היא פותחת עוד דף ביומן וכותבת:
"אין אף אחד שישתווה אליו"
ותוהה למה אף אחד מהם לא מבינים מה זה אהבה.
הם לא מבינים את הכוח של המילה הזאת, את העצמה שלה. הם לא
מבינים את הכאב שהיא טומנת.
הם לא יודעים מה עבר עליה בגלל אותה מילה והם אף פעם לא
יבינו.
"אז לא, אני לא יכולה להישאר אתך אם אני לא אוהבת אותך.
מצטערת, אבל זה ככה. לבנות אחרות זה לא יפריע שתגיד את זה.
להפך, הן יהיו מאושרות. אבל לי זה מכאיב. והכי גרוע זה שאתה
אומר את זה מהלב. הכי גרוע זה שאתה מסביר לי שוב ושוב כמה זה
נכון וכמה אתה מתכוון לזה."
היא נזכרת מה היא כתבה במכתב ואיך היא עלתה על האוטובוס הראשון
וחזרה למה שאחרים מכנים בית.
מי יודע? אולי עוד כמה ימים היא תתחיל לחפש אהבה חדשה. אהבה
אמיתית שתגיע מהלב, שתתפתח לאט מהניסיון שלה ושלו ושרצף המילים
האלו יגיעו בזמן הנכון לשניהם.
"כי אהבתי אותו כל כך ואותך לא אוהב ואולי אין לי סיכוי למצוא
עוד אחד אבל שווה לי לנסות. הפחד מהמילה הזאת רודף אותי."
היא עוברת דף ומחליפה עט כי נגמר לה הדיו. ומספרת ליומן שלה על
כל מה שחדש, על האנשים החדשים שפגשה, על השירים החדשים שגילתה
את המילים שלהם והייתה רוצה לדעת לנגן אותם, או לנגן בכלל. ועל
מה שהגבר החדש בחייה עשה לה הייתה רוצה לספר. היא מתחילה להרהר
במה שקרה תוך בהייה מתמשכת בתקרה וחושבת שכדאי להשאיר את זה
לדף של מחר.
היא סוגרת את היומן אחרי שנפרדת ממנו בחתימה הקבועה שלה, זורקת
אותו על הרצפה וממשיכה בעיסוקה הקודם.
היא לקחה את המסרק והתחילה לסרק את הצמות שלפני כמה רגעים
פירקה בלי לחוס על הקשרים והקרקפת האדומה שלה. התחילה להעביר
תחנות רדיו בכפיתיות כאילו זה מה שיעביר נושא בראש שלה. אחרי
שהפסידה לטעם הכושל של השעה חמש כיבתה את המערכת, זרקה את כל
הספרים מהמיטה, סגרה את האור ונשכבה לבכות. כמו שהיא תמיד
עושה, מה שהיא הכי אוהבת. היא הרימה את היומן מהרצפה המלוכלכת
שבחדרה ונעלה אותו במגירה, כאילו אם הוא לא יהיה נעול הוא
יעזוב אותה כמו שכולם עושים. וכל סודותיה ורגשותיה יעלמו
למישהי מתוסבכת בסימפטומים של גיל ההתבגרות אחרת, כמו מה שכל
השאר עשו לה. אז היא מתכסה בשמיכת הצמר שלה עם הדובי הלבן שלה
וחוזרת לדמעות.

היא יושבת עם הצלחת בידיים מול הטלוויזיה ומעבירה ערוצים. לא
מוצאת שום תכנית מעניינת הרי בשעות האלה השידורים חסרי טעם
ואיכות. היא מניחה את השלט ומחליפה אותו במזלג, מקרבת את האוכל
ללשון ומניחה את הצלחת והמזלג חזרה על השולחן. עכשיו, עם
הכוויה החדשה על לשונה היא מרימה את השפופרת ומחייגת אליו.
אולי הוא יוכל לדבר איתה, לשם שינוי.
אבל רק המזכירה האלקטרונית עונה לה. כרגיל...

