כמו הגירוש מגן העדן, כך נתפס בעיני המעבר חד, האכזרי וחסר
ההגיון, משיא החופש לאובדן החירות. הייתה זו תפנית, שנראתה
בלתי אפשרית, לאדם הסובל בלאו הכי, מעודף רגישות למציאות
ארצישראלית רגילה ומחוספסת. עצם הניסיון להעלות דברים אלו על
הכתב, היווה בעבורי את הדרך הטובה ביותר, להתמודד עם הרגשות
הקשים שצנחו עלי באותה עת.
תחושות אלו נבעו מהכורח, לגשר בין שתי הוויות כל כך שונות
במהלך פרק זמן כה קצר, בין הלכי רוח מנוגדים בתכלית. מצד אחד:
עדיין משלו בי חלומות בהקיץ בהשראת שוטטות חולמנית, לנוכח
האמפיתיאטרון הימי הכחול-אפרפר של סנטוריני או מרביצה בחופיה
ספוני הצוקים של מיקונוס. מנגד הלכה והשתלטה תחושת כליאה
שהולידו השתרכות חסרת תכלית, בכלוב ברזל זעיר וצפייה מתמשכת
מבעד לגדרות תיל חלודות, בהריה , הקודרים השוממים והעוינים של
חברון.
הדכדוך הגיע לשיאו עם בואנו למאהל קטן, ששכן לפתחו של בנין
הממשל. אותו מבנה ענק, הכיל בתוכו את הפונקציות הבאות: משרדי
הממשל, מפקדת החטיבה, תחנת המשטרה המחוזית, מפקדת השב"כ,
סניפי משרדי הפנים והתעסוקה ומתקן הכליאה לעצירים ביטחוניים
ופליליים.
קשה לי להמחיש את תחושת הגועל, שעורר בי כיעורו של הבניין
הגדול, הרבוע, שהאפרוריות ספוגה בקירותיו, מאז הקימו אותו
הבריטים לפני שני דורות. היא התחזקה בי לעין שיעור למראה שני
עצירים קטנים וצמוקים, הכבולים זה לזה בשלשלאות, מובלים בחזרה
לתאיהם. לא שהיה משהו אכזרי ביחס אליהם, אבל עצם היותי במציאות
כל כך דוחה גרמה לגופי להצטמרר.
היינו אחד ממחזורי האבטחה האחרונים, שגויסו לשמירה על המתקן,
ארבעה חדשים לפני העברתו המתוכננת לידי הממשל הפלשתינאי. היה
משהו אירוני בהסתלקותנו הסופית מהבנין חסר ההדר והיופי הזה,
לאחר שנות דור. משך זמן כמעט זהה בהקבלתו לתקופה שלקחה
לקודמינו לוותר סופית על חלום האימפריה ולחזור הביתה למקומם
הטבעי שם מעבר לים.
אינני בטוח מתי איפה ולמה, אולי בהפלגת הרחפת מסנטוריני
למיקונוס, גמלה בי ההחלטה לספר גם את סיפורו של יואב
ברקוביץ'. אולי רציתי לחרוג מסיפור שיזכיר בצורה מסוכנת יומן
מסעות. יתכן שרציתי פשוט לחרוג מעט מעצמי. יואב כמוני מיועד
היה לעבור מסלול של שיבה מחופי הזהב, הישר אל אותו בילוי
מפוקפק של חודש בקן הצרעות המכונה חברון.
יואב הוא סטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. השם
ברקוביץ' מעיד על מצליחנות, מתייחס אסוציאטיבית לכוכב העבר
האגדי, וגם מרמז במשהו על גובהו והצלחותיו הצנועות בנבחרת
האוניברסיטה. למען האמת הוא נהנה יותר מההתעסקות בנבחרת
ובתחרויות הצפויות בליגת אס"ה, מאשר בקורסים הטורדנים לניהול
תקציבים ודיני עבודה, העומדים חוצצים בינו לבין התואר הנכסף.
יואב עדיין כואב את כאבה של פרידה ממערכת יחסים קצרה וסוחפת,
מפגשם הסוער של שני צעירים בעלי גופות יפים ותאבי חיים. מפגש
אשר לאחר פתיחה קלה ומהוססת הפך להיות לכור אש, המלבה מערכת
יחסים לוהטת. עבורו זהו שיא במערכת היחסים שלו עם נשים ואולי
נכון הדבר גם עבורה לגבי גברים. על כך אין לי מספיק נתונים.
- אז' ככה, יהיו שעורי נשק, אחר כך שעורי עזרה ראשונה ואז
יש'יעו אותנו למטווח שם בבית גוברין, פירט באוזנינו באדישות
דכאונית ברנש ממושקף בעל מבטא משונה וקרחת עגולה שכיכבה במרכז
ראשו, את תכנית היום הראשון. הוא הוריד מחוטמו את משקפיו
מרובות הדיופטרים וניקה אותן במטפחת משובצת ששלף מכיסו.
- את העזרה הראשונה שכחת, הוסיף בלגלוג קל גבר נמוך קומה ועב
כרס והעביר ממחטת נייר צהובה על עורפו המיוזע. חשבתי בליבי: את
שיחת הפתיחה עם המח"ט הם שכחו. אבל לא היה בי כח לתקן לאף אחד
את הטעויות שלו.
חיילים הלכו והתאספו ברחבה - מגויסים טריים וחסרי מנוח. כל
אחד וההתנתקות הפרטית שלו, מלחמתו האישית עם מכלול של תחושות
בטן קודרות ובלתי נעימות. רחשי לב כגון אלו פוקדים מן הסתם כל
מילואימניק מהשורה ברגעים הראשונים של הגיוס. באותו שלב עדיין
הייתי מוגן מכל אלה שרוי בריחוף, בתחושה של חלום בהקיץ. בשל
הזיכרונות שהיו עדיין חזקים ומוחשיים וחצצו ביני לבין המציאות
החדשה שהושלכתי אליה.
נמרוד אץ רץ לו בעליצות בסמטא קטנה מסמטאות אויה שבצפון
סנטוריני. העיירה כולה בנויה בתים קטנטנים, לבנים בוהקים,
ובראשם כיפות מתעגלות. למרפסות דפנות הצבועות כחול. אחדות
ארכיטקטונית שלטת בכל. הרחובות, הבתים, הטברנות ובתי הקפה,
כולם מתמזגים בהרמוניה המתקתקה. לכל אורך הדרך מימין נשקפת
פנורמה אל ים הצבוע בכחול כהה, מתכתי. ממול מזדקר מהים שחור,
חשוף וסחוף רוחות - האי וולקנו, הכונס בתוכו עד עצם היום הזה,
את לועו המאייד של הר הגעש, שהחריב בעבר את סנטוריני. מספר
ספינות לבנות חורצות את חלקתו הכהה של הים בקווים מקושתים,
המחברים בין האיים.
נמרוד לא ממש שם ליבו לכל אלו. הוא ממשיך בתאוצתו, בועט
בכדורגל דמיוני ברגליו, מניף אגרופים נלהבים וקמוצים באוויר
וצועק מחדוות החירות ומשיכרון החופש, שנטל לעצמו. שני הוריו
המשועשעים ,הנבוכים, ממהרים בעקבותיו, מגחכים בביישנות מצטדקת
לתיירים המחייכים ובולשים במבט דואג על הדרך שלא יצוץ מאי שם
איזה אופנוע בלתי צפוי.
ברגעים ההם של טרום מילואים, כאשר ישבתי וחלמתי מחדש את חלום
סנטוריני, התגבש במוחי גם שם לסיפור: הגירוש מגן העדן.
מלבד מוטיב הגירוש, מבטא שם קולע זה, גם מסרים אוניברסליים
חשובים. מסרים אלו יעניקו לסיפורי רובד נוסף. למשל הנגיעה
בגירוש מעולם חוויות הילדות ההולך ללא שוב, או הקינה על העולם
ההופך לג'ונגל הבלעדי של המין האנושי, תוך הכחדתו הבלתי הפיכה
של הטבע. ואין לכך המחשה מושלמת יותר, מכיעורם הנפלא של
הבסיסים הצבאיים עם התערובת העכורה של: גזעים שסוידו לבן, כלי
רכב בצבע חום דהוי, ביתנים, קרוואנים, וצריפים חדי קומה עם
גגות אלומיניום אפרפר. תוספת משמעותית לאסטטיקה המרהיב הזאת
היוו שלטים בעלי סיסמאות שנונות נוסח: "חייל - שפר הופעתך",
או: "הבסיס הוא ביתך - שמור עליו !" שהיו פזורים באדום ושחור
על קירות המבנים הגרמנים הישנים מראשית המאה ועמעמו את שארית
צביונם ויופיים הארכיטקטוני, שנבל בים ההזנחה המוחלט הסובב
אותם.
אז נגלתה לי חוקיות מופלאה החוזרת על עצמה בכל תמונת גיוס:
אנשים שזה מקרוב באו זרים ומנוכרים, התלכדו במהירות מדהימה
לקבוצות תמיכה קטנות. חלקם כרת בריתות ידידות, השורדות לכל
אורכה של תקופת המילואים. כמה מהם מודעים ותיקים שקעו בשיחות
התעדכנות נרגשות או עסקו בהמשך גלגולו של עסק משותף מהעבר
האזרחי שקפא בפתח הבסיס. יש כאלו שמצאו השתייכות בגלל הוויה
משותפת: פסיכולוגית, חברתית, גיאוגרפית, פוליטית וכיוצא באלו.
קרקע פורה יש פה למחקר סוציולוגי מעמיק כלשהו.
תופעה חדשה יחסית, היוותה אצולת הפלאפון, שעדיין לא התמוססה
בהמוניות הזולה של מכשירי הסלקום והאורנג'. כמה מאלו עמדו
פרושים מהחבורות בפינות חבויות שעונים לגזע עץ, רכונים לברך
מורמת או ישובים על יציקת בטון מזדמנת ודברו במרץ אל תוך
מכשירי הפלסטיק הקטנים. היו שנתנו הוראות אחרונות
למזכירותיהם, נפרדו בפעם נוספת מנשותיהם, קבעו עם המאהבות
תכניות לחופשה הראשונה וכיוצא באלה.
גם אני הייתי באצילים בזכות מכשיר, ששכרתי לצרכי העבודה. כך
עמדתי בין מנהלי חברות ורואי חשבון מכובדים ושאגתי הוראות
לגילה מעברו השני של הקו.
יואב, קומתו הגבוהה מרוממת אותו מעם, מתהלך בין הקבוצות, מקשיב
פה לויכוח פוליטי ושם לזיכרונות מהשירות הקודם. הוא לא בדיוק
מוצא את מקומו. זאת הן בשל גילו הצעיר והן בשל עברו הצבאי,
שנקטע בגלל תאונה מטופשת, בעטיה של קרבתו היתרה ללוע התותח.
פציעה זו הותירה אותו עם קשיי שמיעה ניכרים באוזנו הימנית.
לבסוף הוא נקלע לקבוצה, שדנה בסיכוייה של הפועל ירושלים בעונה
הקרובה. מבלי משים הוא כובש את מקומו הטבעי תוך שהוא מרצה על
הרכבים, סטטיסטיקות של קליעות וריבאונדים. הסובבים אותו
מקשיבים לדבריו ביראת כבוד שמתבטאת בשתיקה, שכן מומחיותם לא
מרקיעה לגבהים שכאלו.
לא בדיוק התלהבנו מהקצין המזוקן, שהסביר לנו, תוך הפגנת שביעות
רצון שאינה במקומה, מהי משימתנו. הדבר ראשון שצץ בראשי באותו
רגע היה תמונת הצפייה בשידורי ה- CNN, בחדר המלון הקטן
בסנטוריני. הכתבה הייתה מוכרת לעייפה: מהומות ורדיפות אחר
מיידי אבנים. תושבי חברון יהודים וערבים עומדים וצועקים זה
כנגד זה על פסגה חשופה של הר מקריח. שתי חיילות מפנות מפגינה
יהודיה הבועטת ברגליה. צעיר ערבי נדחף ע"י שני חיילים לעבר
מכונית ממתינה.
אסנת, שם אני נוחת בשבוע הבא, צעקתי לה בפרץ של נבואה רגעית.
אבל אסנת החמיצה לחלוטין את ההתגלות. היא רק הפליטה נחרה קלה
והתהפכה על צידה השני.
את הטיסה חווינו דרך עיניו של נמרוד. הוא ישב בפה פעור לרווחה,
מתבונן בדופן האחורית של הכנף הגדולה, המבצבצת מצדו השמאלי של
המטוס. לראשונה שמתי לב עד כמה מסובך הוא מבנה חוליות המתכת
המרכיבות אותה. ישב ועיניו פקוחות למלוא גודלן ויותר, ידו האחת
מחזיקה מטוס מפלסטיק. הוא הניף את שתי ידיו בהתרגשות, מעיף את
הצעצוע הקטן באוויר ומנחיתו על ברכיו לסירוגין. תיק נסיעות
קטן, המכיל בקבוק, היה ענוד לו באלכסון לצווארו. פאוץ' זעיר
בצבע כחול עז, שבמרכזו תמונת צב מחייך, חגר למותניו ובו אכסן
לבטח מוצץ נוסף. בימים האחרונים שלפני הטיסה הייתי מרדים אותו
בסיפורים על סנטוריני, שהוא אי בלב ים והוא בעצם הר גדול,
גדול, שנשבר באמצע. ויש שם שמש ענקית בשמיים, שנכנסת בערב לים
והולכת לישון בין הגלים. והיא צובעת את המים, השמש, בצבעים של
אדום וצהוב וסגול, והמים מכסים אותה כמו בשמיכה. אנחנו נטוס
לשם במטוס גבוה, גבוה בשמיים מעל העננים.
