדורה של
חברים משותפים. טורוק הגיע לחורשה במכונית הקטנה שלו ובסוף
הערב תמי ביקשה ממנו שיסיע אותה לביתה ששכן כמרחק של חצי שעה
נסיעה מביתו. למרות העיקוף והשעה המאוחרת טורוק הסכים. באותה
נסיעה לילית כמעט ולא החליפו דברים ואלמלא אזר אומץ והזמין
אותה לטיול בים המלח ביום למחרת לא היו מתראים עוד לעולם. קשה
להסביר מדוע אך אולי בשל העייפות נעתרה תמי ומשם לים המלח
והלאה, התגלגלו העניינים כמעט מאליהם. הם החלו להיפגש בקביעות
והיו מתראים בביתו של טורוק  
שעזב לא מזמן את בית הוריו. כשנכנסה תמי בפעם הראשונה לביתו
כמעט וברחה משם למראה האי סדר השרוי בכל: ארגזים חתומים
ופתוחים היו פזורים ברחבי דירת החדר וחצי ומתוכם הציצו חפצים
שונים אשר המתינו בסבלנות למיקומם על המדפים שעדיין חיכו בערמה
להברגתם אל תוך הקיר הצבוע. תמי נכנסה מזועזעת, מפלסת דרכה בין
הארגזים והתיישבה על המיטה הפרועה. שמעה אותו מכין לה קפה
במטבחון הקטן ופתאום נתחייכה כשהכירה בניסיונותיו הכנים
לשמחה.
תמי הייתה יפה. שיער חלק שחור וארוך עיטר את ראשה ובתנועתו,
כשהלכה, היה משהו מהפנט. הייתה רגילה להיכנס לבתים מסודרים
למשעי, נקיים ומעומלנים עד תום. בעליהם, לעומת זאת, תמיד
הותירו בה תפלות. לא זיהתה בהם את אותו ניסיון כן לשוחח עמה,
לדבר עמה, לנסות ולהבין את אשר על רוחה. מאמציהם לרצות אותה
תמיד השיגו את התוצאה ההפוכה. "וזה? טורוק מצחיק. מתנועע לו
בעצלות כזו אבל לא, הוא לא טיפש, רק מעט איטי". עדיין לא
הצליחה לדמיין אותו סועד איתה ובחברת הוריה "אבל מילא, נתרגל".
   

לאחרונה הקשר בינם הלך ונמעט, תמי הייתה טרודה בלימודיה
(סוציולוגיה ואומנות) ואילו טורוק עבד בהובלות וסבלות, כך מימן
את שכר הדירה. בסתר חסך קצת בצד בשביל לקנות לתמי טבעת יפה
בבוא הזמן.
משפחתו הייתה משפחה דלה. ייסורים עזים אחזו אותו שעה שביקר
אותם ומצא את החשבונות והחובות נערמים, ממוגנטים למקרר באותו
מטבח בו גדל. כמעט והתפתה לתת להוריו את מעט הכסף שחסך אך
כשהביט בהם מתאמצים לשוות לפניהם ארשת שמחה לכבודו ולכבוד
ביקורו הנדיר ידע שהם בגאוותם לעולם לא יושיטו ידם וייקחו ממנו
את הכסף שיציע להם. כמובן שלא זה היה האינטרס שהנחה אותו אבל
במוחו התרקמה הישועה הכלכלית שתגאל את משפחתו באם ימסד את הקשר
עם תמי ועם נכסי משפחתה האמידה.
בערך אז הבחין טורוק שתמי אינה כתמול שלשום. כאשר התקשר אליה
ענתה לו בקרירות וטענה שעליה לקצר בשל הצטברות מטלות
לימודיות.
אותו יום ישב טורוק בביתו ולמד אוריגמי מספר ישן כשלפתע צלצל
הטלפון. מן הצלילים שבקעו מהמכשיר זיהה מיד את המסדרון ההומה
של האוניברסיטה בשעת הפסקה. תמי ציינה שיאסוף אותה בשבע מחניון
האוניברסיטה. היה זה הסדר פחות או יותר קבוע. תמי לא הצליחה
להוציא רשיון. היא נכשלה בשישה טסטים עד עתה...
