היא חזרה מהבית שלו, מאוחר יותר מהרגיל. היה גשם בחוץ ודמעות
זלגו לה במורד הפנים. ודם על הסוודר שלה. וריח זיעה של גבר
נודף ממנה. כואב לה שם, למטה. ועמוק בפנים. והבטן מתערבלת והיא
רוצה להקיא.
ובוץ על הנעליים שלה, עושה עקבות בכל הבית. ומתפשטת מהר,
הבגדים למכונת הכביסה והנעליים לתוך האמבטיה. והיא מנקה אותם,
משפשפת חזק, להוריד את הבוץ ואת הדם שנזל. כבר כואבות לה
הידיים אבל היא לא מפסיקה.
זה לא ילך, זה לעולם לא יהיה נקי. היא חושבת לעצמה וזורקת את
הנעליים דרך החלון. ואז היא מתקלחת. הדם זורם לביוב. כשהיא
יוצאת היא מרגישה קצת יותר נקיה. אבל אז היא נזכרת בעקבות הבוץ
שהיא עשתה בכל הבית. היא לוקחת סמרטוט מהר ומנקה. על כל
סנטימטר יושבת רבע שעה. שוחקת סמרטוט, ועוד אחד. שלושה
סמרטוטים. ושוב מתקלחת. והיא בוכה כי הרצפה פשוט לא נקיה
מספיק. אז היא מנסה שוב. ושוטפת ידיים אחר כך. ושוב. ושוב.
ושוב. ומנקה את הסבון. ושוב שוטפת ידיים. והיא לא מבינה, שזה
מעגל שאי אפשר לצאת ממנו.
מכונת הכביסה סיימה. היא מוציאה ממנה את הג'ינס. כתם הדם לא
ירד ממנו. כתם של דם בדיוק שמה. והסוודר השחור פשוט לא נקי
מספיק. אז היא לוקחת מספריים וגוזרת את כל הכדוריות הקטנות
שעליו. ושוב מכניסה את הבגדים למכונה, ומפעילה. ומתקלחת. ושוב
יורד דם, קצת יותר קרוש. ובקבוק שמפו שלם, על השיער והגבות
ובכל מקום. והזיעה שלו. וכמה שהיא לא מתאמצת תמיד היא מרגישה
שנשאר קצת. והמים כבר קפואים, אבל היא ממשיכה, מתאמצת לשטוף
הכל לביוב. ואז היא מנקה את האמבטיה מהלכלוך שלה. ואז את עצמה
שוב.
ואז הבגדים בכביסה שלישית. ורביעית. וזה פשוט לא נקי מספיק
בשבילה. וזה גורם לה לבכות. ושוב ידיים. בגדים. מקלחת. עוד קצת
דם. והיא שמה מייקאפ על הפצעים. על הפנים, החזה, הבטן. ומשפשפת
את העור שלה בכל הגוף, עד שכולה אדומה.
ומסתכלת סביב. כל אדם אחר היה אומר שמבריק, מצוחצח. אבל לה זה
לא מספיק. זה לא טוב. חייבים לנקות את זה. חייבים להפתר מכל
הלכלוך הזה, היא חושבת לעצמה. הכל גועל נפש בשבילה. היא רוצה
להקיא מרוב לכלוך.
ועוצרת שניה להסתכל במראה. רואה ילדה ערומה עם עור אדום. ילדה
נקיה עומדת בבית מבריק.
אבל משום מה, הדמעות ממשיכות לזרום. הרגשת הגועל שהוא גרם לה
פשוט לא עוזבת. ואז היא מבינה שאת הלכלוך שבפנים, שום דבר לא
יכול לנקות.