נוסעת על הכביש המהיר, המוביל למחוזות ילדותי. טיפות קטנות של
גשם נקוות על השמשה הקדמית. אני משאירה אותן כך. לאט לאט הראות
מתערפלת ועדיין איני עושה דבר לשנות את המצב. חושבת על ילדותי
הרחוקה ותוהה, האם גם התמונות משם נמוגות מזכרוני.
השמים אפורים, בדיוק כמו שאני אוהבת. אני פותחת חלון ונותנת
לטיפות להיכנס, לשטוף את נשמתי. משב רוח קר מקפיא את איבריי
ועוטף את לבי בשמחה. אני לוחצת חזק על דוושת הגז, שוכחת שבימים
כאלה מומלץ להאט, בטח לא להאיץ. אני כמעט לבד בכביש. בכל זאת
שישי בערב וחורף. רוב האנשים מכונסים בבתיהם לארוחות ערב
משפחתיות. אחרים מתבודדים בבתיהם, סביר להניח שאפשר למצוא אותם
מכורבלים מתחת לשמיכה חמה. גם אני בדרך לארוחה המשפחתית שלי,
אבל הגשם השוטף הזה מעכב, גורם לי להשתהות. למשוך את הזמן רק
עוד קצת.
המחשבות נוטפות עם המים. כמעט שאפשר לשמוע אותן מהדהדות בכביש.
הזכרונות נשטפים עם הגשם. גם אם מתאמצים חזק, אי אפשר לחלץ
אפילו זיכרון אחד מתוק. הם נמוגים כמעט כליל.
ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה יקרה כשהסופה תחלוף. הדקות
נוקפות והשעות והימים והשנים. הילדות שלי בורחת ממני וכאב חד
מפלח אותי מבפנים.
...והנה, עוד רגע קט אני מגיעה לבית ילדותי. אני יושבת שם,
בחדר שהיה פעם שלי. השמים  ממשיכים לזלוג ולמרות הכל כמה
זכרונות צפים ועולים. ואני חושבת, שאף על פי שהרבה זכרונות
נשכחו עם השנים, יש דברים שפשוט אי אפשר לשכוח. חיוך מתחיל
להתפשט על פניי. והגשם בשלו.