הוא הגיע עשר דקות מוקדם יותר והמתין. בשבע וחמישה היא יצאה
מהמבנה הגדול ושמה פעמיה לחניון. כשרכן לנשקה, אחרי שסגרה
אחריה את דלת המכונית, הפנתה לו לחי צוננת. טורוק אולי היה
איטי אבל הוא חש. כבר נתעצב בלבו. "הנה היא הולכת לזרוק אותי",
אמר בלבו. בכל זאת הסיע אותה לבית הוריה-מרחק רבע שעה
מהאוניברסיטה.
בחדרה הסבירה לו: "חסר לי רומנטיקה" כך אמרה.
זו לא הפעם הראשונה שטורוק נתקל בנאום מן הסוג הזה, אך משום מה
הפעם זה כאב. אולי משום שאת תמי אהב באמת ובתמים. ובכל לבו.
נסע משם וחזר לדירתו. חנה מתחת לעץ אך לא נכנס פנימה אלא יצא
לטייל בשדרה הארוכה בעלת העצים הגבוהים-לשאוף מעט אויר. נשים
גבוהות ויפות טיילו שם עם הכלבים שלהן. משפחה מרובת ילדים
צוהלים נכנסה לדירה חדשה וטורוק כמעט ונפנה באופן אינסטינקטיבי
לעזור לסבלים בעבודתם. פתאום הבחין במודעה. המודעה הודפסה
במחשב ישן וקושטה בהדפסים שחורים של גיטרה חשמלית, תווים
מוזיקליים בוקעים ממנה. טורוק שלף את הסיגריה שנשא תמיד על
אוזנו כנגר הנושא עפרון ותחב אותה לפיו. לאט לאט נרקם הרעיון
במוחו. נזכר בסרט ישן בו הגיבור כורע ברך מתחת לחלונה של העלמה
ופורט על גיטרה שיר ענוג. לאחר שקרע את הפתקית חייך לאחד
הכלבים שטיילו שם ונפנה מעודד לביתו.

לפתע התעורר טורוק משרעפיו ונתפס לדבריו של יניר שעדיין גחן
מעל הגיטרה והסביר בלהיטות: "כמו אישה, הגיטרה היא כמו
אישה..." המחשבה הזו לפתה את מוחו של טורוק מבלי להרפות.

משאית הופיעה לפניו, הגלגלים היו אדומים וגוף המשאית היה ירוק.
הוא הסיע את מבטו מעט לימין והבחין במטוס כחול קפוא על פני
משטח מושלג. חש שכל גופו רפוי והגיטרה שאחז נעלמה כלא הייתה.
כל מוחו היה שרוי בערפל, אור גדול סנוור אותו והוא בהה נכוחה
מנסה לזהות את העצמים המטושטשים. לפתע הבין שנולד. הוא הניח
שזה עלול להתרחש בזמן הקרוב אבל כל העניין תפס אותו לא מוכן.
בדיוק כמו כשאנשים מתים, למרות שזו עובדה אשר אין להטיל בה
ספק, רגליהם של בני האדם רועדות כשהן מגיעות לנקודה הזו.
הנקודה שאין ממנה חזרה. פתאום נזכר בתמי והחל לבכות. היה זה
בכי פראי, משוחרר מכל עכבות: "כל החרא שהאכלת אותי בחודש
האחרון", יבב לתוך הסדין. לאט לאט נרגע, התיישב על המיטה
והבחין בהדפסים הצבעוניים של כלי הרכב המיניאטוריים אשר עיטרו
את הסדין הלבן. יישר את הצווארון ומחה את הדמעות.
עדיין אהיל בידיו על עיניו אך בהדרגה התרגלו אלה לעולם המואר.
אנחה רמה הקפיצה אותו וכשהביט מאחוריו הבחין בדמות מוכתמת
מוטלת מעולפת. הייתה זו אמו. עיניה העצומות בחוזקה רטטו כמתוך
חלום ושפתיה גם הן היו אחוזות בכוח במן עווית בלתי רצונית של
כאב. טורוק קרב אליה בשקט והחל מטלטל אותה עד שהתעוררה.
"טורוק?" שאלה האישה.
"כן זה אני", ענה טורוק, "יש לך סיגריה?"
"תבדוק בתיק שלי", ענתה האישה והתיישבה במאמץ על המיטה. טורוק
נפנה ממנה והלך לסלון, לקח את התיק מהכוננית והחל מחטט בו
בקדחתנות.
