זה לא קרה הרבה אבל כל פעם שיצא לי לפגוש אותה, בכל פעם
שהסתכלתי לה לתוך העיניים, ריחמתי עלייה. ואני הרי ידעתי בדיוק
מה עובר עליה, אני הייתי שם. ונכון שזה לא אותו דבר. שאני בן
והיא בת, שאני בכור והיא בת זקונים וגם שניהם כבר הזדקנו
ונאטמו אפילו יותר ממה שהיו כשהיו בני ארבעים-חמישים, מתי שאני
הייתי שם. הלב נחמץ, נקרע ממש. ומה כבר אני יכול לאמר לה?
שבסוף זה יעבור? שהיא רק צריכה להמתין בסבלנות? אבל מה על
השנים היקרות האלה? למה שהיא תעביר אותן בציפייה למשהו יותר
טוב? למה היא צריכה לחכות?
באחד הביקורים שלי שם, שנה שעברה, ישבנו שם שלושתנו ואכלנו
בדממה.
מזמן לא חשבתי על אח שלי יואב שנהרג בצבא אבל שם, כשאין שיחה
שתסיח את הדעת וכשמכל קיר הוא מחייך אלייך, חושף את התחת עם
חברים באיזה טיול שנתי בשמינית, על מה כבר אתה יכול לחשוב? אני
נזכר בו קורע לי את הצורה בכדורגל, מעביר לי הכדור בין
הרגליים, מביך אותי מול החברים שלי ומול החברים שלו שתמיד
ניצחו אותנו בשבתות. לעזאזל, במשך חודש ליקקתי לאיזה אחד חנן
משהו ששיחק חלוץ בהפועל אשקלון שיבוא אלינו לשכונה לשחק נגד אח
שלי והחברים שלו. גם אז הפסדנו.
ועכשיו היא, ילדה יפה ושותקת, מתבזבזת לה בין החדרים הצרים.
מבקשת רשות. בדבר אחד היא שונה ממני ומיואב, היא לא מתחננת.
אני לא יודע אם זה עניין של כבוד עצמי או שאולי באיזו
אינטואיציה נשית שהבשילה טרם זמנה היא הבינה שהדמעות והצעקות
והמרידות הקטנות הן כולן חסרות תועלת. היא מתקרבת לאמי הזקנה
עומדת לידה, ממתינה שהתוכנית בטלביזיה תסתיים ואז גוחנת לידה,
נזהרת שלא לגעת בספה המאובקת, לוחשת באוזנה של אימי בקשה כלשהי
ומשנתקלה בסירוב המוכר כל כך, מזדקפת ונעלמת לחדרה.
בגיל שלושים ואחת כבר לא צריך להיות אכפת לי, אני משנן לעצמי
שוב ושוב אבל נדמה שהנוכחות הלוחצת של כל מה שמסביב מכריעה
אותי. את הנימה הנחרצת שאני מתרגל בבית, בה אני מורה לסבלים
לאן ואיך להזיז פסנתר כנף לבן, אני נוטש ושוב הופך להיות ילד
נבוך בן שלוש עשרה.
עקבתי אחריה לחדר הקטן ודפקתי בדלת. היא פתחה לי בחשש מסוים,
מבטה בולש מאחורי גבי, מוודא שלביקור הקצר שלי בחדרה אין עדים
מיותרים ואז מכניסה אותי במהירות וסוגרת את הדלת אך נזהרת שלא
תיטרק. הקירות שוממים, שום תמונה, ציור, פוסטר של זמר נערץ. כל
זה אסור. בחדר ישנה מיטה, מכתבה וספרי לימוד. התיישבתי על
המיטה לצידה וחיפשתי מילים מתאימות: נחמה, עידוד, אולי התנצלות
על כך שאינני מגיע לעיתים קרובות יותר. ''את חייבת לצאת
מכאן''. אמרתי לה. היא נבהלה. המבט שלה התרוצץ מבוהל מהעיניים
שלי אל הדלת חוששת שבכל רגע היא תיפתח. ''תני לי יד''. היא
נתנה. יצאנו משם ונעמדנו מול אמא כך, ידי בידה והודעתי לה בקול
רועד שהצלחתי להחזיק מבלי שישבר: ''אמא, מורן ואני הולכים''.