נמרוד אנחנו באוויר, הכרזתי באוזניו. מיהרתי לשחרר אותו
מהחגורה, כדי שיוכל
להתבונן בכל הבתים הקטנים, הכבישים והמכוניות שלמרגלותינו. אגן
החמצון של ראשון התבלט היטב, על רקע הבנייה הצפופה של שפלת
החוף. הוא נראה שובה לב, שם מלמעלה וניתן היה לחשבו בטעות לאתר
נופש קסום בלב העיר ההומה.
נמרוד תראה הנה העננים מתחתינו - כמו פתיתי צמר גפן, המרחפים
באוויר, שייטו העננים למרגלותינו, נצבעים בצבעי שחר בהירים. שם
בשמיים נרגענו לראשונה מהריצה החפוזה של היומיים האחרונים:
טרדות קטנות של טרום טיסה, אבל הפעם במינון גבוה מהרגיל. כמה
חפצים צורך היצור הקטן הזה.
ליואב מזכיר המאהל הקטן, המוקף גדרות תיל את סרטי השבויים של
מלחמת העולם השנייה. לא מחנות ריכוז אלא מחנות שבויים של
חיילים אמריקנים ואנגלים. שם לפחות הם גרו בתנאים נורמאליים,
רוטן הוא בלבו. היו להם צריפים ללינה ושירותים סבירים. הצלב
האדום היה מקים פרובוקציות בין לאומיות, אם היינו משכנים פה את
העצירים הפלסטינאים .
יואב אינו נוהג להסגיר את רגשותיו. הוא גורר מיטת בד מתקפלת
למרכז האוהל. הוא מניח עליה את הקיטבג ותיק הצד השחור, שתווית
הבדיקה של אל על עדיין מתנוססת לו על הידית. הוא מניח את ראשו
על הקיטבג ושוקע בהזיות מתוקות: תמונות אחרונות ממיקונוס, שם
חווה את שיא האושר. תמונות מדהירה באופנוע בדרכים צרות,
התחומות בגדרות אבן משני צידיהן. מאחריהן הרי טרשים חומים,
טרסות וחצרות של חוות קטנות עם צאן ובקר. גלישה פתאומית לחופי
ים זהובים, השוכנים לצד מפרצונים קטנים ואינטימיים, שמסתתרים
בין צוקי סלע אפרפרים.
לנגד עיניהם שלט הנושא את השם פרדייס. למרגלותיו רובצות שתי
חוות זהובות שיער. זו שוכבת ונמה, וזו קוראת בספר ונוגסת בתפוח
בשלווה אלוהית. גופה המתפתל בחצי זווית חתולית חושף שד קטנה,
מוצקה וראשה שעון על ידה הימנית. הוא, רוני ואלעד פוסעים
נבוכים. הם מסתירים את קדמת גופם, כאילו באקראי, באמצעות
שקיות הפלסטיק, שבהן תחובים הבגדים והמגבות. הוא מתעשת ראשון
ומבקש ממנה ביס מהתפוח. היא וחברתה פורצות בצחוק מתגלגל.
לילה ראשון בסנטוריני. נמרוד נרדם במיטה ליד אמו. שמתי בפיזור
נפש כסא לידו, שלא יצנח מהמיטה ויצאתי החוצה לסמטאותיה ההומות
של ט'ירה. מלבד הארכיטקטורה הציקלדית היא עונה על אותם
תיאורים שחוקים של ספר תיירים מכל
מקום בעולם: בזאר תיירים אין סופי, אין ספור מסעדות ומזללות
הפזורות בתוך סמטאות צרות ונפתלות. אין האדם נעשה מודע
ליופייה, עד שהוא נחלץ איכשהו מהלבירינט אל נקודת התצפית שצופה
לים שם ליד הרכבל מעל הנמל. למרגלותיו אז יתגלה צוק האדיר
היורד מאות מטרים בקו ישר אל המים הכהים מתחת. מולו יחשפו
לעין עשרות בתים, מלונות ומסעדות, הדבוקים אל דופן הצוק. הגישה
אליהם היא באמצעות שביל צר, הגובל בתהום. הראש מסתחרר מהגובה
והים השואט מלמטה מגביר את התחושה.
בלילה שפע האורות על דופן ההר כאילו גולש אל תוך הים. ובנמל
מתחת מספר אניות מוארות, כמו עצי אשוח של חג המולד. בתוך ים
הנגוהות, מסעדה אחת ויחידה מוארת בטורקיז מדגישה ביתר שאת את
זהב אורות העיר המקיף אותה.
בלילה האחרון לטיול שבתי לאותה נקודת תצפית. נמרוד נרדם שוב
ליד אימו. רפדתי את הרצפה סביבו בתרמילים, כרים שמיכות וכסאות
מכל עבר. יצאתי לשוטט. רוחות עזות של סוף ספטמבר פילחו את
האוויר והרעידו דלתות, חלונות, שערים וגדרות. עת ארוכה עמדתי
וניסיתי לייצב את המצלמה הקטנה לנוכח הנוף המתנודד.
הרחובות כבר היו נטושים למחצה. החנויות - מרביתן מוגפות.
צילמתי והמשכתי לשוטט ברחובות. העצב המוכר היטב הזה של פרידה
ממקום שאולי לא תשוב אליו עוד, שמפעם בי תמיד בסיומו של כל
טיול צף ועלה לו שוב. חשתי שגם אם אשוב אליה, לא תהיה זו אותה
ט'ירה של ליל הרוחות הזועפות, כשם שאינה אותה ט'ירה של השקיעות
המוזהבות, שזכרתי אז לפני עשר שנים. היא אולי לא תשתנה הרבה.
אני לעומת זאת אהיה אדם אחר, אך העצב יישאר אותו עצב אין סופי
בשל געגועים לדברים, שהיו והלכו ללא שוב.
אבל מהן פרידותי, לעומת פרידתו הסופית והמוחלטת של יואב
מכריסטין, אהובתו הצפונית זהובת השיער. כלומר היא דיברה על
ביקור בארץ, התנדבות בקבוץ, עזרה במעונות לאנשים עם מגבלות
שכליות וכל זה. הוא דיבר על קפיצה לשטוטגארט בשנה הבאה, אבל
שניהם שבו לדוכן הלימודים. היא לקתדרה לתולדות האמנות
באוניברסיטת דיסלדורף והוא לעסקיו באוניברסיטת תל אביב. שניהם
בסתר ליבם כנראה ידעו, שלא יפגשו יותר לעולם. לכן ההרפתקה
ביניהם הייתה כל כך מתוקה, סוערת ,מלאת ריגושים.
יואב שוכב וליבו מלא אותה. הוא מתייסר בגעגועים פיזיים למגע
שפתיה, לחלקת עורה, לראשה השעון על כתפו. הדבר האחרון שהוא
צריך, הינו מגע הטפיחה האדירה של סיבוני על כתפו: תהיה בחור
טוב, קפוץ למגדל הצפוני להחליף את
הבחור. הוא עוד צריך להשתחרר הערב. מי זאת חברה שלך?
- אחת שפגשתי במיקונוס, עונה הוא באי רצון בולט ותוחב במהירות
את התמונה לכיסו.
- סחטיין שיחקת אותה. איזה שאפה. כשאני הייתי בגילך הייתי טורף
שתיים כאלו לארוחת בוקר, אומר סיבוני ומיטיב את תנוחת ה'אמ שש
עשרה' הנתון במצולב על גבו. רצועת הרובה מבליטה ביתר שאת את
כרסו.
אני לעומתו ריכזתי מחשבותי בצורה פחות פרוזאית, בענן הקודר,
ששהה בדיוק מעלינו, מלווה ברוחות צוננות. מילואים אלו, שגרתיים
ככל שיהיו, צפנו בכל זאת בחובם מעין דרמה זוטא. היינו חבורת
קצינים, שזכתה לכבוד המפוקפק, להישלח למשימת ביצוע פעולות
אבטחה פשוטות: שמירה בעמדות, ליווי מכליות דלק ואבטחת משרדי
ממשלה. אולם מה שנתפס בעינינו כגרוע מכל היה השמירה בעמדת
ה-ש.ג. של שער המחנה. את מרבית שותפי למילואים דכדכה העובדה עד
לעומק נשמתם. אני לעומת זאת נשמתי לרווחה. עיקר העיקרים, ממנו
פחדתי מכל נמנע ממני: הצורך לפקד על חבורת חיילים, שלא בדיוק
ששה לסור למרותי.
יואב עומד ומציץ מבעד לחלון העמדה לעבר אורותיה של חברון. חלק
מבתי העיר גובל ממש בגדר המחנה. מרחוק ובלילה קשה לזהות קווי
דמיון מיוחדים לחברון. היא נראית כמו כל עיר הררית אחרת.
יואב ניגש לפתח העמדה, מפשפש במכנסיו ומשתין החוצה, לקרקע
היבשה הכמהה. כלב רחוב שפל רוח עובר בסמוך, גורר את רגלו
הימנית האחורית. השקט כמעט מוחלט. על ארגז בפינת העמדה ניצב
כסא עקור ממכונית ישנה. הוא משתחל עליו בזריזות, רוכס את המעיל
וממשיך לבלוש בעולם החדש שמולו. הוא מזהה בוודאות רחוב ראשי עם
מספר חנויות, בתים עם חצרות גדולות וחורשה קטנה של זיתים מצידו
השני של הכביש שמולו. מכונית בודדה חוצה רחוב ריק. עדת כלבים
מרוחקת קוטעת את השקט בים של נביחות פראיות ויללות מקפיאות דם.
מוזר, חושב לו יואב תוך כדי נגיסה בלחם עם ממרח חלבה, לעמוד
ולשמור באמצע העיר המנוכרת הזאת בליל יום כיפור. זה בכלל לילה
אידאלי לבצע איזה פיגוע מיקוח לעניין. אם הייתי חמסניק הייתי
מתגנב בחסות העץ הזה, שחוסם לי את חצי הראות. צמרמורת קלה
חולפת בגבו החסון והוא מהדק אליו את הנשק.
דממה מוחלטת יורדת על העיר והעולם פוסק מלסבוב. ואז כאשר תדרמה
קלה כבר כמעט וצונחת עליו, מתחילים קולות המואזינים בזה אחר
זה לפלח את הדממה בתפילה של אישון לילה ולחלחל אל תוך אזניו.
הראשון שבהם פוצח בקול בס ערב, השני בסופרנו מפתיע בגובהו
והשלישי בקול בריטון אטום, הנובע מהבטן, בדומה לכוהני דת
בודהיסטים. עוד ועוד קולות מצטרפים למקהלה עד שהזמרה הופכת
לבליל בלתי מופרד. אחר כך היא הולכת ודועכת ומותירה אותו
בתחושה עזה של זרות וניכור לעיר הסובבת אותו.
הקדרות של היום הראשון, התחזקה עוד יותר בשל מזג האוויר שהלך
והזעיף פניו. הדיכאון שבא בעקבותיה נבע מההצטנפות הראשונה בשק
השינה, התעוררות פתאומית מחבטת הרוח בכנפות האוהל ומטח טיפות
הגשם על היריעות. וזה הלך והעמיק במהלך היציאה הראשונה להשתין
בצריף השירותים. פסעתי ברוח הקרה, מנתר בין יריעות האוהלים,
מנסה להתעלם מערימות הנייר המשומש, שגלשו מהדלי בפינת הביתן
הקטן. כל אלו דרשו גיוס כוחות נפש נוספים בדרך להסתגלות.
יואב מושיט ידיו לכריסטין. היא גמרה זה עתה לשרטט את הקווים
האחרונים לרישום גופו, השרוע על המיטה עירום ומרושל.
יואב מצטנף בשק השינה בחוסר נוחות, הנובע ממיטת הבד הקעורה.
נזכר בטפט הכחול על קירות החדר, במיטה הזוגית, שגנחה תחת משקלם
בחריקות מסוכנות, בדפיקות הזעם והמחאה של דיירי החדר בקומה
שמתחתם.
היה משהו סוריאליסטי, בסיור הלילי, שעשו לנו אנשי ניידת
המשטרה, ברחובותיה השוממים של חברון. התפעלתי במיוחד מיופייה
של מערת המכפלה. נשתכחו ממני: הבניין הרם והנישא, שני הצריחים
המתנשאים ממנו וקירותיו המשורטטים. הוא עמד מואר היטב על רקע
חשכת העיר השוממה, באור שנראה על טבעי.
מלבד זאת אני זוכר עליות וירידות עד אין קץ, בסמטאות חשוכות
ונפתלות. הניידת דהרה במהירות עצומה, שהכריחה אותי להיאחז היטב
בספסל. מידי פעם חטפנו אבן או שבר בקבוק תורניים בדופן הרכב.
יואב לעומתי נהנה הרבה יותר מהסיור. מצטרף אליו ברנש נמוך קומה
וצחקן בשם עמיקם. תפקידם הוא לאבטח את השוטרים בעת בצוע
משימותיהם. וו''איל הדרוזי
נוהג ברכב כאחוז תזזית.
- שיחקנו אותה, מה עמיקם? כמו ברכבת הרים בלונה פארק. רק שאתה
לא בטוח, שזה נעצר בסוף.
עמיקם פולט פרץ צחוק צווחני בתגובה.
הניידת חולפת בכביש צר וחוטפת מטר אבנים ובקבוקים מלוא החופן.
הם מצטמררים
- זה המנה הקבועה שלכם? שואל יואב את השוטרים המחייכים.
ואז בדיוק נשמעת חבטה מקפיאת דם בדופן המכונית.
- מאיפה ירו? הוא צועק ודורך את הנשק.
- זה שום דבר. אבן קטנה שנחתה על הגג.
- קיביני מאט, הקפיאו לי את הביצים המנייקים.
וו'איל חותך בפראות שמאלה דרך נתיב התנועה השמאלי.
- בוהנה, מזה?
- שוטר מבטל תמרור , מגחך וו'איל.