"תביא גם לי אחת" שמע את האישה צועקת מחדר השינה. לקח סיגריה
אחת עבור עצמו ואחת עבורה. במחשבה שניה לקח את כל הקופסה וטמן
אותה בכיס מכנסי הג'ינס הירוקים, המהוהים שלבש לגופו. כבר היה
בדרכו חזרה לחדר השינה כשלפתע נתקל בראי המלוכלך. סקר את פניו
מקרוב., שפמו היה סתור ועל לחיו החלו לצמח זיפים כהים. העביר
יד גסה על לחייו המחוספסות וסידר את שפמו במהירות.
הם ישבו על המיטה ועישנו בשתיקה.
"אז מי זו תמי?" שאלה פתאום. האפר ניתק מהסיגריה שלו ונשר
בדממה.
"שמעתי אותך בוכה" הוסיפה בידענות.    
"זה כבר לא חשוב", ענה לה, "זה כבר מאחורי".

הערב החל יורד בשיכון המאורגן והאנשים עשו דרכם באיטיות חזרה
מן העבודה. השמש שקעה מעל הבניינים הצפופים ונעלמה מאחוריהם.
החלונות החלו להידלק בסדר מיקרי וגם הכוכבים החלו לנצנץ
ברקיע.
אביו של טורוק נכנס אל הבית והניח את מזוודתו על השטיח.
"שלום" צעק לכיוון חדר השינה.
"שלום" היא ענתה לו קצרות.
אותה שעה אחיו הגדול של טורוק קשר את אופניו למעקה המדרגות
וטיפס למעלה, לכיוון הקומה השנייה. הוא נכנס כרוח סערה ונתקל
במזוודה שהניח האב על השטיח בסלון.
"ארוחת הערב מוכנה" צעקה האם מן המטבח. טורוק ומשפחתו החדשה
התקבצו ובאו מסביב לשולחן. הם אכלו בשתיקה. טורוק אכל את המזון
התפל ובלבו עדיין חשב על תמי, הוא נזכר בהוריו ולבו נמלא צער.
הביט על האנשים סביבו: "נו, אבא איך היה היום בעבודה?" אביו
הישיר אליו מבט לאה. "כרגיל" ענה ולא הוסיף. טורוק סיים את
המנה שלו והניח את הכלים בכיור. "אני יוצא" צעק מהסלון.
אחרי שסגר אחריו את דלת הדירה נעמד בחדר המדרגות החשוך והאזין
לצלילים שבקעו מעומעמים מאחורי הדלת המוגפת. שמע את הכלים
נערמים בכיור, מספר מלמולים לא ברורים שפלט אביו ולבסוף את
הטלוויזיה שפעלה בקול רם והחרישה כל צליל אחר. נפנה משם ויצא
החוצה, אל הלילה.
הרחובות היו שוממים מאדם מלבד עוברי אורח מעטים שמיהרו
לבתיהם.
הוא טייל כך זמן מה, מעכל את השינויים האחרונים בחייו. השדרה
בה אהב לטייל הייתה חשוכה. הוא הביט בעצים הגבוהים אשר
צמרותיהם רשרשו ברוח הקלה. "איזה שקט" חשב לעצמו.
מרחוק הבחין בדמות נשענת על פנס רחוב נמוך. הוא קרב אליה, נזהר
שלא לדרוך על הגללים הרכים שנותרו שם מטיולי אחר הצוהריים של
הגבירות עם הכלבים.
עד שהגיע אל האיש, פנה זה ונעלם בין הסמטאות. הוא שמע את נעימת
סיום החדשות בוקעת מן הבתים הסמוכים. בחלונות חלפו צלליות
זרות. "הי איש קטן, מה אתה עושה" שאל טורוק את אחת הצלליות
בטון נמוך.
הצללית פתחה את החלון והפכה לאיש זר. טורוק זיהה אותו. זה היה
אב המשפחה החדשה. זו שצפה בכניסתם לדירה אתמול... בעצם שלשום.
טורוק סידר בראשו את סדר השתלשלות המאורעות. מרוב שמחה כמעט
ופנה אל האיש בדברים, כמעט וברכו לשלום. המודעה המלוכלכת של
יניר, הנוכל הקטן, הייתה דבוקה לאחד העצים אך כל הפתקיות נתלשו
וטורוק לא זכר את המספר.
מול ביתה של תמי נעצר. כל כמה שאימץ את עיניו ואוזניו לא קלט
דבר.
