מחר שוב תזרח לה השמש,
הציפורים יצייצו ברחפי שמי התכלת,
ואני אשוב לביתי השקט,
מקום המסתור האמיתי מהאמת,
מסתתר מהלא נודע, מסתתר ממה שהיה,
פוחד שיקרה שוב, לא רוצה עוד להרגיש רע.

אנחנו בני אדם, והסכנות סובבות אותנו יום וליל,
וגיליתי שלפעמים הדבר המתוק ביותר,
יכול להכיל בתוכו רעל קטלני שהורס,
יהרוס את נקודת האור האחרונה,
ואותה אז כבר לא תראו,
כי עיוורים תהיו.

הערפל יכסה אתכם ויותר לא תחושו בחום,
מין תחושה של קץ חדש שעומד להתחיל בסוף,
תעצמו את העניים ותבינו שזהו, נגמר.
עכשיו זה היה עד עכשיו,
וממחר זו הדרך הבאה.