"כולם מפנים לי את הגב"
היה המשפט הראשון בדף של היום. למה זה? היא חשבה לה תוך כדי
כתיבה אינטנסיבית של כל מה שעבר לה בראש באותו רגע.
"הם שונאים אותי? נמאס להם ממני? עשיתי להם משהו בלי כוונה?"
היא מסתכלת על הכרטיס שהוציאה כרגע מהכיס. כרטיס רכבת מת"א
לחיפה. יש לה שם ידידים, אולי היא תמצא דרכם עוד חברים חדשים
שיפנו לה את הגב רק אחרי שיכירו אותה.
"אני רוצה לברוח. אני רוצה לברוח מכאן כמו בסרטים, לביים יציאה
דרמתית עם מזוודה ותיק גב ולנסוע לאילת או לחיפה... לפגוש
אנשים חדשים שלא יכירו אותי מספיק כדי לשנוא אותי ולאמץ איזה
חתול שיתן לי חום בלילה. הכל עדיף מכאן".
היא עוצרת את כתיבתה כדי לחשוב על מה שכרגע כתבה. אולי לא הכל
עדיף מכאן ועדיף לה להישאר בבית, איפה שיש לה מיטה ואוכל.
הרכבת לא כל כך רחוקה מביתה, כך שאם עד עכשיו היא לא ביצעה את
התוכנית שלה כנראה שהיא לא עד כדי כך מוצלחת כמו שחשבה. אבל
מצד שני, אין לה מה להפסיד. בלימודים לא הולך לה כל כך, החברים
נוטשים אותה אחד אחד ולהורים שלה לא איכפת ממנה. אז מה בעצם
היא תנטוש? אולי עצב? אולי ייאוש?

עכשיו היא בולעת את הדמעות שנתקעו לה בתוך הגרון וחושבת על כל
מה שנגמר. כל מה שנחרב
והיא מתחילה לכתוב סיפור נפלא על החיים שהיו לה...
"היה הייתה ילדה קטנה שחיה לה בעולם דמיוני. עולם משלה מלא
בצבעים של כחול סגול וורוד בהיר.
היו לה תלתלים זהובים שהשתלבו עם צבעי עולמה. הוריה היו החברים
הכי טובים שלה והחברות מהגן היו כמו האחיות התאומות שלה. את כל
היום העבירה בציור ומחשבה על העתיד הבהיר שלה: היא תהיה בלרינה
מפורסמת בכל העולם שמרוויחה המון כסף. כסף שבעזרתו תוכל לקנות
את כל הממתקים והשוקולד שבעולם. היא תחיה בבית גדול עם 4
קומות, בריכה בחצר, שני כלבים וגבר מקסים שיאהב אותה כמו שהיא
אוהבת אותו והם לעולם לא יפרדו. בהמשך גם יהיו להם שני
ילדים..."  
אופטימיות אף פעם לא היה הצד החזק שלה. שני צלצולים חזקים
הפריעו לה בכתיבה, או יותר נכון בהרהורים על כל מה שעבר לה
בראש. כמו כל בן אדם נורמלי במצבה, היא רק רצתה לקחת את הטלפון
ולזרוק אותו חזק חזק שלא יוכל לצלצל יותר. אבל היא לא כמו כל
בן אדם נורמלי במצבה, היא באמת הטיחה אותו בקיר. לא שמעה אותו
יותר. היא ניצחה בקרב הקטן הזה. אבל כמובן שהרגע השקט הזה היה
חייב להיגמר במוקדם או במאוחר, במקרה שלה זה היה מוקדם יותר.
אבא שלה בדיוק הגיע וראה את הטלפון המנופץ.
היא קרעה את הסיפור לשניים. אחרי שהיה צבוע בדם לא היה בו עוד
שימוש.
כך עבר עוד יום. כי כמובן שהלילה, כמו בכל לילה היא תלך לישון
מוקדם. מה כבר יש לה לעשות ערה? לשמוע את אמה סובלת? היא
העדיפה לישון.