ברגליים רועדות ניגש לדלת הבית ולחץ על כפתור הפעמון. שמע
טפיפות רגליים קרבות והתאמץ לשוות לפניו מראה עליז. הדלת נפתחה
ואביה של תמי הביט בו. טורוק נלחץ. ניסה לגלות מפניו של האיש
העומד מולו מה תמי סיפרה להוריה. האם כבר ספרה להם שנפרדה
ממנו? הפנים נשארו חתומים. לבסוף שאל האיש בחוסר סבלנות: "כן?
איך אני יכול לעזור לך?"
טורוק התבלבל, נראה שאביה של תמי לא זיהה אותו כלל. "מה היא
ספרה לו שהוא מתייחס אלי ככה?", שאל את עצמו, "תמי נמצאת?",
גמגם לבסוף. "אין כאן שום תמי, זו טעות" אמר האיש וסגר את
הדלת. טורוק השתתק. האם כך ביקשה מהם תמי להתייחס אליו? דפק על
הדלת בכעס. האיש פתח את הדלת ושאל בתמיהה, "מה אתה רוצה, אין
כאן אף אחת בשם תמי".
טורוק ברח משם בבהלה, האיש עוד הביט בו מתרחק ובטרם עלה לישון
הפטיר: "מוזר" ועלה במדרגות.
טורוק הגיע בריצה אל דירתו הקטנה ולחץ על הידית אך הדלת נשארה
סגורה.
הוא נחבל באפו ונפל על הרצפה. בידיים רועדות הוציא את המפתח
מהארנק אך בלבו כבר חש שהדלת לא תענה לו ואכן המפתח לא התאים,
הדלת נשארה סגורה. דם החל מטפטף מאפו ונזל על חולצתו ועל
מכנסיו    
נראה כי כל דרך לחייו הקודמים מסוגרת ואטומה. דמעות עלו בעיניו
והוא  צעד עוד מספר צעדים, התיישב על אחד הספסלים ברחוב האפל
וכבש פניו בין ידיו. שוב שיחזר את הטיול שלהם לים המלח, איך
אסף אותה בבוקר, איך נכנסה לרכב בחיוך נבוך. היה צריך לעצור לה
בצד הדרך כדי שתקיא את ארוחת הבוקר שלה. פיתולי הדרך לים המלח
עשוה חולה. כשהגיעו לשם כבר הרגישה טוב יותר. מרחה את זרועותיה
בקרם הגנה, חבשה כובע ומשקפי שמש אופנתיים. טורוק נכנס למים
והחל לצעוק: כל גופו הפצוע והחבול מעבודות הסבלות הכבדות החל
לצרוב כתוצאה מן המגע עם המלח. יצא במהירות והתייבש על ידה
בגדה. יצאה לו מן מחמאה מוזרה שכשהוא מאחוריה הים נראה יפה
יותר. את החיוך הנבוך שלה זיהה מרגע כניסתה למכונית בתחילת
היום. בדרך חזרה עצרו בערד: עיר קטנה ושקטה.
נכנסו ואכלו במסעדה רומנית לא יקרה מאוד. האוכל היה מצוין והם
נהנו ממנו מאוד. לעת ערב שבו העירה, טורוק הסיע את תמי לבית
הוריה ובטרם הלכה אמר לה שנהנה מאוד מחברתה במשך היום וישמח
להיפגש עמה שנית. תמי חייכה.
"ועכשיו אני יושב לבד על הספסל הזה" שקע טורוק ברחמים עצמיים.
"עולם מוזר". קם והחליט לטייל ללא יעד ברור, ללא תכלית. ייתן
לאבק שעמד בראשו לשקוע ואז שוב יוכל לראות את הדברים בבהירות.
כפי שהם.
התהלך ברחובות השוממים עד שהגיע לאצטדיון הישן, כגוש אפל התנשא
זה כחיה רעה. ארבעה אנשים יצאו מולו מאחת הסמטאות והתקדמו
אליו.
טורוק הבחין בהם אך לא שינה את מקצב הליכתו ולא את הכיוון.
המשיך ללכת ישר משתדל להתעלם מהם. לא לחינם חשש. היה משהו
מתואם ואלים בצעדיהם. לפתע נעמדו במקומם והמתינו לו שיקרב
אליהם. טורוק
שחששותיו הפכו לפחדים מוצקים, נזכר בכותרות המפחידות שנפוצו
בעיתונים בזמן האחרון. הוא אמנם היה גדול מהם וחזק מהם אך
באומדן זריז הניח שכנגד ארבעתם יאלץ להיכנע. טורוק מעולם לא
היה איש אלים. בשכונת ילדותו ילדים רבים היו משוטטים ברחוב
ומטבע הדברים שבין ילדים היו פורצות לעיתים מריבות. החינוך
שקיבלו ילדי השכונות הללו היה מוגבל ובמקרים רבים נתקלו
באלימות גם בתוך המשפחות בהן גדלו.
