קמתי בבהלה, לבשתי את הדבר הראשון שמצאתי ופרצתי החוצה בריצה
מעדתי קצת, ניסיתי לרוץ הכי מהר שיכולתי,ריצה מטורפת בתוך
רחובות קצרים ששימשו קיצור.
כשלבסוף הגעתי עמדתי דקה או שתים המומה, מתבוננת לא מאמינה.
לשבריר שניה הדלת עוד היתה פתוחה אך הספקתי רק במבטי לעלות.
נשארתי שם, מסתכלת על הרכבת מתרחקת ממני בדהרה אל האופק
כאילו מנסה להספיק ולגעת בקו שמחבר בין שמים וארץ, בשמש שזרקה
לעברי כמה הבזקי אור חזקים.
בראש מושפל חזרתי הביתה, מנסה לשחזר את צעדיי ומכשולי, מנסה
להבין במה טעיתי, מאשימה את עצמי בכל מיני פניות מיותרות
שעשיתי בדרך, חושבת על הרכבת הבאה שתבוא והאם אספיק אותה
לתפוס-בזמן!

נכתב בידי טופז