- בסדר תבטל, אבל למה להוריד תמרור?
ההברקה של יואב שוברת מחיצות, מקרבת את הלבבות.
- תגיד מה פתאום אתם פה? לא מצאתם מקום יותר נורמאלי לשרת?
- עוד אלף חמש מאות תוספת ש"י, זה לא הולך ברגל, מסביר גל. הוא
בחור נאה וחסון, בעל תווי פנים עדינות. יש בו משהו המזכיר קצת
את השוטרים מסדרות הטלויזיה.
- אני פה בגלל התלוש מצהיר וו'איל הג'ינג'י. אני גומר את הבית
בג'וליס ואני מסתלק מפה.
- אז הערב עשית עוד כיור.
- כיור ושתי בלאטות.
שמש ראשונה התחילה להפציע. ניצבתי בעמדת התצפית, שעל ראש הגג,
המשקיפה לקדמת הבסיס. השמש שניתקה מהעבים, הפיצה חום נעים,
בדיוק במידה הדרושה. אותה דאגה למזג האוויר, שכל-כך איפיינה את
הטיול שלנו, פשתה לה בליבי גם כאן. בתנאים שכאלו, מזג האוויר
הוא שעושה את כל ההבדל.
הגשם היה תלוי באוויר, אך החלטנו באותו בוקר לרדת בכל זאת לחוף
הים במיקונוס. מבעד לחלון האוטובוס צפינו בזוגות-זוגות של
גברים, שחיכו לאוטובוס, המוליך לחוף שלהם, הסופר-פרדייס. הם
נקבצו שם גבוהים ונמוכים, משופמים וקרחים, מרביתם לבושים קצר
למרות מזג האוויר ההפכפך. ניצבו שותקים ומחכים, כמעט כמו
מסצינה בהצגה של חנוך לוין.
עם הגיענו לחוף השומם, החליט נמרוד שהוא הולך הביתה. אמר: ביי
ביי להתאות וצעד לעבר הבלתי נודע. נאלצתי לרוץ אחריו כברת דרך
כדי לשכנע אותו להישאר בכל זאת. הים הצונן והיום הקודר הבריחו
אותנו אל הקפיטריה הסמוכה. לכן מרבית זיכרונותיי מחוף פרדייס
מתמקדים במשבצות התכולות-לבנות של מפת השולחן בקפיטריה. סביב
שולחן זה ישבנו מרבית היום, ביחד עם עוד שני זוגות של ישראלים.
השיחה בדרך הטבע, נסבה להשוואות הרות גורל של: סוג המלון, מה
הספקתם לעשות בסנטוריני? מאיפה קניתם את הסוודר הזה וכמה הוא
עלה? וחבל שלא הייתם אתנו בפאב הזה, ממש יוונים אוטנטיים, עם
מוזיקה יוונית אוטנטית ואוכל... רופא השיניים החביב שהסב אתנו
היה בחור רגיש וסיים במשפט: נו טוב אתם בכלל תקועים עם ילד,
אז מה אני...
יואב מתהפך על בטנו. כריסטין מורחת לו קרם שיזוף בתנועות
מעוגלות עדינות, שגורמות לו להתעוררות אדירה. הוא מתהפך שוב
וחושף את צפונות ליבו. היא פורצת בצחוק, מכה בו במגבת שבידה
ומשליכה אותה על חלציו החשופים. לאחר מכן הם לובשים את בגדי
הים ומצטרפים לאחרים בקפיטריה הצפופה לעייפה. הם סמוכים
לשולחן, המכוסה במפת פלסטיק משובצת בכחול לבן. רק כסא אחד נותר
פנוי וכריסטין מתיישבת על ברכיו. הם לוגמים ביחד בירה מאותה
כוס.
- לאן אתה צריך?
- לירושלים
- אני תמיד לוקחת איתי חיילים מאחור. נכון נפתלי?
נפתלי המהם משהו מתחת לכיפתו השחורה, אך סירב בעקשנות להסיט
מעט את כורסתו קדימה כדי להותיר לי מרחב הוגן לרגלי.
מצדו השני של כסא התינוק ישב חייל שנראה מקומי, בשל הכיפה
הסרוגה שהתנוססה ברום קומתו הגבוהה והמשקפיים שחבש. יתכן שעקב
כך גלשה שיחתה של האוחזת בהגה, בטבעיות, להתרפקות עדינה על
זכרו של ד"ר גולדשטיין הצדיק:
- באיזה מסירות היה מטפל בכל אחד, איך היה עושה ברצון ביקורי
בית לילדים, כשהיה צריך.
תוך כדי שיחה ונהיגה, תיקנה את יציבת כובעה על ראשה. משימה שלא
הייתה פשוטה כלל ועיקר. היה זה כובע כובע קש רחב שוליים, עטור
בסרט שחור ופרח אדום גדול תחוב במרכזו. כיסוי ראש מכובד, בעל
נוכחות חזקה, שהדגיש את האופי
התקיף, העשוי ללא חת, של האישה הצעירה הנתונה מתחת לו.
- ודאי קשה לכם עם כל המצוקה, הנובעת מכל התהליך הפוליטי הזה,
עשיתי נסיון כושל להיות איש שיחה.
- למכירת הארץ אתה קורא תהליך פוליטי?
- אבל וודאי יש עכשיו יותר רגיעה במעשי האיבה.
- אני גם אם אני אעבור ליד קבר של ערבי, אני לא אאמין לו. הנה
פה בדיוק בצומת הזאת, רגמו את המכונית של פלדמן. שם אני חטפתי
לפני יומיים ומי יודע איפה הם יתקעו את המחסום הבא. אמרה
וביצעה עקיפה מסוכנת תוך כדי צפירות פראיות למונית, שנסעה
לפניה והאטה לרגע, כדי לאסוף נוסע.
הדרך שעברה בנופים כפריים רכים, נכנסה עתה לסמטאות חלחול.
בצומת עוד ניצבה עמדה אחת של צה"ל ואחריה ממלכת האוטונומיה כבר
בהתגשמותה. רכבים , כתובות, אנשים - כולם על טוהרת
הפלסטיניות, ללא שמץ של נוכחות ישראלית.
עשיתי ניסיון אחרון להיות נחמד:
- טוב, לפחות הדרך העוקפת, שיסללו לכם, תחסוך את קטע הכביש
הגועלי הזה.
- הדרך העוקפת הזאת תתחיל מהקבר של רבין.
- נמרוד, ממחר אני נוסע רחוק, רחוק, לצבא. להרבה זמן. ניסיתי
להכין אותו לפרידה.
- מה תעשה בצבא? שאל בנימת קול מבוגרת להפליא.
- בצבא, אני... כיצד לכל הרוחות, אתה מסביר לילד בן שנתיים מה
אתה עושה בצבא, כשהדבר אינו נהיר לך עצמך כלל?
- בצבא אני אשמור עליך ועל אמא מאנשים רעים.
- מי זה אנשים רעים?
- כשאחזור מהצבא אביא לך מתנה.
בחופשה הראשונה חבק אותי בחוזקה דקות ארוכות. אחר כך נשכב על
הספה בסלון, הכריח אותי לשבת לידו ולא הרשה לי לקום לשירותים.
כף ידו לפתה לי את האגודל כערבון.
- מחר אקח אותך מהגן ונלך לסרט.
- עם מסך גדוי גדוי עד השמיים, לחש בקול מנומנם.
יואב משליך את המדים לתוך מכונת הכביסה ומפעיל אותה בזריזות,
תוך כדי שיחה טלפונית עירה עם נירה. הוא ממשיך בסדרת חיוגים
לטל, דנה ואורית, לגבי התנהלויות בערב. זאת מבלי לסגור עדיין
שום דבר הרמטית. אחר כך הוא מטלפן לעידו, כדי לארגן משחק טניס
לאחר הצוהריים. יואב נכנס למקלחת, בשירה אדירה. ביוצאו עטוף
במגבת, הוא נתקל בשוש ומברך אותה ב: 'הלו שוש' אדיר.
- מה כבר שחררו אותך, יה ג'ובניק אוכל חינם שכמותך.
- שוש נשמה שלי, אם אני פותח עכשיו את המגבת את עוזבת את אילן
על המקום. שוש אינה מתרשמת במיוחד. היא מפנה לו את הגב בבוז
ומציינת אגב אורחה, שאת זכוכית המגדלת שכחה במעבדה. יואב תופס
אותה מאחור ומניפה באוויר, היא חובטת בו בחוסר ישע בזרועותיה,
משמיעה צחקוקים קולניים. יואב מניף אותה על מיטתה מכה בה
באחוריה בחביבות ואומר: סי יו לייטר שוש. עשי טובה עיניים שלי,
תתלי לי את המדים לייבוש. הוא מתחמק באלגנטיות מהכרית המושלכת
עליו ונמלט לחדרו. משחיל עצמו לזוג ג'ינס חיוורים וחולצה
שחורה, מבריש קלות את מחלפות ראשו המתולתל, תופס את המפתחות
לביאנקי 85' שלו ונעלם.
הבטלה- חוסר התעסקות בדבר, ביטול זמן, אומר המילון. מן הראוי
להוסיף: פרק זמן אותו מעבירים בהעדר עשייה מוחלט, תופעה הרווחת
במיוחד, במהלך תקופת מילואים של החייל הישראלי הממוצע.
הזמן במילואים הוא בן ברית בוגדני בצורה מדהימה. הזמן, כאשר
אינך בתפקיד, חולף לו בין האצבעות במהירות מדהימה. אולם רק
החלפת משמרת ואתה ניצב על עמדתך והנך כמו אותו אצן למרחקים
ארוכים, שנתקל לפתע בעלייה תלולה. אתה הולך ומאבד בהדרגה את
תאוצת ריצתך. תקתוק השעון, הולך ונבלם. במקום לספור שעות, אתה
סופר לפתע דקות ולאחר מכן שניות. בחשכת השעות הקטנות של הלילה
הופכות הדקות לנצחיות. הזמן פשוט מאבד ממשמעותו ואם אתה מרשה
לעצמך ולו הצצה חטופה אחת בשעון, אתה מכפיל את הקסם ומאריך את
קיפאון הרגע.
יש טכניקות מטכניקות שונות, כדי לעקוף את רגעי הקסם האלו. עליך
להפגין התעלמות מוחלטת ממחוגי השעון. מומלץ להסירו מהיד ולתחבו
לכיס המכנסיים. פיצוח גרעינים יכול להעביר חצי שעה נפלאה
ומליאת חוויות יריקה שונות. כמו כן ישנם: הקפה בתרמוס, אותו
אתה שומר לרגע השבירה האמיתית ושלושה דברי מתיקה על בסיס
שוקולד, שקנית בשקם. קיימת אפשרות ההאזנה לקסטה בוו'ק-מאן או
לשיחות לילה נוגות בגלי צה"ל. ניתן לעשות מעט התעמלות, לשנות
ממצב ישיבה לעמידה ולהפך. ישנו גם הפחד, שיכול להיות בן ברית
לא רע בימים הראשונים, בהם אתה עוד שואל ומה אם יפרצו משם,
מעבר לעיקול, שאינני רואה מעבר לו דבר? רק עצם
המחשבה על כך גורמת לך להיסמר למקומך ולבלוש אחר כל רחש וכל
תנועה. הרובה צמוד אז למותן וידך מונחת על ההדק.
הגעתי לחופשה הגדולה הראשונה שלי - ארבעים ושמונה שעות של חזרה
לחיק השפיות, הנוחות והפינוקים. תכננתי את יומי מבעוד יום:
הגעה בשעות הבוקר, התפשטות מהירה מהמדים, מקלחת רצינית, שחרור
לחצי מעיים שונים ושינה עד הצוהריים.
לחיים תמיד יש תסריט אחר לחלוטין. בפתח הבית התנפל עלי בכפותיו
הקטנות השחורות, סנופי הכלב של שירה שנסעה שוב לחו"ל והותירה
אותנו בכוננות ספיגה. לא הייתה לי ממש סבלנות לקפצוצי החן שלו
וסילקתי אותו ממני בבעיטה קלה. המשכתי בקוצר רוח לחלק ב' של
התכנית. המים היו פושרים עד צמרור. נזכרתי בערגה במקלחות
הבסיס, ששופעות מים חמים ללא הפסק. סיימתי בתגלחת עם חתך קל
באזור הסנטר. קפצתי אל תוך תחתונים נקיים והשתחלתי לחולצת טי
מזדמנת. דחסתי בעצבנות את תחולת שקית הכביסה למכונה. התגנבתי
למיטה. שמתי את הראש על הכר בחיוך של אושר ומיד שקעתי בשינה
עריבה במיוחד.
התעוררתי אחר חמש דקות. מקול נביחותיו, המעצבנות של הכלב בחצר
ממול. זהו כלב מזן ג'ינג'י, מהסוג הבלתי מתבגר לנצח, שנותר
משחר נעוריו עם מנעד נביחות גבוהות צליל, שהדהדו הישר
לגולגולתי דרך חללי אוזני והתנפצו שם לרסיסי רסיסים. החלל הצר
שבין שני הבתים גרם להן להישמע, כאילו בקעו מתוך מגבר של מאה
וואט.
פלטתי קללה ערה במיוחד, עקב כאב ראש עז במיוחד ושנאה איומה
התעוררה בי, לכל הולכי על ארבע. שנאה זו רק התגברה, כשגיליתי
את רגלי במרכזה של שלולית קטנה, שהותיר בינתיים סנופי ליד
הכניסה לחדר.
התיישבתי, הצתתי סיגריה, השתעלתי וחייגתי לאסנת. אך רק על מנת
לחטוף מטלה נוספת: תחבר לנו את מצלמת הוידאו לטלוויזיה, כדי
שנוכל סוף סוף לראות את הטיול ליוון.
