ובערב, באוטובוס, דרך הרחובות הראשיים של חיי,
ראיתי את עצמי,
סוף סוף,
לאחר יובלות של ציפייה.
ידעתי והבטחתי שמהיום יוטב לי,
באמת יוטב לי. ושהעיניים שיביטו בי יראו רק אור,
כשמי הקצר, העייף.
ושוב לא תחזור נפשי להחריש בלילות, ולהפציע עם שחר
רטובה מדמעות,
ולעולם לא אשכח את שבועותיי,
ואת עצמי אנסה לאהוב...

יותר מאוחר, האוטובוס סטה ממסלולו, ופנה לרחוב צדדי,
ישן ומוכר, אך בכל זאת מרוחק... ושבועתי נשכחה,
ונעלמה בעיניהם של היושבים באותו אוטובוס, נעלמה בין
אינספור הכוכבים, ולעולם לא תשוב, מתהום הנשייה.