כאן, בראש החוליה העליונה בעמוד השידרה
של הר הכרמל,
אני מעשנת סיגריות שנולדו מן הים,
מן הים החורפי של העיר תל אביב.
חבילות יבוא, המסתתר מאחורי לוגו בכחול ולבן,
עפו מספינת המבריחים ונשטפו אל החוף.
אנשי העיר תל אביב דגו אותן מבין הגלים,
לקחו לעצמם וכיבדו חברים. גם אני קיבלתי אחת.

אחת אמרה לי: "מעולם לא ראיתי אדם שעישן
בטירוף כמוך. את יונקת עשן כמעט בקול רם,
כאילו חייך תלויים בו." (הנה לכם הפוך על הפוך.)
לא, יקירה: אני רק מנסה ללכוד
בעשן את ריח הים, שאיננו שלי,
ריח של מלח? דגים? אצות? פולידין?
דברים שאת רובם איני מכירה בפנים.
ובטח לא מבפנים.

מהגרת - לא, תודה - כבר הייתי. מרוב תלישות
הפכתי זליגית. אם אגור
ליד הים, אוכל לאהוב אותו. ואשכח
אותו, אם אעבור לירושלים. דטרמיניזם גאוגרפי
במיטבו. כבר לא מדברת על דטרמיניזם הסטורי.
ברמות סבירות של תלישות אדם איננו קורא
"בית" לשום מקום. בתלישות קיצונית
כל מקום הוא בית. כל דירה שכורה לשנה,
מרוהטת על ידי אנשים אחרים,
מיד הופכת לאהובה. כך אני מנכסת
לעצמי פריטי גאוגרפיה מקומית:
הפאב שלי, הקפה שלי, מועדון הג'אז שלי,
העיר שלי, ההר שלי, העשור שלי.

היא אמרה לי: "מעולם לא ראיתי אדם שעישן
בטירוף כמוך. כאילו חייך..." לא, יקירה:
זהו שלב נוסף בתוכניתי הגדולה לתפוס
לעצמי עוד חלקה במרחב. עוד כמה סי. סי. של אויר.
זה הולך בקלות. לשם השוואה, כדי
לתפוס לעצמי עוד חלקה בזמן, אני
צריכה לכתוב שירים. כאילו חיי תלויים
רק בשורה הבאה. מה שנכון, נכון.

אל תשימו לב: עכשיו אני יומרנית.
בעוד כמה שנים אהיה צנועה בהרבה.
אני, חברים, איני מבינה דבר
בים, בתל אביב ובפילוסופיה. אני מבינה
רק במדרכות, בהר הכרמל וקצת באסתטיקה.


המאפרה הזאת - חלק מריהוט הדירה על ידי אנשים אחרים -
קטנה ושטוחה. אפר של ארבע סיגריות ימיות
נראה בתוכה כהר. אני מחכה
שיהפוך להר של מלח. שידגים בשבילי
איזה תהליך קריסטליזציה טוב.
גביש של מלח, תלולית של אפר - אינני רואה הבדל מהותי:
שניהם מזכירים את המוות.