יצאתי החוצה לרחוב, אל גינות ססגוניות ובתים באים בימים,
שהציצו אלי מעבר לגדרות ומבעד לגזעי עצים רמים וחסונים. שיחי
בונגביליה חייכו אלי, גרניומים במרפסות, כבישים עם מדרכות,
החנויות המעוצבות ובתי הקפה הנושקים לעמק רפאים. הכל צבעוני
הומה אדם, שפוי כל כך ושובה לב. ירושלים נדמתה לי לפאריס.
התיישבתי במעט רטט של התרגשות, וצפיתי לראשונה בגבב ההסרטות
המבולבלות, שליקטה עיני הלא מיומנת מאיי יוון. הצילומים
הקופצניים ופניות הפתאום של המצלמה גרמו לכאב ראשי להתחזק.
רק נמרוד הוא שהיה שווה בכל הצפייה הזאת: מקפץ בחדווה בחצר
החדר במלון שבסנטוריני. גופו הקטן, השחום, העירום נתון במין
רקוד פולחני קטן. בכל אחת משתי ידיו הוא אוחז באופנוע פלסטיק
קטן: אנדלי אנדלו, אנדלי אנדלו, תראו מה אני עושה באופנוע,
הוא מזמר, תוך כדי ריצת ריקוד מעגלית מפותלת.
נמרוד ביום שלאחר מכן, מציץ במבט במיוסר במצלמה, מבעד לחלון
מכונית הפנדה הקטה ששכרנו. היה זה הבוקר, שלאחר הנפילה מהמיטה
וההקאות שתכפו לה. היינו לאחר הבדיקה החפוזה של הרופא המקומי
בבית החולים העלוב של האי.
חששנו לזעזוע מוח. הצילומים חושפים אותו עייף סובל, מוטרד.
המצלמה משקפת אותנו, מטיילים בתחושת שיממון באקרו טירי, העיר
המינואית, שחרבה ונקברה כמו פומפי תחת אפר וולקאני. באתר נחשפו
כלים שפותים על הכירות, גרם מדרגות שקרס שלם, קירות, תעלות
ביוב. זכר לחיים מלאים ותוססים, שקפאו בבת רגע על שמריהם.
היכולת לחוות התרגשות עדיין הייתה מאתנו והלאה. דאוגים ומתוחים
עקבנו אחר כל תנועה שלו. הוא ישב על כתפי בשקט לא אופייני ולא
התעניין בדבר.
גם הנוף מהמנזר ברכס הגבוה, נוף ממנו נגלה כל האי כעל כף היד,
לא הצליח לעורר בלבנו דבר. נמרוד נרדם ואנחנו נבהלנו שמא איבד
את ההכרה.
עקבתי במנוד ראש אחר הניסיונות המגושמים שלי, לחתוך בנוף מימין
לשמאל, מעלה-מטה מהמרכז לצדדים. ניכר שאני מחפש בעקשנות דבר מה
ואינני יודע מה אני מבקש.
המצלמה ממשיכה לקרטע. אנחנו גולשים לדרך כפרית צרה במיוחד.
אבני הגדרות כמעט שורטים את המכונית. כפר קטן ולא מתוייר.
מטעים קטנים בין הרי הטרשים האפרפרים. בשטח מעט חוות ומספר
בעלי חיים. כלב מסתובב בחוסר מעש, חמור משועמם, טרסות ועצי
זית. השיממון כמו לקוח מסרט של אנגלופולוס. המצלמה מטלטלת עתה
בפראות. אוסנת החליטה לצלם את הדרך חזור, על רקע נביחות התדרוך
שלי: כשהנורה אדומה - זה מצלם. לא עכשיו זה לא מצלם. תראי
בחלון למעלה מופיעה כתובת, רקורד, את רואה? לא משמאל, מימין.
זהו. תפסת סוף, סוף? נו, ברוך השם. עכשיו תכווני.
החוף שבפאריסה. אפור, חתום מצד אחד בצוק אדיר. לאורכו עצי דקל
זעירים, עצי ברוש מאובקים, טברנות זולות ושולחנות עץ דהויים
השקועים בחול. הצטרפנו לשולחן אליו היסב זוג ישראלים צעירים
שפגשנו במטוס. הם נראו מתוסכלים וניכר בהם לא הבינו לאן קנו את
חבילת הנופש שלהם. בתמונה נמרוד משוחח עם שני מקומיים בני
גילו: אתם יודעים שהייתי ביוון? השניים מוקסמים משני אופנועי
הפלסטיק הקטנים שהוא אוחז בידיו. האחד אדום והשני צהוב.
נמרוד על חוף הים בקמארי: אוכל פיצה, בועט בכדור קטן מעוטר
בפרפרים יהפהפיים שבחר לעצמו בחנות שליד. הוא מצליח לזרוק את
הכדור ולבעוט בו לפני שיגיע לקרקע.
ישבנו שני הורים סחוטים, מתבוננים בו בהקלה. פתאום חזר הטעם
לבירה, האדום שב לצבוע את השקיעה וים האורות של הטיילת הארוכה
הארוכה שוב הבליח משמאלנו. בשפתותינו שב ובא טעמה הנפלא של
החופשה.
יואב סובב עם כריסטין בין עתיקות האי דלוס
- Wow so many antiques
- It is really magnificent, is'nt it?
- Wow look at the lions, hum I'm gonna eat you now.
- Do you know they remained like this from the archaic
period?
הם יושבים בקפיטריה הקטנה והצפופה עד אפס מקום. היום חם במיוחד
והם מלקקים ביחד מאותה גלידה. אחר כך הם מטפסים לפסגת הר
קיאנטוס הסמוך להשקיף על הנוף
- Hey Christine look what a fantastic view.
?You have one in Stuttgart like that
- ?Do you have in Tel Aviv one like that
I wish I had someone to carry me up like that -
הפליטה בחיוך אישה אמריקנית שחורת עור וכבירה בממדים, למראה
הדמות בת שתי הראשים, שהופיעה על פסגת ההר קיאנטוס. הושבתי את
נמרוד על עמוד בטון קטן, המציין את הנקודה הגבוהה באי. הוא
ישב, נופף באגרופיו וצעק מאושר והתרגשות. אניות מתחת ומטוסים
מעל חגו סביבנו כל הזמן. הוא גמע את הכל בעיניו באוזניו, בכל
חושיו. גל החורבות של דלוס נפרס לרגלינו ומהעבר השני נשקף נופו
של מיקונוס, על חופיו, בתיו הלבנים, הממורקים וגבעותיו הקטנות.
- הנה אוניה, הנה מטוס.
- נמרוד הנה מיקונוס
- זה לא מיקונוס
- זה כן מיקונוס....
(זהו אחד מאותם דיאלוגים הרווחים בינינו ונמשכים בדרך כלל כמה
דקות).
אוסנת שהגיעה מעט אחרינו, התיישבה לצפות בנוף ולנוח מהטיפוס.
רציתי קרדיט: נו
לא היה שווה?
- שווה, שווה. ראיתי אנשים מחליקים בדרך למטה, אז שלא תעיז
להוריד אותו בחזרה על הכתפיים.
אחר כך בלילה ישבתי במרפסת המלון. אוסנת נמה שנתה במיטת העץ
העתיקה ונמרוד לצידה במיטת העריסה שהכינו לו. מעלינו התנוססה
צלליתה של טחנת רוח, מתחתינו אורות המפרץ ובמרחק שלחה דרישת
שלום אחרונה, צלליתו של ההר קיאנטוס.
לילה. צפופים ודחוסים בתוך שק שינה אחד הם ישנים. ידו מלטפת את
חלקת עורה ושערה הבלונד הקצר המוזהב במעט ארגמן. שני גופות
עייפים מעמל היום, מההתרוצצויות, הליטופים וההתעלסויות.
מבודדים הם נמים, בין שתי גבעות קטנות, המרוחקות מרחק רבע שעה
הליכה מהחוף. למרגלותיהם שלושה בקבוקי בירה ריקים ושני תרמילים
גדולים, שעונים זה על זה. הירוק נושא תווית גדולה ומגושמת:
YOAV BERKOWICH, ISRAEL. השני אדום-כחול נושא תווית קטנה
ועדינה בכתב יד מעוגל: Christine Schwarz, Stuttgart, Germany
בבוקר נמרוד קם והתמרד: לא רוצה אוניה, לא רוצה מטוס. רוצה
הביתה.
התיישבנו אל מול הבר ברחפת. מהתיק הוצאתי חפיסת צבעי לורד עבי
כרס ואת בלוק הרישום שלו. הוא נעמד שעה ארוכה, ליד השולחנון
הקטן, שחצץ בין המושבים ושרבט שרבוטים. אולי הם מרמזים על שני
איים ועל ילד קטן שמקפץ ביניהם, ואולי אינם מרמזים דבר.
מבחוץ נשקף נוף אפור חסר גוונים. גשם תלוי היה בחלל האוויר.
אוסנת ישבה זעופה, מתאבלת על חופי הזהב של מיקונוס, שהותרנו
מאחורינו. יכולנו לקחת את המעבורת הבאה, רטנה, ולא ידעה,
שהרחפת הבאה כבר לא תצא בגלל תהפוכות מזג האוויר והספינה
הרגילה שתפליג תזכה למסע ייסורים, שישים ללעג את האודיסיאה.
לילה. המעבורת המפליגה מהנמל, מטלטלת בקצב גובר והולך. הם
עומדים חבוקים על הסיפון הקר, בולשים בפעם באחרונה אחר האורות.
אחר כך הם מנסים לרדת בסולם לבר הסגור שבקומה מתחתם. האולם
דחוס מפה לפה. אנשים עומדים,
יושבים וכורעים שעונים אל דלתות, שולחנות וקירות. אפילו אל דלת
השירותים הם נסמכים. משברים עזים מתחילים לנפנף את המעבורת,
כאילו הייתה סירת צדף קטנטנה. אנשים וחפצים נזרקים מצד לצד. גל
גדול במיוחד מציף את הדלת ומרטיב את העומדים מאחוריה. שני
מלחים עוברים ומחלקים שקיות לכל דורש.
יואב מרגיש קבס קל, אך מנסה להתגבר. כריסטין כורעת על הרצפה
לצדו, משעינה ראשה על ברכיו. אחר כך אוספת את עצמה לגופה
וממשיכה לשבת, ראשה טמון בין ידיה, שעון על ברכיה. שני צעירים
אמריקנים עוזבים בחופזה את האולם. הם שבים רטובים וחיוורים.
אחריהם יוצאים עוד ועוד, נחיל של אנשים במצוקה. מישהו מקיא
במרכז האולם ארוחה דשנה, ממנה עוד בולטים מרכיבים של סופלאקי
וצ'יפס.
-YOAV, TAKE ME OUT, PLEASE
הם יוצאים שוב, מתנודדים, לרוח המזלעפת, המכה על פניהם. הם
נדחפים לספון האחורי הקטן, שם עומדים אנשים ומחזיקים במעקה
המתנודד בכל כוחותיהם. הם משחררים את צפונות בטנם לים השחור,
הרוגש, המפעפע. גשם מתחיל לצלוף באלכסון. כריסטין מתכופפת לרגע
אל מעבר לדופן ומתרוממת חזרה שקטה וחיוורת. יואב מרגיש פתאום
גם הוא גל של קבס אדיר וממהר בעקבותיה. הם שבים לאולם.
מקומותיהם במעבר נתפסו זה מכבר. יואב נעמד, חציו שעון, על
משענת אחד המושבים. כריסטין נסמכת עליו בשארית כוחותיה.
הסערה, דומה ורק עכשיו התחילה וטלטלות הגלים הופכות פראיות
יותר ויותר. חרטום הספינה שוקע במעמקים ואז שב ומפלס דרכו כלפי
מעלה, בפראות של מי, שנלחם על חייו. אנשים וחפצים מושלכים מצד
לצד כעלים בשלכת. לעיתים גל חזק במיוחד מרעיד את האוניה, מימין
לשמאל, והספינה הקטנה, דומה שנוטה על צידה. המעבורת ממשיכה
להיטלטל עוד ועוד ללא סוף וללא תכלית.
לפתע נחלשים הגלים. מלח מתנודד עובר ומודיע על עגינה בנמל
פארוס.
- Quick Christine let's get out of here.
- But....
- No buts. If you want to live lets save our ass.
הם ממהרים לעבר היציאה. אורות החוף מתנודדים בפראות. האוניה
נקשרת בקושי רב למזח. מלח חסון עומד ונותן להם את האות. הוא
מזנק לעבר רצועת הבטון הנוצצת. יואב חש כאב חד ברגלו, הנחבטת
במשהו. הוא מקלל ועוזר לכריסטין לבצע את הזינוק בעקבותיו, לעבר
העולם היציב שמנגד. חלושים, תשושים ומסוחררים הם מתייצבים לרגע
על הרציף שטוף הגשם. ממול לוכדת את עינו כתובת בניאון חוור. הם
ממהרים לעברו בכל כוחותיהם. הספינה ניתקת חיש קל מהמזח וחוזרת
למחול השדים שלה עם הגלים.
בדלפק הם ממהרים לקחת את החדר הראשון שמציעים להם ומבקשים ברוח
נמוכה שתי כוסות תה עם לימון. הם יושבים בחדר האוכל הקטן
והחשוך ולוגמים בלגימות קטנות מספלים עמוסי אדים. ברקע מקרטעת
טלוויזיה ישנה. תכנית עם שני קומיקאים רעשניים הנקטעת ברעמי
תרועות צחוק של הצופים באולפן. אז הם עולים לחדרון הקטנטן.מיטה
זוגית צמודה לפינה. בעבר השני ארון עץ כהה עם דלת הנוטה
מציריה. שטיח אפור מוכתם. כיור בפינת החדר וכסא עץ זקוף משענת
דחוס בינו לבין המיטה. הם אינם נותנים ליבם לכל אלה, גם לא
לטפט הכחול המתקלף. הם צונחים יחדיו על המזרון השוקע, מתכרבלים
בשמיכות ונצמדים יחד, לקול השריקות הנוראות של הרוח, החודרות
מבעד לחלון.
