נערה קמה בבוקר, לאט. השעון כבר צלצל פעמיים, מתלבשת מצחצחת
שיניים, רצה לאוטובוס ורק אז , גם לא תמיד, פוקחת עניים.
לומדת, מקשיבה, מקשקשת על דפים וצוחקת עם חברה , מחליפה רשמים.
נוסעת הביתה, אוכלת שותה, מרכלת בטלפון. רואה טלוויזיה, ישנה.
ביום שישי יוצאת, "מבלה", ושוב שבוע חוזר חלילה.
היא רוצה להראות יפה והמראה שלה היא לא אובייקטיבית. היא רוצה
להיות מעניינת חכמה, ומבחנים הם גם לא אובייקטיבים.

נער רואה אותה יפה, חכמה מעניינת. מגלה את גופה נשמתה וריחה.
היא מגלה את ריחו ומגע שערותיו על לחיו. מנשק ומכניס עם הלשון
פרפר אל הבטן אל הרגל אל הציפורנים והברך. היא יודעת מיהו,
לומדת לדעת מיהו, הוא לומד לדעת מיהו דרך העניים והאף שלה,
ולהפך. מתגלגלים מתערבבים ונהנים צוחקים ורוקדים. הוא מביא לה
פרח, פשוט כזה לא מסובך, פרח שדה, היא יודעת שהוא יפה יותר מכך
אחד, אפילו לא דומה. את הריח שלו היא תדע להכיר. כמו ריח של
לחם טרי ביום בהיר.
הוא קורא ממנה את כל מה שלא קראה על עצמה. הוא מכיר אותה באמת.
הוא יודע שלפלוצים שלה אין ריח של פרחים ועדיין הוא רוצה לשחק
לה בשיער ולראות אותה צוחקת או מחייכת חיוכים רכים.

נער ונערה קמים בבוקר, לאט. מושכים את השמיכה, מדגדגים צובטים,
נושכים, ומלקקים. מצחצחים שיניים יורקים קצת לכיור וקצת לפה.
רצים לאוטובוס. העיניים כבר פקוחות מהלילה. לומדים אחד את
השני, מקשיבים אחד לשני, מקשקשים אחד את השני וצוחקים. לאוכל
יש טעם וריח אפילו למים יש טעם צבעוני, לטלוויזיה אן פואנטה
יותר. לא רוצים לברוח יותר- רוצים להישאר.

השמש זורחת עוד מספר פעמים, הם אחד על השני כבר הכל יודעים.
המגע מוכר, גם השפה.
אי אפשר לבד, וביחד רואים טלוויזיה, מחזיקים ידיים.

הם חזרו להיות ילדים והורים, מלמדים ולומדים מעודדים מלטפים
ומכוונים, הם לא רוצים לוותר על ההורים או הילדים. הם חוזרים
על החומר מאות פעמים, וכל פעם עוד קצת שוכחים, כבל לא לומדים
ולא מלמדים, עומדים במקום ולא עוזבים, בזמן שפרחי השדה עפים.

האהבה בונה קן מלא תבלינים גבוהה בעננים. לאט לאט נוזלת מטפטפת
על הענפים. התבלינים התקלקלו ומלאי טעם לוואי, הקן עדיין שם מן
אנדרטה מזעזעת עם החללים בפנים. הסולם למטה שם מול הפנים, אבל
אף אחד לא מעיז לגעת. למטה היא נמצאת אחרת, סוערת אבל לקן הזה
היא לא חוזרת. הם מנקים אותו יפה מסדרים מרככים, מבקשים
מתחננים, מאיימים ובוכים וכשמבינם בסולם נוגעים. הם נופלים על
הבטן על קוץ מחודד אל שום דבר לא נשפך המעיים לא שם, אן שם אף
אחד. העיניים סונוורו, נקווה שלא נתעוורו. הקן נעלם נבלע בענן.
למים אין טעם הם סתם שקופים. השמש זורחת אבל בלילה לא יהיו
כוכבים.