אני עולה על הגשר בכיוון הפניה להמשך הדרך, זו שאחרי תחנת
האוטובוס. עולה ומקווה שכשאני אגיע לתחנה, אתה תרד מהאוטובוס
ונוכל ללכת את הקילומטר האחרון יחד. אתה ואני.
אני מסתכלת על השעון ולא רואה כלום. רואה רק מחוגים מסתובבים
בקצב מטורף, אבל הזמן לא עובר. על הגשר שלי אין שעה, אין זמן.
עוד 300 מטרים לתחנה: אין אוטובוס באופק, לא נורא. אני ממשיכה
ללכת. 250 מטר: הנה אוטובוס, הוא מתקרב לתחנה... 220 מטר: הוא
אפילו לא עצר, חבל. 200 מטר: אני מציצה שוב בשעון, יש עוד
מספיק זמן, הוא גם ככה לא מתקדם. אתה עוד תגיע. 150 מטר: אוף!
איפה אתה?? 120 מטר: עוד אוטובוס, בבקשה תהיה עליו! בבקשה? 100
מטר: האוטובוס עוצר ואיתו עוצרת נשימתי. חייל במדים יורד ממנו,
סוף סוף! 50 מטר: אתה עם גבך אלי. אני מגבירה את קצב הליכתי,
רק כדי להשיג את צעדיך. 20 מטר: רגע! אתה לא צנחן... אתה לא...

הגעתי לפניה: אתה לא פה, רק הצנחן והנשק על גבו הזקוף והמתרחק
בהליכה שקטה אך מלאת עוצמה.

טוב נו, מה יש לי להפסיד? אני מביטה בפעם האחרונה בשעון
שמחוגיו כבר מראים זמן מדויק. אני מורידה אותו מהיד, שמה אותו
בכיס האחורי של הג'ינס ולוקחת נשימה עמוקה. "היי, אתה שם! אתה
יודע אולי מה השעה??"