--Thanks for saving my life
היא לוחשת על אוזנו, שניה לפני שתרדם.
סיבוני פרט באוזנינו ערב אחד את תיאורית ההסתגלות שלו לשרות
מילואים: תש'מעו טוב מה סיבוני אומר לכם. אחרי עשרים וחמש
שנות שירות רצופות אני הגעתי למסקנה, שאת שירות המילואים, כמו
כל דבר בצה"ל, ניתן לפרק לשלושה שלבים: שלב ההסתגלות, שלב
ההתבהמות ושלב שבירת הזין.
רבות הרהרתי בתורתו זו של סיבוני, שגובשה על סמך ניסיון של
שנות דור. מצאתי שהשלבים שתיאר מדויקים להפליא, ומן הראוי
להמחיש אותם על הנייר. נטלתי איפה את הבלוק, שרבץ משמים בתיק
זה למעלה משבועיים והתחלתי לפתח אותה תיאוריה וליישמה על סמך
החוויות שעברתי עד כה.
שלב ההסתגלות חל בשבוע הראשון למילואים והוא מקיף את: משבר
הגיוס, החיול, המטווח וההצבה. לאחר מכן הוא כולל הסתגלות
ראשונית לתנאים הפיזיים דוגמת: לינה באוהל עם עוד עשרים
אנשים, לשירותי ולמקלחת שדה למשימות ולהעדר החופש והפרטיות.
שלב ההתבהמות נוח ממנו לאין שיעור. הוא שמאפשר את ההישרדות
במצב שנראה מבחוץ בלתי נסבל לחלוטין. נכללת בו השלמה עם הירידה
בתנאים ובמעמד. יחד עם זאת מתחילים ליהנות מדברים פשוטים כמו
ארוחת חג יוצאת דופן בחדר האוכל, להג מילואים קולני ועליז ליד
השולחן בחצר האחורית ושנת צוהריים ארוכה שבין המשמרות. קיימת
הסתגלות גופנית למצב של זלילת יתר. הבטן משחררת גזים בחופשיות
יתר גם בחברה, מבלי לגרום לבעליה להרגיש ולו מבוכה קלה. אנשים
עוברים לשפת דיבור מחוספסת, וסגנון הדבור הופך תוקפני, קולני
וגס.
התורנות במשרד הפנים המחישה לי בצורה חד משמעית את המעבר לשלב
השלישי. מצאנו את עצמנו שלושה חיילים מבולבלים, שמנסים לשלוט
בזרם הבאים הצובאים על שער הכניסה למשרד הפנים. המשרד עצמו שכן
באולם נמוך תיקרה. ממנה השתלשלו שלושה מאווררים ארוכי כנפיים.
האולם למלוא אורכו היה דחוס בספסלי עץ חומים ובקצהו הרחוק מספר
דוכנים עם מסופי מחשב.
בממלכה שלט אחד קובי, בחור שחרחר ושקט, שהסתובב עם אקדח צמוד
לירכו. קובי היה הפוסק לגבי שעות הפתיחה של המשרד, מספר
האנשים, שיזכו להיכנס לאולם ומניינים של אלו, שיעופו החוצה
בהבל פיו.
נחלקנו. אחד השגיח בפנים ליד גלאי המתכות. השני נעמד במבוא
הקטן שבכניסה לאולם. השלישי ירד ופתח מידי פעם את השער, שננעל
לצורך ויסות תנועת הנכנסים.
כל עוד זרמה התנועה ללא הפרעה לא היו תקריות. היינו מחויכים
ונינוחים. אולי ניסינו להוכיח לעצמנו, שאנו שליטים נאורים. אחד
אחד היו הבאים עוברים על פנינו. חלקם אף פלטו לעברנו ברכת:
"סבאח אל חיר". היו נעצרים בפתח משקוף גלאי המתכות, מפשפשים
בכיסיהם ומוציאים מפתחות וכסף מארנקיהם. לעיתים נדרשו להוציא
מלולאות המכנסיים חגורות עמוסות בפיתוחי מתכת, או לחלוץ
מרגליהם זוג נעליים עם סוליות מתכת, דבר שהיה גורם לרבים מהם
מורת רוח מרובה.
המביך ביותר היה הצורך לבדוק את הנשים. למרות התקנות, לא
הועמדה אתנו חיילת לצורך בצוע הבדיקות. במבוכה היינו מציצים
לפתחו האפל של ארנק, או דורשים מהן לנקות את כיסיהן עד תום.
קשה במיוחד הייתה בדיקת הנשים הבדואיות, הלבושות גלביות שחורות
בעלות עיטורים מוזהבים. מתחת לחזיהן השופעים היו בדרך כלל
מוסתרים שני כיסים ענקיים ורבי תכולה. שעה ארוכה היינו עומדים
ומחכים להן, שיחשפו את מסתוריהם. לעיתים הייתה עוברת על פנינו
אישה רעולת פנים בלוויית בעל חמור סבר. בנימוס מופרז היינו
פונים אליו, מבקשים ממנו לרוקן את תיקה, או לומר לה להסיר את
השעון והתכשיטים.
מהר מאוד צברנו את המילון הנדרש: יאללה, מפתיח, מסארי, שעה,
תפדל, אדחלו, רוח.
חלק מהעוברים, זקנים בעלי סבר פנים נכבד לבושי גלביות חגיגיות,
מעליהן חליפות מחויטות וכאפיות לראשיהם. מלוויהם היו מסבירים
ביראת כבוד, שהם מוכתרים ומצפים מאתנו לתת להם יחס מיוחד. היו
שעברו על פנינו בזעף מלא בוז ושטנה והיו שניסו לחמוק מהבדיקה.
בעיקר נהגו כך צעירים בחולצות טי שירט ונעלי ספורט.
אך היינו סוגרים את השערים, הייתה מתחילה מקהלה של קריאות,
בקשות, תחנונים
וקללות. אנשים היו מתחננים על בנם, שחייב תעודת זהות כדי ללכת
לבית הספר, או על עצמם, שללא תעודת זהות לא יוכלו: לצאת
לעבודה, לנסוע למצריים או לעבור לירדן מחר בבוקר. כהנה וכהנה
היו מפרטים עוד ועוד סיבות של חיים ומוות. ואתה
אינך יודע עד כמה אמת בדבריהם, או סתם מניפולציות, שנועדו לרכך
את לבך.
- חייל, הם היו זועקים בקולי קולות ומסרבים להרפות, בחייאת
דינאק חייל. סטאנה שבויה חייל.
סובלני במיוחד היה נח תכול העיניים וזך המבט. כאשר לא יכולנו
להכניס יותר אנשים, בשל ההוראות של קובי וכעס הפקידים המטפלים,
שרצו כבר ללכת הביתה, היה רץ ומתווך בין הפקיד בפנים לאזרח,
המחכה בחוץ. היה מעביר פה תעודה ושם אישור חתום. נטל ממנו
דוגמה גם בן שושן, שהוא פקיד בכיר בעיריית קריית גת.
ואילו אני שהקשחתי את לבי, נחשבתי לרע שבחבורה וספגתי קיטון של
קללות וכינויים. חשתי איך זעם אדיר לכל הזרם העכור הזה של
אנשים, שלועגים לנו כמעט בגלוי עולה בי. תחושה זו רק החריפה את
הרגשת המלאכותיות שבמעמדנו.
המשמרת הזאת במשרד הפנים הייתה שנואה עלי מכל. הייתי מסיים
אותה מותש לחלוטין, בלוויית התקפים חריפים של כאבי ראש.
הזעקות: חייל, חייל, היו מפעמות בראשי ומסרבות להרפות.
היו רגעי פחד קטנים, ולמעשה שניים כאלו. הראשון בהם התקשר
למגדל הצפוני. איך שהוא יצאו סבבי השמירה כך, שאף פעם לא
הוצבתי בו. המגדל התנשא מהנקודה הגבוהה ביותר במחנה וחלש על כל
הסביבה. לכן סקרנה אותי האפשרות לצפות בנוף זה ולו פעם אחת.
גיורא שלא הצטיין בדקויות שבגינוני נימוס, נכנס בסערה לאוהל.
הוא טלטל אותי נמרצות, רק כדי לשאול, אם אני מוכן להחליפו שם
במשמרת הלילה, שמתחילה עוד שעתיים. מלמלתי הסכמה מנומנמת.
כך מצאתי עצמי ניצב בעמדה המוגבהת הזאת, בנקודה הכי מרוחקת
ומבודדת של הבסיס. היא הייתה מצויה במעין מובלעת, שפולשת אל
בין הבתים והפרדסים, של השכונה הגובלת במחנה.
שיכון מנוכר נשקף אלי ממול במרחק יריקה. גדר נפתלת חצצה
בינינו.סדנה שוממה לתקון רכב רבצה מתחת לעמדה. ממש למרגלותיה,
הייתה חצר קטנה ועזובה, ובה מוצבות שתי גרוטאות באות בימים, של
מכוניות מקומטות היטב.
לאחר שגמעתי את הנוף הנפלא הזה עד תומו, התיישבתי בכסא ארך
הרגלים, שניצב במרכזו של כלוב הברזל. הפעלתי את הווקמן ושקעתי
אל תוך זרם צליליה של הסרנדה השנייה מאת ברהמס.
במהלך האדג'ו, הקפיצני ממקומי קול רעש מתכתי ונוקשה, שנשמע כמו
דריכת רובה. הווקמן נפל מידי וצנח לרצפה, בפעם השלישית במהלך
אותו שירות. חלצתי את האוזניה, שנותרה תחובה באוזני הימנית.
נטלתי את הנשק, והקשבתי קשב רב. שקט מתוח השתרר. אז שוב חתך
הרעש את האוויר. הפעם זיהיתי מהיכן נבע. כיוונתי את הנשק לעבר
שתי הגרוטאות, מוכן לדרוך אותו בכל רגע. דמות קטנה פרצה בקעה
לה מהחלון הקדמי של הפורד המפוררת. כלבלב קטן וערני ניצב על גג
המכונית, סורח אחריו שרשרת ברזל שהתדפקה בדופן. דקות ארוכות
עמדנו ובחנו זה את זה בדומיה ואז שבנו לעניינינו. הוא לתנומה
שהופרעה במושב הנהג ואני לתחילת הפרק השלישי של היצירה, שלווה
בחריקות הווקמן הפצוע.
רחש חזק מאיר את יואב משינה עמוקה. הוא קם, מתנער, מתבונן מבעד
לחלון. מולו על גג גרוטאת הרכב, ניצב כלבלב מזן מעורב היטב,
העומד ומתבונן בו בתימהון. אוזנו האחת שמוטה, פיו פתוח לקראת
נביחה מחוייבת המציאות. יואב שורק לו קלות בחיבה ומשליך לעברו
חתיכת לחם מרוחה בגבינה לבנה. הכלבלב ניגש בכובד ראש לעבר הלחם
ונוטל אותו בזהירות בשיניו. הוא חוזר לכרסם אותו ביסודיות,
במושב הנהג של הפורד השחורה, החבוטה, המשמשת לו למלונה. אחר כך
הוא חוזר ומתבונן ביואב במבט מפציר. שעה ארוכה הוא עומד ומשליך
לכלבלב כדורים של לחם ספוגים בגבינה. לבסוף, עייפים ומותשים
מהזלילה, הם פורשים להמשך התנומה. יואב מתעורר באדישות אל תוך
זריחה, הנוגהת מעל גגות הבתים ברכס ממול. ענני נוצה מרחפים מעל
לקו הרכס, מבשרים על בואו של עוד יום שטוף שמש.
הוא יורד למטה ומשתין. אחר כך הוא פותח בסדרת תרגילי התעמלות,
הכוללת: ריצה במקום, כפיפות ומתיחות. תצוגה זו גורמת לכלבלב
הקטן התרגשות יתרה. הוא רץ ומותח את שרשרת הברזל עד תומה, נובח
בקצה קולו ומכה בכפותיו הקטנות על הרשת.
הגעתי לעמדה ואני שבע עד פקיעה מארוחת ערב רבת מרכיבים. העמדה
הוצבה ליד מגורי הבנות. היא חלשה על רחוב קטן ושליו. היה זה
ערבו של יום יוצא דופן - יום שחרור העצירים. במסגרת ההסכם עם
הרשות הפלסטינאית שוחררו באותו יום מבתי כלא בישראל מאות
עצירים שנעצרו על רקע פלילי. מספר אסירים מהכלא בחברון היו
כלולים בהסכם זה. משעות הבוקר המוקדמות צבאו על שער המחנה מאות
אנשים. צוותי טלוויזיה צילמו וראיינו את הנמצאים. כולם חיכו
לרגע השחרור.
צעקתי לדורון שירד. למרבית הפליאה לא טרח כלל להשיב לי. טיפסתי
בכבדות בסולם. הוא ניצב מתבונן ברוב עניין במתרחש מתחתיו.
עשרות צעירים חסמו את הרחוב. שתי ניידות עמדו שם. קצין עצבני
ניגש לניידת הקדמית וצעק משהו. הדלתות נפתחו ועשרים עצירים
יצאו לחופשי. בעקבותיהם שעטו הנערים וצלמי טלוויזיה. מספר
טפיחות על השכם ולחיצות ידיים לגיבורי הרגע והם נעלמו מעבר
לפינה. הניידות עזבו את המקום ביללת צופרים. השקט שב והשתרר על
הרחוב הקטן.
נותרתי על הכסא מאזין לתכנית רדיו. שלושה נערים קולניים, שעברו
מתחת לעמדה הפרו את הדממה. האחד מהם עמד והשתין בדיוק מתחתי.
