יש לי חברה, קוראים לה תקווה. היא ילדת כפר, היא כל כך תמימה.
כל פעם כשאני חושב על הרגעים שהיו לי איתה, אופפת אותי תחושת
אירוניה. היא כל כך יפה, יש לה שיער צהוב ואף ורוד. היא מתוקה.
במיוחד כשהיא לובשת את השמלה הלבנה שלה.
כולם אוהבים אותה, כולם. ומי שלא בילה בחברתה - חולם כל רגע על
היום שהיא תבוא לקראתו.
תקווה אוהבת לטפס על הרים. כל פעם שהיא רואה הר, היא מטפסת
עליו. היא הכי אוהבת לטפס על ההר שלי- כי הוא הכי תלול.
כל פעם שהיא מטפסת על ההר שלי - היא שמה את הרגל הימנית שלה על
האבן הראשונה - אבל האבן הראשונה תמיד מתמוטטת. תמיד. האבן
שמתמוטטת גורמת לעוד כמה אבנים לפול יחד איתה - ותקווה נופלת
ונפצעת בגב. תקווה לא מוותרת וקמה. הפעם היא מניחה את רגלה
השמאלית על אבן אחרת ואת ידיה היא שמה על ענף מלא קוצים
שחודרים לה לתוך הבשר, פוצעים אותה וגורמים לידיה לדמם. אבל
היא ממשיכה. היא לא מתייאשת. היא ממשיכה לטפס, לאט לאט, מניחה
את ידיה ורגליה העדינות על ההר שלי, לפעמים מועדת ונפצעת. מדי
פעם היא נתקלת במפולת הרים אשר מנחיתות אותה ישר לנקודה
הראשונה, לרצפה. אבל היא מתחילה שוב - היא עושה הכל כדי להגיע
לפסגה. וכשהיא מניחה את ידה על הסלע האחרונה - היא מוציאה את
טיפת האנרגיה האחרונה שלה - לוקחת נשימה קצרה ומגיעה לנקודה
הגבוה ביותר. לפסגה. היא נעמדת, בקושי, בכוח. מרגישה את משב
הרח הרענן ביותר בעולם, הנקי ביותר בעולם.
ולוחשת;
הצלחתי.