אני זוכרת את רגע הגילוי כאילו זה היה היום בבוקר.  מסיבות
טכניות בלבד יצאתי מבית חברה, מאד מוקדם בבוקר, כשהתחתונים שלי
בכיסי ולא עלי. זו בוודאי לא היתה הפעם הראשונה שלי בלי, אבל
משהו באותו רגע ומקום עשו לי את זה.
אני ברחוב ריק לחלוטין הולכת לעבר תחנת האוטובוס, ומכנסי
הג'ינס הרפויים שלי מלטפים, נוגעים לא נוגעים, פעם כאן ופעם
שם, ירכיים, אחוריים... אריג גס, הרבה אוויר, חלקי גוף רוטטים
עם כל דריכה, נוגעים זה בזה, מקדמי חיכוך שונים שולחים מסרים
מסעירים מקצות עצבים לקצות עצבים, ומהם - אפשר להרגיש את
תנועתם לכל אורכו - דרך עמוד השדרה למוח.

והמוח משתולל פתאום ומחדד את התחושה.  אני, עירומה מתחת לג'ינס
רפוי, צועדת ברחוב עירוני שמשכימי קום בודדים מתחילים להראות
בו פה ושם.  
גל של חמימות פשט בגופי, שולח צימרורים של עונג במעלה גווי.
המשכתי לצעוד כשאני מרוכזת באחורי המלוטפים עם כל צעד,
ובחמימות הדיבשית ההולכת ונאספת בתחתית גופי.
השלב הבא היה ברור, אבל לא מיהרתי.  עצם התכנית, המחשבה על איך
וכמה, היו מסעירים לא פחות.  באיטיות מכוונת התחלתי למשוך את
המכנסיים יותר למעלה - קודם מאחור, מחדירה את התפר, מתענגת על
תוספת שטח המגע המתחלף ומשתנה עם כל צעד.  התפר הגס ביותר של
הג'נס, נקודת המפגש של כל התפרים גם יחד, הלך והתקרב, אבל
עדיין לא נגע.  לשם כך היה צורך להרים את המכנסיים מלפנים, אבל
זה בשלב הבא.  יש זמן.
בינתיים הרטיבות המוכרת - מתגברת, מצטברת... הג'ינס האלה עפים
ישר לכביסה איך שאני מגיעה הביתה.
עכשיו היה לי ברור שהיעד שלי הוא לא תחנת האוטובוס שהלכה
והתקרבה, אלא החוויה המוכרת לי היטב, רק שהעוצמה הצפויה הייתה
חדשה.  חלפתי על פני התחנה כשאני עסוקה בריגוש ההולך ונבנה
בגופי.  הצטערתי שהייתי בחזיה.  זה הקטין את תחושת העירום
המרגשת, וגם הפריד ביני ובין בד החולצה העדין.
הנחתי למכנסיים קצת, שהרי גם כך היה לא מעט מגע מלטף, ושום דבר
לא בוער.  הידיעה של מה שהולך לקרות, וכמה חזק זה יהיה העצימה
את כל התחושות.  חוץ מזה אולי מישהו שם לב שאני אוחזת בחגורת
המכנסיים?
מישהו? בינתיים כמעט אין איש ברחוב.  מספיק מוקדם.
בתנועה כאילו רגילה וחסרת חשיבות, משכתי שוב את החלק האחורי של
המכנסיים כלפי מעלה עוד ועוד, מרגישה כיצד הבד לופת את חלקי
גופי, חודר, מרים, מתחכך.. הרגליים ממשיכות מאליהן את הצעידה,
עכשיו כבר אין ליטופים אלא אחיזה איתנה שמדגישה את תנועת
הגוף..
לא כדאי להתאפק יותר.  באיטיות מכוונת, עדיין תוך כדי הליכה,
התחלתי להרים את חזית המכנסיים, כשהכל מתוכנן.  קודם לחץ אחיד,
מושך למעלה בעדינות, וברגע המתאים תנועה קטנה הצידה..
אני ממשיכה לי ברחוב הרדום, שולטת לחלוטין בקצב ההתפתחות של
הנעשה בגופי, וגם אם יש משהו בסביבה (בכל זאת תחנת אוטובוס
בבוקר) - אין סיכוי שיוכל לתאר לעצמו מה שקורה אצלי עכשיו.
ידעתי שרצוי לכוון את עצמי למקום בו אוכל, ברגע הנכון,
להתיישב, אחרת אני עלולה לקרוס תחתי מעצמת הטילטול ההולך
ומתקרב.  המשכתי לצעוד לי להנאתי כשאני משחקת בקצב בניית
הריגוש על ידי שחרור והרמת המכנסיים לסירוגין בתנועות זעירות
ביותר.
לא ראיתי שום ספסל באופק, וחשבתי להאט קצת את מהלך העניינים,
אבל אז בדיוק קלטתי את החייל, הולך מולי, קצוץ שיער, נשק על
הכתף, מגולח למשעי ועיניו החומות, חודרות, חומדות, נעוצות שם
למטה.  אין לו מושג מה קורה איתי, אבל אני כבר מכירה את המבט
האלכסוני הזה... הוא אפילו לא מנסה להסתיר לאן הוא מסתכל...
והיה לו מה לראות,  אין ספק. הכל היה משוך, מופשל, לחוץ... אם
הוא היה יודע...
זה הרגע. בעדינות בעדינות, בתנועה מתמשכת, כמעט בלתי מורגשת,
משכתי עוד קצת את חלקו הקדמי של הג'ינס הצידה כשכל גופי הזדעזע
ומתכווץ בעונג, גלים גלים זרמו לאחורי ראשי וזעזעו את מוחי.
הכל כשאני מנסה להמשיך בהליכה כאילו כלום...
לא היה לתפר לאן לזוז יותר, רק תנועת הגוף הוסיפה משהו. המגע
היה יותר ממלא, תחילתו בעצם הזנב וסופו במרומי גבעת האהבה,
כולל המגע האלכסוני המושך שאני כל כך אוהבת...
אף גבר לא מסוגל לדייק כך בדרישות.  ההתכווצויות נמשכו
ונמשכו...

ברכי פקו.  נאלצתי להישען על גדר קרובה.  החייל כבר חלף אל פני
והיה מספיק רחוק, אבל כל עובר דרך אחר היה עשוי לחשוב שאני
מתעלפת.  

את ההליכה חזרה לתחנת האוטובוס עשיתי כשאני מרחיקה את המכנסיים
מכל נקודה אסטרטגית, כל גופי מייחל לרגע בו אוכל להתמוטט אל
מושבי ולהתענג על הדי התחושות שעדיין טיילו בגופי.
כייף!