התעלמתי מההתגרות. חייל שעבר בסמוך האיר לעברו עם פנס והוא
מיהר לרכוס מכנסיו ולהסתלק. רכב נעצר מולי ושלושת נוסעיו יצאו
ונעמדו בסמוך.
כעברו כמה דקות הצצתי שוב החוצה. כמו בסרטו של היצ'קוק
-הציפורים, התקבצו שוב מתחתי עשרות בני נוער. הם עמדו שקטים
וחסרי תנועה וצפו לעברי. חככתי בדעתי האם להזעיק עזרה. אחזתי
בשפופרת הטלפון בידי. החזרתי אותה למקומה. קמתי. התיישבתי.
קמתי בשנית וניצבתי בחלון והרובה מוגבה בידי. דקה או שתיים
מתוחות עברו עלי. אז הם שבו והתפזרו. הדממה שבה לשרור ברחוב
הקטן.
מה העניין, צועק יואב לעבר חבורת הנערים שהתכנסה מתחת לעמדה.
יאללה תחפפו מן הון. הוא דורך את הנשק בהפגנתיות. הם מתבוננים
בו מהוססים. אחד מעז ושואל: לא ישחררו עוד מבית הסוהר?
לא ישחררו אף אחד. יאללה רוחו לפני שאני מזעיק את המשטרה.
חברי הקבוצה נסוגים באיטיות, מתפצלים לקבוצות קטנות ובצעדים
איטיים עוזבים את המקום.
נמרוד הצטווח בצחוק מהול בפחד. האיש הגדול עם החולצה הלבנה
ניגש ישר אליו, אחז בו והניף אותו לעבר החלון. אחר כך הושיבו
על ברכיו, נטל מהשולחן את הלורד הכחול וצייר לו על זרועו.
נמרוד התבונן עת ארוכה בדמות הקטנה, שצצה לו פתאום על הזרוע.
המלח החסון בעל תווי הפנים הגסות הרבועות המשיך לעבור בין
הנוסעים ולגעור
בתיירים שנמו עם נעליהם על המושב. הסיגריה התחובה לו בזווית
הפה הותירה מאחוריו שובל ריח רב הבעה.
מעלינו התנשאו שוב בתיה של ט'ירה. האונייה עגנה בנמל הקטנטן
והצפוף. עיני עקבו אחר מהלכו של שביל קטן ומזוגזג שהוביל לפסגת
הצוק. הצבעתי לעבר הצוק
- נו אוסנת את באה? בחייך בשביל הילד.
- אוסנת הפנתה אלי גבה בבוז.
שני יוונים תקיפים הושיבו את נמרוד ליד צוואר הפרד וסייעו לי
בחופזה לעלות. רגלי האחת עוד לא באה בארכובה, והחיה המגודלת
כבר החלה לצעוד בפראות במעלה השביל. בעיקולים נגלתה לנו תהום,
שהלכה והעמיקה בהתמדה ככל שהעפלנו. ליצור הארור הזה, כך הבנתי
בהארת פתאום, אין סיפוק אחר, מלבד הנאה זו שהוא שואב מעינוי
התיירים המטופשים, שמעדיפים את גבו על פני העלייה ברכבל. נקמת
הפרד - שם מבטיח לסיפור. הלה, כמו קרא את מחשבותיי, פרץ בדהרה
קדימה והשים עצמו מכוון לעבר התהום הפעורה.
ניסיתי ליהנות מהנוף ולהתעלם מהחרדות (בשביל הילד). נמרוד ישב
מחייך ונרגש, מפנה ראשו לכל עבר. חלפנו על פני אוסנת התקועה
באמצע השביל, על גבו של פרד לבן ועצבני. נמרוד נפנף לעברה במרץ
-ביי ביי אמא. תכתבי - עוד הספקתי לצעוק לה. הפרד האפרפר שלנו
משך עתה בתאוצה גוברת, לעבר אחוריה הצואים של הבהמה מלפנינו.
עדר של פרדות הסתער לעברנו במורד השביל וזה שלנו נצמד עתה
בצורה מסוכנת לגדר, מועך קלות את רגלי השמאלית.
יואב וכריסטין רוכבים זה לצד זו. יואב אוחז בידו האחת במושכות
הפרד, בסימני שפתיים הוא מכוון אותו במעלה השביל. בידו השנייה
הוא אוחז ברסן הפרד של כריסטין, שלופתת חזק, חזק את ידית
האוכף. הם פורצים קדימה, מותירים מאחור את הקבוצה שיצאה אתם.
יואב מיטיב לרכב עוד מהתקופה שעבד בחוות הרכיבה של ורד הגליל.
הם רוכבים ושרים - מזמר יואב בקול גדול וברקע נשמע קולה
הדקיק המתחנן של כריסטין:
- Please Yoav, slow down, please, you are crazy
המפרץ הולך ונגלה לנגד עיניהם - לבנונית האניות על הרקע הכהה
של הים והאיים.
הם מתרווחים בבית קפה קטן, שצופה לנוף. הם לוגמים בירה
בניחותא, מתבוננים בשקיעה וחולמים ביחד חלום נוסף, של שכרות
בחרותם, טריות חייהם ועולמם.
במילואים יואב אינו מסוגל כלל לשבת ולבהות בנוף שובה העין, של
גבעות חברון המוריקות, המקיפות אותנו מכל עבר. לקראת כל משמרת
הוא תוחב באדיקות לבית
המימייה הריק את כרך 'השיבה מהודו'. בכל משמרת הוא מעלעל
בשניים שלושה עמודים, מפהק, סוגר את הספר ופותח בסדרת תרגילי
התעמלות. לאחר מכן הוא מרכיב את מכשיר הוו'קמן, שקנה בדיוטי
פרי ומאזין לקלטת של "רובים ושושנים", מניע מעט את גופו לפי
הקצב. הוא הביא גם קלטת עם הבלתי גמורה של שוברט. זו שקנתה לו
כריסטין ביומם האחרון ביחד. אולם לאחר שתי דקות של התרגשות ואף
דמעה קטנה, שהוא מקנח מזווית עינו, יואב חש שממון משונה הולך
ופושה בו. גופו נעשה כבד והוא מוצא עצמו מתנער רק בקושי,
מתנומת פתאום שצונחת עליו.
השלב השלישי בתהליך ההסתגלות הוא כאמור שלב שבירת הזין.
מתקיימת בו ציפייה הזויה ליום השחרור המיוחל. כל משמרת נדמית
אז למשוכה בדרך אל החופש. כל תורנות כמכשול שצריך לשרוד אותו
בכוחות אחרונים. אי הנוחות מהתנאים צפה ועולה לה מחדש. געגועים
מפעמים בלב לישיבה בבית קפה, הליכה לסרט, או טיול של בין
ערביים בשכונה. יחד עם זאת קיימת כבר מיומנות בהעברת זמן
השמירה. כך הולך וחולף לו הזמן באיטיות אך בעקביות, לקראת אותו
רגע נכסף. אז מחזירים את המדים, אומרים שלום חפוז לאנשים,
שבילית אתם מהלך חודש שלם, בקרבה כה הדוקה ונעלמים לעבר
המציאות היום-יומית האפורה, שהופכת לנכספת כל-כך.
שלב זה התאפיין ברצף של שמירות תכופות בש.ג.. בשמירות השער
הנעשות בזוגות, מתפתחות גם מערכות יחסים של ידידות רגעית בת
חלוף למרות זאת צצים לפעמים רגעים נדירים של התקרבות בהם
נחשפים קשיים ולבטים עם האישה, משבר בקריירה ופרטים אינטימיים
אחרים המאכלסים את החיים. וכל זאת למרות שאתה יודע שלעולם לא
תרים טלפון לאחר המילואים. וגם אם תרים טלפון תספיק האינרציה
של היחסים שנוצרו, אולי לעוד פגישת נימוסים אחת.
מה אני יגיד לך. אני לא כמו שאתה רואה אותי. אם היו החברה פה
יודעים כמה כש'ף יכנש' לי לבנק כשאני משתחרר, לא היו צ'וחקים
עלי. היו מנסים לתפוש' איתי יחש'ים. אני חביבי, את חצ'י רמת גן
יכול לקנות עם הכש'ף שאני מקבל. הדוד שלי בגרמניה. שלושה
מפעלים הוא הקים: מפעל לפלדה, ומפעל למתכות קלות ואחד ליצ'ור
מטוש'ים קלים למנהלים.
כץ מוחה את הזיעה ממצחו. מלבד מנהגו לשרוק את האותיות צ' וס',
יש לו גם נטיה קלה לירוק את המילים. לכן כדאי לבן שיחו לתפוס
ממנו מרחק בטחון וגם לא לעמוד ממש מולו.
לכץ יש זוג משקפי קרן עבותות. קרחת משונה במרכז ראשו, כמו נזיר
בנדיקטני, ושפם מברשת עב, שקולט שאריות אוכל אקראיות. כרס
גדולת מידות מחוברת אליו
מקדימה, שקולטת את כל האוכל, אשר לא נאחז בשפם. ועוד מנהג יש
לו לכץ, לדחוס לכיס מעילו פרוסות לחם מרוחות בשוקולד וללעוס
אותן ללא הפסק.
מה אני יגיד לך. (הוא מניח ידו על כתפי) עם הכש'ף של הדוד שלי
כל הנקבות של שנקין ירוצו אחרי. אני ישר קונה מרצ'דש'.
(קמתי בחופזה לפתוח את השער לג'יפ התורן שדהר החוצה. השער סב
בכבדות על צירו, מחייב אותי לאמץ את כל גופי כדי להסיטו
הצידה.)
אז' אתה שומע? הדוד שלי ערירי. אין לו למי להוריש את הכש'ף.
אני הגעתי לבקר אצ'לו לפני שלוש שנים. הוא ארח אותי עם ב.מ.ו
צ'מוד. נתן לי את הוילה שלו בהאמבורג. תעש'ה חיים הוא אומר לי
ותוקע לי עש'רת אלפים מארקים ביד. אני בגילך הרמתי את כל הרובע
האדום בהמבורג. מה אני יגיד לך תפש'תי שם כושית שעש'תה לי כל
מה שאני מבקש. ז'ה היה גן עדן שאתה לא מש'וגל לחלום עליו. יום
אחד היא עוש'ה לי הפתעה - (השער שוב געל אותי מיסורי ההאזנה
לספוריו הדוחים של כץ. שעות הבוקר התקדמו במרץ ואיתן גם קצב
הפתיחה והסגירה של השער.)
האמת, המשיך כץ באתנחתא הבאה, שאני מחפש' מישהי, שיהיה לי טוב
איתה. תאמין או לא, חודש' הש'תובבתי עם מישהי והיא אמרה לי אני
מחבבת אותך באמת. אבל יותר מלהחז'יק יד לא נתנה.
אתה מבין? אני לא ראיתי את אבא מאז' שהייתי בן שלוש ואמא
החליטה לעז'וב אותו ולעלות לארץ. אחרי ז'ה נש'עתי לאבא שלי,
שכהייתי בן עש'רים ואחד אחרי הצ'בא. כתבתי לו שאני בא. נסעתי
לכפר שלו, שז'ה איז'ה עש'ר שעות מבוקרש'ט. כל הלילה נש'עתי
ברכבת. הגעתי לבית שאני נולדתי בו, בכפר קטן כז'ה ששום דבר לא
השתנה מאז שעז'בנו. מחלקים את החלב עם עגלה בכדים מפח ומש'יקים
את האח בעצ'ים שכורתים ביער. ולכל אחד יש את החצ'ר הקטנה שלו
עם העז' והפרה והאווז'ים. ואני דופק לו בדלת והוא פותח ושואל
מי ז'ה. אני אומר לו ז'ה אני משה הבן שלך מיש'ראל. אז' הוא
יוצא החוצה בגשם ואומר לי, אני מצ'טער, אני לא יכול עכשיו
להכניס אותך לבית. ואני מש'תכל לו בעיניים והוא מוריד את המבט
ואני שומע מבפנים את האישה שלו צ'ועקת עליו: כריסטוף מי ז'ה
שם. והוא עונה: אף אחד. ז'ה קרישנקו רוצ'ה לדעת עם המעיל מוכן.
והוא ש'וגר לי את הדלת בפרצ'וף. אחרי ז'ה הש'תובבתי חמש שנים
בכל העולם. תגיד מקום בעולם שאתה מכיר. אני בטוח הייתי בו.
גיל שוורצמן היה אחד הטיפוסים המעניינים שבחבורה, שכן לא כל
אדם עושה הסבה כל כך דרמאטית מפילוסופיה לקדרות.
- אז מה, הייתה לך הארה?
- שום הארה ושום בטיח. הייתי צריך כסף, התחלתי לעבוד בתור
שוליה כולל טיטוא הרצפה. במשך הזמן התחלתי ללמוד את התהליך.
התחלתי לכייר, לעבוד על
האובניים. היה ביקוש למה שעשיתי. מה שנקרא שיחקתי אותה. פתחתי
עסק משל עצמי. היום אני מה שנקרא מבוסס. סטודיו, תערוכה
בתיאטרון, הזמנות מחנויות.
- ומה נותר מהפילוסופיה?
- תראה אתה מעצב לך מה שנקרא, השקפת חיים על העולם. זה בכלל לא
קשור למשלח יד, אבל מבחינה פילוסופית יש הרבה הצדקה בעיסוק
שכזה.
- מה זאת אומרת?
- יש משהו ברוטינה שבמלאכת היצירה הזאת שמאפשר לך התחברות עם
המחשבות. המוח כאילו יותר פנוי לבחון היווצרות של חפץ יש מאין,
השתנות של דברים, חשיבות התנועה הסיבובית לתהליך היצירה.
אנחנו פשוט לא מודעים לחשיבות התהליך הסיבובי על חיינו אבל
אנחנו כל הזמן מצויים בתוך זה..וכן הלאה.
