חודשיים אחרי 5 שנים של ביחד. האמת, כששכבתי במיטה בלילה
שלפני, חשבתי שזהו, זה הדבר הכי נכון לעשות - בשבילי ובשבילה.
אי אפשר יותר להמשיך את הקשר המדמם שלנו, למרות כל חוסמי
העורקים והתחבושות ששמנו מסביב. אם לא נפסיק עכשיו, יהיה נמק
שיתפשט ויהרוג את שנינו. חייבים להפסיק.
וזה מה שעשיתי. בצהריים שלמחרת הלכתי וגמרנו את זה. תכננתי
פשוט להגיד את זה, אבל ישבתי מולה ולא הצלחתי לפתוח את הפה.
אולי כי ידעתי שגם ככה היא כבר מבינה לבד - אף פעם לא הייתי
צריך להגיד לה דברים, היא פשוט הבינה אותי יותר טוב ממני. אני
חושב שגם אני הבנתי אותה, ואולי בגלל זה פחדתי לדבר. פחדתי
לפגוע בה. אבל היא הבינה, ואמרה את המשפט הראשון, שהיה פשוט
ציטוט של מה שאמרתי שנה לפני, כשסתם איזה יום נבהלתי כ"כ
מהעובדה שאני יושב עם מישהי וחושב איזה כיף יהיה לחיות איתה כל
החיים, אז נפרדתי ממנה (כמובן שזחלתי חזרה על ארבע די מהר, אבל
זה היה משהו אחר.)
היא הבינה, כמוני, שזה לא אותו דבר כמו פעם קודמת. הפעם זה היה
אמיתי, רציני. פשוט נגמר. היא אמרה את זה, לא אני. שאין סיכוי
שנחזור כבר שוב. נלחמתי בעצמי לדבר, להסביר את עצמי, להיות
הוגן איתה - לא יכולתי ללכת בלי לדעת שהיא מבינה שזה לא בגלל
שאני לא אוהב אותה - אני חושב שהיא מדהימה - אלא כי משהו נעלם,
נאבד. למזלי, היא הבינה אותי, או לפחות ככה אמרה. אם היא הבינה
או אמרה את זה והבינה אחר כך לבד, זה פחות משנה לי.
ישבנו הרבה זמן באותה תנוחה ודיברנו. דיברנו עלינו, דיברנו
עליה, דיברנו עלי. דיברנו איזה כיף היה לנו, איזה דפוק היה
לנו, על המשפחות שלנו שהכרנו כ"כ טוב, על מה יהיה עכשיו, מה
נעשה.
הדמעות חנקו אותי, אבל לא בכיתי. אני אף פעם לא בוכה. לא כי
אני לא רוצה - הלוואי שיכולתי, שהייתי מסוגל. פעם ידעתי לבכות,
בקלות אפילו. היום אני רק מצליח להגיע למצב שכמעט בוכים,
לנקודת אל-חזור הזאת שהגרון חנוק והעיניים מטושטשות בפנים,
ואתה רק מחכה שהעצב והכעס ייזלו החוצה. אז אצלי פה זה נעצר.
וגם ברגע הזה, אחרי חצי עשור, כשסיימתי קשר שמרוב זמן ספרנו
אותו בעונות כי כבר לא היה אכפת לנו החודשים והשנים, כשפעם
הראשונה בחיים הבוגרים שלי אני הולך קדימה לבד בלעדיה לצידי,
לא הצלחתי לבכות. אלוהים, למרות שאני לא מאמין בו, יודע שכ"כ
רציתי. גם בשביל ההרגשה שלי, וגם בשביל שהיא תראה שאכפת לי -
כי באמת אכפת לי. אבל לא הצלחתי.
נגמרו המלים בסוף, ונשארו מבטים וכל מני תנועות עצבניות עם
הידיים והרגליים. היא שאלה אם אני רוצה ללכת, ואמרתי שכן. היא
ליוותה אותי החוצה, התחבקנו חיבוק של סוף, חייכנו. היא אמרה
שהיה כיף, אני אמרתי שאני לא אשכח. או שזה היה הפוך, אני לא
בטוח.
נכנסתי לרכב, יצאתי מהחניה של הבית שלה, עצרתי במקום, וצרחתי
חזק.
הרגשתי טוב, הרגשתי אחר, הרגשתי חופשי. הרגשתי קתרזיס.
עכשיו, חודשיים אחרי, אני מרגיש לבד. חופשי זה לגמרי לבד, וזה
לא אני אמרתי. הדברים הקטנים - לישון במיטה זוגית לבד, להתעורר
בלי פרצוף לידך, להעיר אותה בנשיקה או להפך, לצחצח שיניים
ביחד, להשתעמם ביחד, לחשוב מה עושים בלי להחליט. זה חסר לי.
אני לא מכיר את החיים לבד.
אנחנו מדברים בטלפון. לא הרבה, פעם בשבוע בערך. אני יותר מתקשר
ממנה. אני לא חושב שזה נכון לחזור להיות ביחד. ובלי קשר, היא
בטח גם לא תסכים. היא לא תסתכן שזה יקרה שוב. אולי אני אמצא
מישהי אחרת, אולי היא תמצא מישהו אחר. אני מקווה שאני תמיד
אהיה חלק ממנה. היא תמיד תהיה חלק ממני, אחד החלקים הטובים
שבי.