היא החווירה ולא אמרה כלום. רק המשיכה לבהות במסך. יצאנו משם
והתחלנו לרדת את הקומות בזו אחר זו. את האור לא הדלקנו וכשידי
האחת מגששת אחר המעקה וידי השנייה אוחזת בידה של מורן יצאנו
מהבניין החשוך. חניתי רחוק במתכוון אף על פי שיכולתי לחנות
בקרבת מקום. לא רציתי ששום גורם מחיי בהווה יתקרב אל הבניין
הזה, המקום בו גדלתי. עדיין לא הרפיתי מידה. כף ידי הזיעה  אך
היא לא העירה ולא משכה את ידה. נשימותיה כבדו כאשר התאמצה
להדביק את הצעדים הרחבים שלי. גם אני התנשמתי, אני הרי שמן.
כל הנסיעה עד לראשון לא החלפנו מילה. ורק כשיצאנו מהרכב הצבעתי
על הבית שלי ואמרתי: ''הנה, פה אני גר''.
היא הנהנה ועקבה אחריי אל תוך הדירה. כבר בהתחלה היא נתקלה
במוזיקה רועשת, דבר אשר לא הייתה רגילה אליו. רמי, בן זוגי,
שמע משינה ושטף כלים. לגופו רק סינר דק, ישבנו החשוף נע הנה
והנה לקצב המוזיקה. ''אינעל רבאק רמי!'' צעקתי לכיוונו והוא
נבהל, מידו נשמט מזלג. ''יש כאן ילדה קטנה!''. הוא הסתובב ולטש
בנו זוג עיניים חומות ואהובות. אני אוהב את רמי. הוא רץ וחזר
כעבור דקה כשהוא לבוש ברישול. ''שלום'' אמר למורן והושיט לה יד
לחה ממים וסבון כלים. שלום היא ענתה לו בביישנות.

בערך אחרי שבוע הצלחנו לבנות לה תמונה כללית ודי משקפת של
העולם, למיטב הבנתנו. היינו צריכים להסביר לה הכל, מא' ועד ת'.
החל בתקנות התנועה וכלה באיך באים ילדים לעולם. את זה השארתי
לרמי. היא הקשיבה בשקיקה ובלעה את כל דברינו בתימהון רב. קנינו
לה בגדים חדשים. העור שלה היה לבן כל כך. מתי הייתה הפעם
האחרונה שהיא ראתה שמש?
בערך אז הגיע האילם והיינו צריכים להלחם בו שלא יחטוף אותה
בחזרה. כשלוח הכתיבה שלו קשור לצווארו נעמד האילם וסירב לצאת
ללא הילדה. שוב ושוב כתב: ''תנו לי את הילדה או שאני מחריב לכם
את הבית!'' רמי סילק אותו משם ותוך כדי מאבק הוא חטף לאבי
החורג את הלוח וניפץ אותו על הרצפה. אבי החורג הביט בו המום,
הלורד הצבעוני מרצד באוויר מחפש משטח להישען עליו. לקלל דרכו.
אפילו להיכנע הוא לא היה מסוגל. אילם. אחרי שהוא הלך קפצתי על
רמי וכמעט שהפלתי אותו. ''ההומו מגולני'' לחשתי לו.
מורן שמחה. הצבע חזר לה לפנים. אנחנו לפעמים מטיילים איתה מעט.
שתראה אנשים. תראה עולם. היא מביטה באנשים הרבים בקניון.
נוהרים מתוך ואל החנויות. זרם בלתי פוסק של רגליים צועדות,
ידיים שממששות סחורה, עיניים בוחנות...

אמא שלי באה אלינו הביתה ובכתה. כשראיתי אותה על מפתן הדלת עם
ההליכון, הלב שלי נשבר. ''תחזיר לי את הילדה'', אמרה לי בקול
חנוק מדמעות. ''תכנסי'' לחשתי לה. היא נכנסה. מודדת את המרצפות
הנקיות שלנו לאט לאט.
מתיישבת על הכסא הפחות נוח. כמי שלא מתעתדת להישאר זמן רב.
''זה רמי'' אני מצביע לכיוונו כשהוא יוצא מהמקלחת, לגופו מגבת
לבנה והוא שורק את ''רכבת לילה לקהיר''. ''רמי, זאת אמא שלי''
אני אומר לו. הוא מושיט לה יד לחה עדיין מהמקלחת. היא אפילו לא
מזכה אותו במבט.
''אני ומורן הולכות עכשיו''. והן הלכו. ולא אני ולא רמי לא
היינו יכולים לעשות דבר. האישה הזו שתמות ברגע שלא יהיה לה ילד
לצידה. לצידה ולצד האדם שאיתו בחרה לחיות אחרי מות אבי. אדם
ללא קול.