כבר במטווח אמר לי דוב גרונר משהו כמו: תגיד לא ישבנו יחד על
אותו ספסל בכיתה ה' בבית הספר בית הכרם?
- מי אתה?
- דובלה גרונר , לא מזכיר לך משהו?
הייתי קצת המום : דובלה בחיאת דינאק. איזה זכרון. תגיד, מה
נהיה ממך?
- שום דבר מיוחד. אני מנהל היום את אלקטרולוג.
- אתה מנכ"ל...
- עזוב זה לא מה שזה נשמע. התחלתי דווקא בקריירה אקדמית
בטכניון. אבל הפיתוי בשוק החופשי הוא כל כך גדול
- אתה בטח עושה בחודש מה שאני עושה בשנה
- על תגזים.
- מה אתה מדבר? מנכ"לות, מעמד, משכורת. בטח גם מלא נסיעות
עסקים וכל זה. תמיד הייתה לי הרגשה, שיצא ממך משהו.
- כן. נסיעות זה חלק מהעסק, פלט באנחה. בדיוק לפני המילואים
חזרתי מכנס במונטרי. קשה לחזור משם לכאן מה אני אגיד לך? אמר
והבריש קלות את רעמת שערו הערמוני המאפיר קלות. ומה אתה עושה?
- אני, כלומר, פרוייקט לפתוח תכניות קהילתיות לאנשים עם מגבלות
זה מורכב. לא משהו מיוחד.
- מה אתה עובד סוציאלי?
- לא. בכלל גמרתי את בצלאל. אמרתי לך שזה סיפור מורכב.
- אתה מצייר?
- לא בדיוק אני בעצם בהסבה לכתיבה היום.
- פרסמת משהו?
- כתבתי קצת לעיתונות. היום אני עובד על פרוזה אבל לא יודע כל
כך איך לפרסם את עצמי.
- שמע צריך לתפוס שיחת עדכון רצינית הא?
איך שהוא מעולם לא מצאנו את הזמן לאותה שיחת עדכון. בפעם
היחידה שהיינו אמורים לשמור יחד החליט דובל'ה להחליף את השמירה
למשמרת נוחה יותר. מה לעשות? יש לי ישיבה של הדירקטוריון מחר
בבוקר, הסביר. סגרנו רבעון עם ירידה קלה ברווחים. צרות כאלו
אין לך על הראש, הא יוגב?
כך מצאתי את עצמי מעביר עם שטרית את אחד מהרגעים המבזים יותר,
שחווינו במהלך המילואים. אותו רגע המחיש לעומקה את תחושת
ההשפלה, של קצינים מבוגרים, אשר השימוש היחיד, שמצא להם צה"ל,
הוא בהחזרתם להיות שוב חיילים פשוטים.
השעה הייתה שעת צהריים חמה. התנועה בשער הייתה בשיאה. רכב בא
ורכב יוצא. קבוצה של עשרה מקומיים הוכנסה על ידי שוטר מקומי
לחקירה. עלינו הוטלה, בנוסף לתפקיד פותחי וסוגרי השער, גם
המשימה המכובדת, לבדוק גופנית כל אחד מהמקומיים, שנכנס בשער
המחנה.
- חכה רגע, פנה שטרית לחייל בקומנדקר, שקרב לשער. נפתח לך
כשנגמור לבדוק אותם.
- תפתח כבר ת'שער יה חטייאר שכמוך. אם לא היית בגיל של אבא שלי
הייתי מכסח אותך במכות.
שטרית הוא בחור שקט. מדיו תמיד סדורים ומגוהצים. שערו הקצר
והמכסיף גזור היטב. שערה אחת לא בולטת מעל חברותיה. אורחותיו
שקולות, מלותיו מדודות, מנומסות. לכל משמרת סחב ספר על ניטשה
תחת בית שחיו, ותרמוס בידו השניה. איש לא היה חושד בו שהוא סגן
החשב הראשי של משרד החוץ. הוא פנה בשקט לבחור הצעיר והממושקף
שישב ומבט משוחץ בעיניו.
- מה הפרטים שלך בבקשה?
- תכף אני מפרט לך את הפרטים שלי יה מאנייאק. תפתח מהר אתה
חושב שאני משחק אתך?
סיבוני שהיה במקרה בסמוך פעל בשם חרפת כולנו. הוא ניגש לחייל
תפס אותו בידו הגדולה בדש בגדו וכמעט תלש אותו ממקומו מבעד
לחלון..
- למי אתה חושב שאתה מדבר יא חרא? תביא מיד את הפרטים שלך.
היום אתה עומד למשפט על התחצפות לקצין.
כל עוד עמד הבחור במריו וסירב לתת את פרטיו, לא נפתח שער
המחנה.
פקק גדול של רכבים, הממתינים להיכנס ולצאת, הצטבר לו משני
העברים. לאחר מספר דקות הגיע רס"ר הבסיס למקום. תלונה נרשמה
במשרדי השלישות של החטיבה. כולנו ידענו שמדובר בעניין של כבוד,
שכן עוד פחות מארבעים ושמונה שעות לא יהיה לנו זכר במקום הארור
הזה, שימחה במהירות מזיכרוננו.
קדמה למשמרת זו חופשתי האחרונה בבית.
-ליסכות אותך? הציע נמרוד והניח עלי כרית. אחר כך הניף לעברי
אצבע ואמר: אסור לרדת.
אני רוצה סיפור, יללה אוסנת שרבצה לצדי.
נמרוד אץ ושב בהליכתו הנמרצת, המזכירה במשהו ריקוד סמבה, ובידו
הספר: 'נרקיס מלך הביצה'. הוא התיישב בינינו
הנה מלך צפדע, והנה פאח אתה רואה? שאל ותחב את הספר בפרצופי
המנומנם. אחר כך התנפל עלי בחיבוק ונותר שרוע בזרועותי.
- אתה זוכר את האקדח שקנית לו? זה עם הרעשים המעצבנים מהחלל
החיצון? עכשיו הוא מספר לכולם, שאבא הלך לצבא לשמוע מוזיקה
ברובה.
יואב התניע את הביאנקי. הוא עצר בחריקה מתחת לחלונה של נירה
וצפר. היא ירדה ולגופה שמלה שחורה הדוקה. הוא כמעט טרף אותה
במכונית והיא התחמקה בצחקוקים.
- אחר כך יה סוטה.
- נירה עם השמלה הזאת אני אונס אותך על המקום. נשבע לך.
הם נבלעו יחדיו באורות הכרך הגדול.
-נירה נשמה כשאני אתך אני לא מאמין שאני תקוע שם בחור ההוא.
פייר אני רובץ כל הלילה בעמדה, מפנטז על הרגליים החטובות שלך.
- שקרן.
- נשבע לך. אני מדמיין איך אני מתחיל לנגוס באצבעות רגליך ככה
- הי הי דיי תפסיק את המדגדג אותי
- ועולה...ועולה... ועולה....
נשקתי קלות לשפתיה של אוסנת, ליטפתי קלות את בטנה השחומה
העגלגלה והשתרעתי על גבי
-יש תמורה בעד האגרה
- אני נראית לך עובדת עירייה?
- פייר אוסנת, את טובה לפחות כמו פקידה עירונית בכירה.
שמש סתווית חמימה חדרה מבעד לחלון הפתוח מאירה על גופותיהם
העירומים, נושקת לגבותיהם, מלטפת בשובבות את עגבותיהם. יואב
התהפך על גבו, מניח
ראשו על שתי ידיו השלובות. הציץ לעבר מחלפותיה השחורות הארוכות
של נירה, גבה החטוב, עגבותיה המתעגלות - כמה יפה היא. אבל אז
צצה ועלתה בו תמונתה של כריסטין, שערותיה הקצרות מדגדגות קלות
את אפו. היא - כה שונה, חתולית, עדינה מתרפקת.
- מה אתה נאנח שם כמו זקן בן תשעים?
- אם היית עוברת רבע ממה שאני עובר בחור הזה... אני מטפס שם על
הקירות. נשבע לך.
- טוב נו חלאס קיטורים. פחות משבוע נשאר לך אם אני לא טועה.
- רוצה קפה?
הם ישובים בקפה טורקיז על צוק בחוף ימה של יפו הגובל בבת ים.
ביניהם על השולחן מנת שרימפס ענקית ושתי כוסות בירה שתויות
למחצה. ביחד איתן הם גומעים את קרני השמש האחרונות.
- מחר אני חוזר למכלאה, אומר יואב, מלטף את השומה החומה שעל
לחיו.
- מחר מגיע סטיב, מבשרת נירה.
- סטיב, פולט יואב בשמץ לגלוג, אני מת על השפם שלו.
- שניהם יודעים טוב מאוד שיואב לא חושק בה, עד כדי הפיכת
הסיפור ביניהם לרומאן. אולי זה אינסטינקט הזכר שבעדר, שגורם לו
לנגח.
- לדעתי זה סקסי.
- לא מדגדג אותך בלילה?
- בוא תחזיק את הנר ותוכל לראות בעצמך.
- בסדר נירה, בסדר. שיחקת אותה כמו גדולה. תמשיכי לחרבן לי את
הדקות האחרונות של החירות שנותרו לי.
- איזה בהמה אתה יואב. אין לך שום זכות ללכלך עליו או להרגיש
עלי בעלות. אתה... אתה לא מוכן להתחייב לשום דבר. דפיקה לחודש
זה בסדר בשבילך ובין דפיקה לדפיקה סתם טלפון לשאול מה שלומי אף
פעם לא יוצא לך להרים.
- בואיהנה את יודעת, שאני לא טיפוס שמשתעבד נירה'לה. מראש
אמרתי לך אצלי זה בתנאי אחד: NO OBLIGATIONS.
- מה אתה חושב שאתה כל כך מיוחד?
- עזבי נירה מה הסיפור: היום את איתי מחר את עם סטיב אז נו
הארד פילינג, הא?
- אני לא יודעת למה אני לא מתיזה לך את הבירה בפרצוף ומתחפפת
מפה.
- עזבי נירה את פשוט דלוקה עלי קצת יותר מאשר עליו, קורה.
- אל תהיה כל כך בטוח.
בהמשך הערב היא מבקשת ממנו שייקח אותה הביתה. הוא מוצא את עצמו
במוצאי שבת בערב, לבד ברחוב, ללא תכנית, ללא אלטרנטיבה. למה מי
תשב בבית במוצאי שבת בערב? רק המחורפנות.
גם כן אתה מטומטם, היית משחק אותה נחמד, שרוף עליה עד מחר. אבל
מה לעשות אני לא סובל בחורות עם 'ציפיות'. נהג באיטיות. החנה
מול "בר בי-קיו" ונכנס. ליהג קצת עם מושיקו וניתאי. מצא עצמו
ישוב אל הבר צמוד לברונטית נאה עם אודם בוהק לשפתותיה, שבאה עם
חברתה. פזל קצת לחמוקי שדיה, המגיחים מבעד למחשוף ונכנס
לעניינים.
מלאו אז, בחופשתי האחרונה בבית, שלושה שבועות לביקורנו באיים.
נזכרתי בסרט שנותר במצלמה.
בהתרגשות מה שלפתי את התמונות מהמעטפה. נמרוד ואוסנת הציצו אלי
מחויכים מצולמים על רקע המטוס. ושוב נמרוד בארשת פנים רצינית
מונף באוויר על נדנדה קטנה ומאחוריו מציצות טחנות הרוח עבות
הכרס של מיקונוס. ואחריהן מספר תמונות גלויה: בתים לבנים תכולי
משקופים ותריסים ירוקים או אדומים בחלונותיהם, נופים ימיים
וצילומים מבית הקפה הקטן שליד הנמל.
כמו חול הנשמט מבין האצבעות החופנות אותו, כך נעלמות להן
החוויות השונות, שצברת בכזו התלהבות במהלך הטיול. בסוף אתה
נותר וקמצוץ קטן ולא משמעותי מהן משתייר בכף ידך.
חוויות המילואים הן היפוכן הגמור. הן באות וכופות עצמן עליך
והחזקות שבהן נותרות חרוטות בזיכרונך והופכות לעוד חלק
מהווייתך בין אן תרצה אם לאו.
ישבתי לי חסר מעשה, בחצר שמאחורי האוהל, הגובלת בגדר של תאי
המעצר. היה זה בפרק זמן שבין שתי שמירות, שחל בערב שבת.
בפזור נפש נטלתי גרעין חמנייה מיותם, שהיה מונח על השולחן.
כששמתי אותו בין שיני, גיליתי בתחושת קבס קלה, שהגרעין כבר
לעוס ומרוקן.
- חייל, הרעים קולו של עציר מהתא הסמוך.
- חייל, הוא שב וקרא ולאחר שהיה קלה שוב: חייל
הקריאה נשנתה שוב ושוב, תקיפה, טורדת, חוזרת על עצמה בעקביות,
בדייקנות של אצן מרתון, המודד את נשימותיו בקפידה מרובה. הוא
ידע לנווט היטב את קולו. טון דיבורו היה אגרסיבי במידה שלא
אפשרה התעלמות ממנו. יחד עם זאת הייתה מהולה בו גם מידת
התרפסות סחבקית על מנת שלא לעורר תרעומת בלבד. ואכן בסופו של
עניין השיג את מטרתו. החייל התקרב לפתח תא המעצר. קומתו הגבוהה
כפופה, הילוכו מתנודד. שערו הבהיר הקצוץ המהוקצע, בהק לרגע
באור הפנס.
- מה אתה רוצה? שאל בקול צעיר, לחוץ ועצבני.
- חייל תביא אש לסיגריה.
- אין לי אש.
- תבקש ממישהו, בחייאת חייל.