לכן אין פלא שאותם ילדים נהגו להלחם זה בזה, מאוגדים בחבורות
סגורות. טורוק לא נמנה על חברי הכנופיות הללו. וכשפרץ הריב
העדיף להתרחק מן ההמולה ולא נהג כמו הילדים האחרים שעודדו את
הנצים ודרשו דם שישפך.
טורוק התקדם לעברם, בלע את רוקו ונמנע מלהישיר אליהם את מבטו.

"הי" ,משהו מהם קרא לעברו, "חכה רגע" טורוק נעמד, קומץ את
אגרופו למקרה שיאלץ להלחם. נשא אליהם את מבטו. בארנקו נשא סכום
כסף גדול אשר היה מיועד בחלקו לרכישת הטבעת עבור תמי. אור הפנס
העיר את פניהם העצובים ואחד מהם קרב אליו. טורוק הביט בו. זה
היה יניר.
הוא נראה רע, עייף ומלוכלך. בגדיו היו מהוהים.
"יניר", קרא טורוק בפליאה, "מה אתה עושה כאן". יניר סטר לו.
"תן את הכסף שלך", שמע טורוק לאחר שנפל. דמו רתח בעורקיו אך
הוא לא זז ממקומו.
הם קרבו אליו. ענפי צמח משתרג שהתפרש על חלק נרחב מכותלי
האצטדיון הישן השתלשלו כלפי מטה והשמיעו קול איושה נעימה.
"לא", פלט טורוק בעקשנות והניח את ידו על הכיס הימני של מכנסי
הג'ינס הירוקים שלו. זו הייתה טעות. יניר הבחין בתנועה המחשידה
וקרא לחבריו הם קרבו אליו באיום  ובעטו בו מספר פעמים. טורוק
שכב דומם. אחר כך
הקימו אותו בכוח. טורוק בקושי ניסה להתנגד. במוחו התרוצצו
תמונות זוועה. אגרוף שנשלח לבטנו הפיל אותו אל הארץ. היה זה
יניר שהכה אותו. יניר התכופף אליו ולחש לו: "לא היית צריך
להתנגד, זה היה יכול להיגמר אחרת" ויניר שלח את ידו בקלילות
ושלה את הארנק כאילו קטף פרח.
"כמו אישה, הגיטרה היא כמו אישה", לחש טורוק, דם זב מפניו. הוא
חייך, מאושר ויניר ראה זאת ונבהל. "הוא משוגע, בואו נלך".
טורוק שכב על הרצפה והתאמץ למקד מבטו בכיתובים הזעירים
והדהויים  שהופיעו על פחית ריקה, מעוכה. שמע את צעדיהם מתרחקים
עד שנעלמו. המתין עוד מספר דקות בשקט ושמע את קילוח הדם ניגר
על הכביש טיפות, טיפות. ענפי המטפס לחשו ורוח קלה לטפה אותו
בחמלה. הוא קם מסוחרר וצעד בצליעה לביתו. כשהגיע לשם השעה
הייתה מאוחרת וכל דיירי הבית היו שרויים בתרדמה כבדה. הביט
מסביב על הרהיטים המאובקים, התמונות הפשוטות. הבית היה חשוך
ודומם. צעד לכיוון חדרו של אחיו הגדול ונעמד  שותק. הביט בו
בהשתאות. ידו השמאלית השתלשלה מן המיטה ונגעה, לא נגעה ברצפת
החדר. פה ושם היו פזורים צעצועים מרוטים. כמו הארגזים בדירתו
השכורה, הקטנה מחייו הקודמים. הוא גנח בשנתו ונראה מוטרד.
כנראה היה שקוע בחלום רע, הזיה כלשהי.
טורוק קרב לחדר השינה של הוריו ופתח את הדלת בשקט עד כמה
שיכל.
הם נשמו יחדיו בקצב מתואם. ידו של אביו הייתה מונחת, רוגעת, על
בטנה של אמו. טורוק הרים את השמיכה ונזהר שלא להעיר את הזוג
הישן.
בשקט בשקט פיסק את רגלי אמו וחזר כלעומת שבא.