התעוררתי, עדיין היו לי דמעות בעיניים. הזזתי את הראש והבטתי
בשעון, רק חמש בצהריים. שהיום הזה יגמר, או יותר נכון שכל מה
שקרה ייגמר, ייגמר כאילו לא היה. פתאום הייתה דפיקה בדלת, זו
הייתה אימא, תמיד יש לה את הדפיקות האלה, כאלה קצרות, ככה
שתמיד אני יודעת שזאת היא. אמרתי לה להיכנס ונגבתי מהר את
הדמעות, היא ישבה לידי והתחילה להסביר לי " את לא יכולה לעצור
את החיים שלך בגללו!" אני כבר הפסקתי להקשיב לה ממזמן, היא לא
מבינה כלום! כל כך אהבתי אותו והוא אותי שאני עדיין לא מאמינה
שזהו ככה הכל נגמר. בנתיים אימא ממשיכה לדבר, אבל אני מעדיפה
לשתוק ולא להגיד לה כלום, היא לא הבינה ובכל מקרה היא גם לא
תבין. אחרי חמש דקות אני חושבת שאימא כבר הבינה ועזבה את החדר.
התחילו לרדת לי דמעות, שוב. לא הפסקתי לחשוב על הפעם האחרונה
שראיתי אותו, הוא נתן לי את המתנה ,חיבק אותי ונתן לי נשיקה,
נשיקה כזאת שרק הוא יכול לתת, נשיקה מיוחדת.
ואז חיבקתי אותו כל כך חזק וחשבתי כמה אני אוהבת אותו, אחר כך
הוא אמר שהוא צריך ללכת, אחותו עוברת איזשהו ניתוח ברגל.
ככה עבר היום, ודיברנו בערב בטלפון ואמרתי לו כמה אני אוהבת
אותו.
למחרת,יום שישי, קבענו שניצא ביחד אבל לא הרגשתי טוב אז אמרתי
לו שילך עם חברים שלו ושלא יתקע בבית בגללי. בסוף הוא יצא, הם
יצאו לאיזה מועדון את השם שלו אני לא זוכרת. אחר-כך הוא חזר
והתקשר אליי בפלאפון. הוא גרם לי להיות מאושרת באותן החמש דקות
האחרונות שלנו, התחלנו לריב מי אוהב את מי יותר. אמרתי לו שאני
אוהבת אותו יותר והוא אמר שלא, וככה עוד מאותן השיחות הקיטשיות
שלנו. התחלתי לספר לו למה רבתי עם מיכל היום בבוקר ופתאום
הבנתי שאין בכלל אף אחד על הקו. שיערתי, בטח התרקונה הסוללה.
אז שלחתי לו הודעה
"I LOVE YOU" לפלאפון והלכתי לישון. פתאום בשמונה, יום שבת,
הפלאפון שלי צילצל, חשבתי שזה היה הוא, לפי הצלצול, שהוא מתקשר
יש צלצול מיוחד, אז כמובן שרצתי לענות. עניתי ושמעתי מישהו
בוכה שאלתי "אור, אתה בסדר? קרה משהו?" זאת הייתה אימא שלו,
היא אמרה "לא חמודה, זאת אימא של אור,אור נפטר אתמול בלילה"
אני הייתי בשוק והפלאפון נפל לי מהיד. הרגשתי שהכל הסתובב
מסביבי והתעלפתי.
ידענו שיש לו סרטן, אבל אף אחד לא חשב שזה יגיע כל כך מהר.

פתאום אימא שוב נכנסה לחדר ושאלה אם אני רוצה לאכול משהו, היא
כבר ממש דואגת, אני כבר בקושי אוכלת, אבל אין לי תאבון, אני לא
אשמה.
למחרת בבוקר החלטתי לקום, וללכת לבית הספר. ככה עברו שבועיים
שניסיתי להתנהג כמה שיותר כמו ביום שיגרה. רק בלי אור.
באותו היום היה לי מבחן במתמטיקה, ונכשלתי. אני כל הזמן נכשלת
בזמן האחרון, קשה לי להתרכז, אני כל הזמן חושבת על אור, על שנה
וחצי נפלאה שעברנו יחד, התקופה הכי טובה בחיים שלי. הוא היה
כמו בסרטים, המישהו הזה שמשלים אותך.

חזרתי הביתה והראתי לאימא את הנכשל, היא התחילה לצעוק עליי "את
יודעת שהשנה הלימודים נורא חשובים!! ושנה הבאה תהי בתיכון ואת
חייבת ציונים טובים. זאת כבר הפעם הרביעית שאת נכשלת בשבועיים
האלה" אני לא התיחסתי, הרגשתי שחזרתי לימים ההם, לפני שאור היה
איתי, שכל יום אבא ואימא היו צועקים וקוראים לי מטומטמת ושאיך
אני רוצה להשיג משהו בחיים שלי, ואיך אני יחיה יותר מבוגרת עם
ציונים כאלה. אבל למדתי, לא לענות להם, ככה זה יגמר מהר.
עליתי לחדר ושמעתי מוסיקה, את רד הוט צ'ילי פפרס, הלהקה האהובה
על אור. וחשבתי עליו ועד כמה החיים שלי היו מושלמים איתו,
ועכשיו אין להם יותר טעם. ככה נרדמתי עם הרבה דמעות בעיניים.

עוד יום, ורבתי עם מיכל, החברה הכי טובה שלי, היא אמרה שמאז
שאור מת אני כבר לא אני, אני לא מתיחסת לאחרים ונהייתי מגעילה
וכל מה שאני עושה רק קשור לאור. חשבתי שהיא עוד מבינה אותי,
שהיא האחרונה שנשארה שמבינה אותי, טעיתי. היא אמרה שמתי שאני
ישכח קצת מאור, שאז אני יחזור.
הרגשתי עוד יותר גרוע שבאמת אין טעם לחיים שלי,כל ריב, כל קללה
מאימא ואבא וצעקות, כל נכשל גרם לי להרגיש יותר גרוע, ולאבד
עוד יותר טעם לחיות.
וגם היום נכשלתי, בביולוגיה, כמה שנסיתי, כמה שלמדתי, כלום לא
מצליח לי. תמיד שהייתי לומדת עם אור למבחנים, תמיד אבל ממש
תמיד הייתי מצליחה. הפעם לא הראתי לאמא ואבא את הציון, אני כבר
יודעת מה תהיה התגובה וזה ממש לא מה שחסר לי. אבל כנראה הייתי
צריכה להגיד, היועצת התקשרה והזמינה את אמא ולשיחה וכמובן
שסיפרה לה דבר ראשון על הנכשל החמישי שלי בשבועיים וחצי
האחרונים. שוב, אבא צעק ואני כמו אילמת, מנסה כאילו לא שומעת
כלום, לעבור את זה.
אבל לא, לא הצלחתי, זה כנראה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה
והחלטתי, אני רוצה להיות עם אור.
נכנסתי בשקט לחדר של אימא ואבא לקחתי את האקדח של אבא, כיוונתי
לראש שלי, ספרתי עד עשר, ועברו לי תמונות שלי ושל אור בראש.
ויריתי.