העציר הוא מן הסתם בחור רזה, שחרחר, משופם, נמוך וטובע במדי
האסירים, הגדולים עליו בשתי מידות. קרוב לודאי, שהוא יושב בגין
חשד לסחר במכוניות גנובות.
- אין ממי לבקש, ענה משתוחח אל האשנב שבדלת.
- בחייאת חייל תחפש ברצפה, אני מת לעשן.
- טוב נו, אני מחפש. הנה יש פה שני גפרורים, אבל קופסא אין לי.
איך תדליק?
- לא בעיה. ברצפה אני מדליק. יאללה תביא.
- יאללה קח.
שקט. אחרי כמה שניות:
- חייל אין עוד גפרורים?
- לא. ממש אין. אמרתי לך.
- אז תבקש מהקסין
- הקסין איננו, אמרתי לך.
- הנה יש פה אחד בא מן הימין. תבקש ממנו.
דמות עטופה בדובון ירוק כהה חצתה את הרחבה בצעד מדוד ושווה.
פנה אליו החייל בקולו הנבוך: סלח לי יש לך אש?
קול באס תקיף בקע מן הדובון: גם אם היה לי לא הייתי נותן לך
גפרורים בשבת, אלא אם אתה רוצה אותם למשחק סיני או משהו כזה.
- לא. זה לא בשבילי. אני לא מעשן בכלל אני. זה בשבילו.
- אה בשבילו, שיחכה. בגהינום יקבל הרבה אש.
- הנה אתה רואה? אמרתי לך שאין ממי לבקש.
דממה השתררה. חשתי את צינת הערב באה בעצמותיי.
קמתי, נטלתי את הרובה והלכתי להטיל את מימי.
הצצתי בפיזור נפש בלוח השמירות שמי הופיע שוב בש.ג., כרגיל.
מן הסתם אם הייתי מוחה, היו מחליפים. אבל היה מדובר בשמירה
האחרונה בהחלט. מלבד זאת שמירת לילה, עדיף לעשותה בחברותא, כי
אז הזמן חולף מהר יותר.
הערב רד. שקיעה אחרונה בחברון. התבוננתי בשמיים המאדימים, מבעד
לעננים נוטפי דם. כל היפעה הזאת לא עוררה בי דבר. פעם בי רק
הרצון שהשעות תחלופנה, שהשער יחרוק מאחורי בפעם האחרונה,
שסמטאות העיר הקשה המאיימת הזו יסחררו את ראשי עוד פעם אחת
ודי. אז הכל יהיה מאחורי ובלב ישתרר שקט.
המילואים הם תקופה מצוינת לחשבון הנפש, ואני במהלך התקופה כמעט
והפכתי לרואה חשבון. הפכתי בסבך חיי ומצוקותיי ולא מצאתי מנוח.
ככל שחיטטתי, הבליל נעשה גדול יותר, סבך בלתי פתיר. על כל
לולאה ששחררתי צצו מיד שתיים חדשות. חשתי שאינני מבין מי אני
ולאן אני הולך יותר, משהבנתי לפני חמש או עשר שנים.
השעה שתיים. אני מתעורר מטלטוליו של סיבוני וראשי כבד, עדיין
הלום בירה ווודקה, ממסיבת הסיום הרועשת, שערכנו שם בחצר
האחורית. אני חש בבטני הנאנקת, תחת עול הזלילה הפראית, של נתחי
בשר ועוף שניצלו על האש. גרוד משונה פושה בכל אברי גופי
הרוחשים, הרועדים מצינת אשמורת אחרונה של ליל.
אני יוצא בכבדות מהאוהל, גורר אחרי את החגור, מצטנף במעיל.
דמות מטושטשת יושבת לה שם ליד השער בפישוט רגליים נרחב.
- תגיד, אין לכם פה קפה איפה שהוא?
- מה קפה איזה קפה? אני בקושי זוכר את השם שלי.
- מה השם שלך באמת?
- שאול יוגב
- היוגבים בדמעה ברינה יקצורו
- אני מעדיף שתקרא לי שאול. מה השם שלך אמרת?
- ברקוביץ', יואב ברקוביץ'.
אני מתבונן בו בפליאה, רעמת תלתלים בהירה בוקעת מצווארון סרבל
החרמונית. זוג עיניים תכולות תמימות להפליא בוחנות אותי
בערנות.
- ברקוביץ' אמרת? יואב ברקוביץ'?
- לא מיקי ברקוביץ', רק יואב ברקוביץ', במקרה והתבלבלת.
- לא ראיתי אותך עד היום. מתי התגייסת?
- יומיים אחריכם. תקעו אותנו בליווי מכליות ושמירות לילה.
- אבל איך זה שלא נתקלנו באף מקום, בחדר האוכל, במאהל?
- מה אתה חושב שאני פראייר כמוכם? אני קצין? אז בפרינציפ אני
נכנס לחדר אוכל קצינים. ומה קרה שאני אישן באוהל אם החטיבה יש
חדרים ריקים? ארגנתי לנו למלווים לינה בתוך החטיבה.
- אתה אחד שמסתדר לא רע בחיים, השבתי, מנסה להסתיר את סערת
רוחי. במה אתה עוסק?
- סטודנט.
- לא למנהל עסקים? אני פולט.
- דווקא כן. מאיפה ידעת?
- לא כלום. סתם.
שקט משתרר.
אני לא מאמין שזה קורה. הסתברות של אחד למיליון. אני מחליט
לנסות שוב.
- איזה שקט. מזכיר לי את השלווה של סנטוריני.
- מה גם אתה שרצת בסנטוריני? נראה לי שהשנה כל עם ישראל נחת
שם.
- היית שם?
- עברתי. נדלקתי דווקא על מיקונוס.
- פרדייס? אני פולט שוב.
- שיחקת אותה. גם לשם הגעת? תגיד אחד בגילך לא מרגיש כזה אאוט
במקום כמו פרדייס?
(אני מרגיש צורך להלום חזרה, ויחד עם זאת לבדוק את צירוף
המקרים המצמרר הזה.)
- דווקא נדלקה עלי שם תיירת גרמניה חמודה לאללה.
- שמע כל הכבוד לא הייתי מאמין עליך.
- אחת שאפה כזאת - כריסטין קוראים לה .איך שאני מתגעגע אליה...
(יואב ממש מנתר מהכיסא)
- כריסטין אמרת?
- כן למה?
- בפרדייס פגשת אותה?
- כן למה? ידידה שלך או משהו?
- איך היא נראית הכריסטין שלך?
- כזו בלונדינית קטנטונת, (כאן אני מרגיש צורך לחמול עליו)
עובדת בתור מלצרית במסעדה בהמבורג.
- הקפצת אותי לרגע. גם אני נתקלתי בילדונת מדליקה לאללה עם
אותו שם, אבל היא משטוטגרט. הנה תראה.
(אני מציץ בסקרנות עצומה בתמונת הפספורט הקטנה. ילדונת חמודה
עם חיוך ביישני ונמשים על האף. פניה מוארכות. שערה ארוך גולש
עד כתפיה צווארה צר וארוך היא לבושה חליפה כהה וחולצה לבנה.)
- היית צריך לראות אותה עם הגוף החתולי שלה שרועה על החוף. יש
לה בכלל שיער קצר היום.
- אתה נשמע לי מאוהב משהו.
- שמע היו לי הרבה סיפורים. אותה אני לא מצליח להוציא מהראש.
(הוא אומר את זאת בטבעיות, ללא שמץ של שחצנות בקולו.)
- אז למה אתה לא נוסע אליה?
- תשמע אתה חוזר לארץ ולמציאות המחורבנת שלה. ישר תוקעים אותך
פה. ואחר כך אתה במרוץ עם הלימודים, עניינים. עד שאני מתפנה
כבר נהיה פסח.
- נו אז תיסע בפסח זה לא כל כך הרבה זמן.
- בטח זה כבר לא יהיה אותו דבר.
- בטוח שלא, אבל זה לא אומר שזה לא ימשיך להיות סיפור יפה.
תגיד אתה מתכתב אתה או משהו?
יואב שולף גלויה קמוטה מהכיס. הקתדרלה של שטוטגרט מופיעה
במרכזה. - מצאתי את זה בתיבת הדואר בחופשה האחרונה.
DEAR YOAV
I can't stop thinking about the Paradise Beach, which became
the real Paradise when you came along
I started the semester with mixed feelings. I like my
studies but it could be much nicer with you beside me. We
have here a very good managing school. You would have to
study German of course but that's not so terrible and I
could help you with that. My father could help you finding
your way in the business world here in Germany later on
Maybe we could meet during my next vacation in the Paskha
holidays.
I think about you all the time.
WITH PASHIONATE LONGING
YOURS LOVING CHRISTINE
למרות שרק חמש עשרה שנים מבדילות בינינו, אני מרגיש אליו חיבה
אבהית, והוא בתמימות של ילד מבקש ממני עיצה.
- נראה לי שאתה צריך לנסוע אליה, אם אתה שואל אותי. אתה מספיק
צעיר להרשות את זה לעצמך.
- תשמע אתה דווקא על הכיפאק. בהתחלה נראית לי כבד לאללה.
- תודה על המחמאה, אני משיב בסרקזם.
- לא, פייר שאתה בסדר.
- תודה רבה. נו אז עזרתי לך להחליט.
- למה באמת לא לנסוע אליה.
- כן, בטח. חוץ מזה, הרי הסיפור שלך אם נירה סגור אני מבין.
שתיקה של רגע משתררת. פליטת פה שלא אוכל לסגת ממנה
- מאיפה אתה יודע על נירה לכל הרוחות? תגיד אתה בלש פרטי או
משהו? מי שלח אותך?
איך אתה מסביר לאדם בשר ודם, שהוא בעצם יציר כפיך, או שהוא
ואתה שבויים בידי צירוף מקרים בלתי אפשרי של אחת לעשר מליון
אפשרויות?
- אם אני אספר לך אתה פשוט לא תאמין.
- עדיף לך שתסביר את עצמך.
- טוב, טוב תירגע בסדר? למעשה כתבתי סיפור, שאתה מככב בו.
- מה אתה צוחק עלי?
- אמרתי לך שלא תאמין, אבל זה פשוט כך. כתבתי סיפור. המצאתי
אותך בתור גיבור הסיפור, ופתאום אתה קורם לי עור וגידים מול
העיניים. אין לי הסבר. נשבע לך פשוט אין לי הסבר. לא הכרתי
אותך לא שמעתי עליך מאודי. את כל הפרטים עליך המצאתי, והם
תואמים אותך לחלוטין - אפילו השומה על הלחי.
יואב ממשש בשומה בפיזור.
- זה לא יכול להיות. על מה אתה מדבר בכלל.
- תראה זה מוזר לי באותה מידה. אני מחליט לכתוב סיפור על ברנש
אחר. אחד שכמוני צריך לעשות את המעבר, הבלתי אפשרי מגן העדן של
מיקונוס וסנטוריני, לחור הזה. אני בוחר בשם, שמתאים למצליחן תל
אביבי כזה, ואז ביום האחרון דווקא, אתה צץ לי בשר ודם.
- יש לך פה את הסיפור?
אני מוציא את בלוק הנייר הקמוט, המוכתם בקפה.
הוא קורא בדממה כמה דפים.
- בוהנה זה ארוך, ואני לא מצליח להבין כמעט כלום מכתב החרטומים
שלך.
- אני אקרא לך את הקטעים שנוגעים לך.
אני קורא באוזניו. הוא מקשיב קשב רב. בקטעים שבהם מתואר המפגש
עם כריסטין הוא מחייך. הקטע עם נירה גורם לו לאי שקט גובר
והולך.
- אחלה טיפוס עשית ממני. אני דווקא כן גמרתי את השיבה מהודו.
חוץ מזה אני פריק של סרטים, תכניס את זה: וים ונדרס, סקורסזה,
וו'די אלן, אני שרוף עליהם.
אנו יושבים דוממים שקועים במחשבות.
- שמע זה פשוט מדהים, אני לא קולט. תגיד אולי יש לך כאלה כוחות
על טבעיים, מיסטיים יעני? אולי תכתוב כזה הלאה על העתיד שלי
עניינים? הא?
- שמע משהו על טבעי בטוח יש פה, אבל אני לא מחובר לקטע הזה.
בחיים לא האמנתי בדברים כאלה, אבל פה - תראה, אני ממש קלטתי
אותך עם כל הפרטים. זה ממש כאילו קפצת מתוך השורות.
- למען האמת אתה כותב לא רע בכלל. שיגעון. בחיים לא הייתי
גיבור של סיפור. אתה יודע משהו? דווקא מתאים לי.
כה עסוקים אנחנו בגילוי המדהים, שאיננו חשים כלל בהתגנבות השחר
מאחורי גבותינו. טפיחת כתף של סיבוני מקפיצה אותי מהמקום: נראה
לי שלא בא לכם להתחלף בכלל.
רכב עומד בשער. אני נוטל בסערה את חפצי ומזנק לתוכו.
- נהיה בקשר מה? אני צועק לעברו.
- בוהנה, צועק אלי יואב, תשאיר טלפון או משהו.
הרכב מזנק בחריקת בלמים. אני מנופף שלום אחרון לו ולסיבוני.
השער נסגר בפעם האחרונה מאחורי. אני יושב בספסל האחורי, הפונה
החוצה אל הנוף ההולך ומתרחק ממני, כמו בסיומו של סרט. משני צדי
כרמים מצהיבים ועצים עומדים כתומים. גבעות ירקרקות נבלעות
באובך הבוקר. בתים זעירים ספונים בין שדות מוריקים. טרקטור
אדום מעבד חלקת אדמה קטנה. שלווה ניחתת עלי, מהסוג שנוסך בי כל
חבל ארץ ציורי שכזה, שהוא לא פחות שווה לב מנופי טוסקנה או
פרובאנס.
נכתב בעקבות שירות מילואים באפריל 1996 עודכן בדצמבר 2001 |
