כשקם חיים בבוקר, הופתע לראות שהכרית נקיה משערות, ממש כמו
אתמול לפני שנרדם. אחרי חמש עשרה שנים של נשירת שיער עצבנית,
פתאום כלום. הוא קם ממיטתו וניגש לחדר האמבטיה. אחרי השתנה של
משהו כמו חצי דקה ששחררה אותו מהמטען הכבד שהצטבר במשך הלילה,
ניגש לכיור, שטף את פניו, מרח את קצף הגילוח, הביט במראה וראה
שהוא כבר קירח לגמרי. קרחתו הבריקה באור שחדר מבעד לחלון חדר
האמבטיה ולחיים היה נדמה לרגע שהוא רואה את עצמו משתקף פעמים
אינספור דרך המראה לקרחת ובחזרה... הוא הביט במראה בגאווה
וחיוך נסוך על פניו. הוא חשב לעצמו:" זהו היום, היום היא
תסכים, היום ורד תסכים סוף-סוף לצאת איתי."

ורד הייתה הבת של השכנים מהוילה שליד. בחורה מבית פולני טוב,
שני ההורים מהנדסים, יפה וחיננית ובהחלט נחמדה, נתוני גוף
מרשימים, חיוך, עיניים, שיער בהיר גולש... כל החבילה. חיים חלם
עליה אבל מעולם לא ניסה ממש כי לא חשב שיש לו סיכוי. הוא היה
קצת בישן וחסר ביטחון. הם היו נפגשים ברחוב מידי פעם, מדברים
קצת, "שלום שלום", "מה נשמע?", או שהייתה דופקת אצלו בדלת
ומבקשת קצת סוכר או חלב או ביצים. הוא תמיד פחד להתקרב אליה
יותר מידי, גם בגלל שהיא הייתה מאוד יפה ודרגה או שתיים מעל
לרמה שלו, אבל בעיקר בגלל נשירת השיער, תופעה טבעית לחלוטין אך
כזו שגרמה לחיים לחוסר בטחון ויאוש רב. 'אבל היום, היום זה
נגמר, השיער לא נושר עוד, עכשיו אוכל לעשות זאת', חשב לעצמו,
ואולי, אולי אפילו תתאהב בו, ויתחתנו ויבנו בית ויעשו ילדים
ביחד...

הוא סיים להתגלח, התלבש ומיהר לעבודה. לשם שינוי, חייך לכל מי
שראה, ברך כל עובר אורח ברחוב לשלום ואת מוכר העיתונים בברכת
בוקר טוב חמה ולבבית. כשנכנס למשרדו התיישב על כורסת העור,
התרווח ועישן בנחת סיגר, מצפה בכיליון עיניים לאחר הצהרים.
הוא התרגש מאוד. כשבא לביתה של ורד דפק בדלת בנימוס וחיכה,
אח"כ צלצל בפעמון כי הדפיקה הייתה חלשה מידי. זר הפרחים שבידו
הריח נפלא וליבו של חיים פעם כמו שלא פעם מעולם. ידו השניה
שאחזה קופסת שוקולד קטנה רעדה מעט, וזיעה קרה כיסתה את פניו
וזלגה מבית שחיו במורד ידו. השניות שחלפו נראו כמו נצח עד
שנשמע רעש המפתח המסתובב בחור המנעול והדלת נפתחה אט.

ורד הציצה דרך החריץ הצר. מיד כשראתה את חיים פתחה את הדלת
וקיבלה אותו בחיוך מאושר שנפרש מאוזן לאוזן. הוא עמד נבוך,
שקוע ביצירת המופת שעמדה מולו ולא יכל להוציא הגה מהפה. למזלו
ורד הייתה נינוחה ובחביבות הזמינה אותו להיכנס ולשתות משהו,
"קפה, תה או שאולי מיץ תפוזים?" שאלה. "מיץ", השיב חיים מיד,
נכנס והתיישב על ספת העור שבסלון המושקע והמעוצב בטוב טעם. ורד
נכנסה למטבח ויצאה כעבור כמה שניות כשבידיה מגש עמוס ועליו
קפה, עוגיות וכוס גדולה של מיץ תפוזים סחוט. 'כמה יפה היא',
חשב לעצמו, 'וכל כך נחמדה...' היא הניחה את המגש והתיישבה
מולו. "אלה בשבילך" אמר חיים והצביע על הפרחים והבונבוניירה.
ורד הודתה לו והניחה את הפרחים באגרטל. חיים הסמיק וורד
שהבחינה בכך ניסתה לשבור את הקרח בשאלות על העבודה, מזג האוויר
והמלחמה באפגניסטן.הם דיברו וחיים נהנה להקשיב לקולה העדין
ודעותיה החכמות להפליא ולהתבונן בפניה היפות, אבל ידע ששיחה
שכזאת לא תוביל לשום דבר חדש ובהחלטה אמיצה קטע אותה במכוון.
'זהו', חשב, 'זה הרגע, אין דרך חזרה'. בגמגום מהוסס אמר
"ת...תג...תגידי, את חושבת שאול... אולי תרצי..ל...ל...",
"לצאת אתך?" שאלה. "כן!", אמר, "תרצי?, באמת?", "לא!!!, נראה
לך?" אמרה ורד ופרצה בצחוק מטורף "אני בת עשרים וחמש ואתה זקן
בן 48 עם קרחת מבריקה! , חתיכת סוטה-פדופיל!". חיים ההמום קם,
הודה בנימוס על האירוח הנדיב, פתח את דלת הבית וצעד עם ראש
מורכן אל האופק עד שנעלם.

למחרת הוא הוציא רשיון לאקדח.