"כרגע הוא הלך. הוא פתח את הדלת ויצא.              סוף סוף.
אתה מבין, לא הייתי רוצה שהוא ילך אלמלא כל מה שאמר לי".
הוא לא עזב אותה, הוא לא נטש אותה, הוא רק אמר לה שהוא רוצה
אותה יותר מידידה. מה היא עשתה? נאטמה.
לא, היא לא סיפרה לו על מה שעברה עם ההוא והיא לו סיפרה לו איך
זה נגמר עם הזה, היא רק אמרה לו שהיא יותר מדי מסובכת בשבילו
ושהיא צריכה מישהו שיבין אותה. היא ראתה אותו כמו איזה ילד קטן
שמצא מישהי לחזר אחריה, כדי שלא יהיה לו משעמם. אז היא גם לא
תקריא לו את השירים שלה או כל דבר אחר שהיא תכתוב או תצייר.
"למה אני מרגישה רע? למה המשפט הזה תמיד עושה לי רע? למה הוא
מכניס אותי לדיכאון?" אירוני, בהתחשב בעובדה שהמשפט שנכתב בפתק
ביומנה היה 'אני אוהב אותך'.
"הוא בכלל ראה את יומן הבי"ס שלי שהוא כתב את זה? זה לא יכול
להיות הוא. אולי זה היה אמיר, או טל... ויכול מאוד להיות שזה
אביב או עידן". עכשיו היא כבר התחילה לראות מטושטש מעיניה
הרטובות. היא אמורה להיות שמחה שמישהו אוהב אותה. היא אמורה
להיות שמחה שבנים עדיין רוצים אותה חוץ מזה שכרגע הלך. אז למה
היא בוכה? למה היא מרגישה רע? לא. היא לא תנסה לגלות מי זה.
היא לא תנסה להיזכר מי לקח לה את היומן או מי היה ליד השולחן
שלה בהפסקה. היא תשכח שבכלל כתבו לה את זה.
"תעזור לי להירגע, אני לא יכולה להמשיך יותר. בבקשה..."
אולי זה קורה כי היא כבר לא מאמינה במשפט הזה, אני אוהב
אותך...  אולי זה בגלל שכל מה שהוא עשה לה זה כאב. עכשיו היא
כבר נהייתה אדישה למחזרים שלה ועצובה מהעובדה שהאהבה בדרך. ומה
שהיא עשתה כמובן זה לסגור את היומן ולהירדם.

הלם.
שפתיה סגורות והיא לא אמרה מילה כבר יותר משעה. היא יודעת שמה
שהוא אמר עליה נכון, אבל היא עדיין מנסה להצדיק את שאמרה כדי
להגן על כבודה.
אולי היא באמת מתנהגת כמו ילדה ורק חיה באשליה של בגרות?
אולי היא בעצם מתנהגת כמו אישה ומנסה לזייף את תמימותה כי זה
חומר טוב לשיר הבא שלה?
אולי היא מנסה להציג עצמה חמודה כדי שיוכלו להתאהב בה בקלות?
היא התחילה להיזכר יותר בברור מילה במילה ממה שדיברו.
היא נזכרה שהוא שאל אותה אם היא מוצאת סיפוק מזה שהיא שוברת
אותם.
ואם כל מה שהיא עושה זה רק כדי למשוך אותם ולזרוק אותם לרצפה
עד שיבואו בזחילה אליה, יניחו את ראשם על בטנה ויתחננו לניסיון
נוסף.
הוא תיאר את כל עולמה כבועה מלאה בניסיונות למציאת חסרונות
ופגמים. הוא טען שהיא מעריצה אותם ושמחה שהיא ככה. הוא מחה על
אישיותה המזויפת ועל העולם המאולץ שלה. ועוד הוסיף שהיא מחפשת
את הכאב כדי לפסול את האושר ולמצוא עוד נושאים לכתיבה.
אבל מה שהכי הכאיב לה בדבריו היה הצדק.
ומה שפגע בה ישירות היתה העובדה שהוא הבין אותה כמו שאף אחד לא
הצליח וקרא אותה אחרי 30 דקות של הכירות.
השאיר אותה עומדת עם עיניים פתוחות ופה סגור מתעלמת מהסביבה,
רק חושבת על כמה שהוא צודק ועל כמה שהיא טועה.

למחרת היא לקחה את היומן שלה, קרעה את הדפים הכתובים וזרקה
אותם לפח. כל זה שקר, נסיון להשתוות לדמויות מהספרים שקראה.
ניסיון להקצין את הצד השקט שלה. העמדת פנים לקבלת תשומת לב.
לא עוד.

היא פתחה את הדף הראשון ממה שנשאר ביומן וכתבה:
"קוראים לי אביב. שמי אינו סתיו, חורף, עצב או דיכאון. אני בת
15 מהמקום הכי יפה ושלו במדינה. אני אוהבת לשמוע מוסיקה..."
על ההמשך היא לא התעמקה במיוחד, היא רק שמחה שהיא סוף סוף
הבינה שהאושר לא כל כך רחוק.