התעוררתי בהתרגשות. היום הגדול שלו אני מחכה זה 17 אביבים
הגיע. יש לי טסט. אני לומד נהיגה זה כשלושה חודשים. את
התיאוריה עשיתי כבר בשנה שעברה עם חבריי לכיתה. הטסט לו אני
מחכה הגיע היום. היום בשעה 11:00 לפנות הצהרים הרגע הגדול שלי,
רגע המבחן. רגע אחד קטן שיקבע אם אוכל לקחת את האוטו של אבא
למסיבה ביום שישי או שמה אמשיך לנהוג בסובארו הלבנה של מורה
הנהיגה.
בשבוע האחרון לפני הטסט הייתי במתח לא נורמאלי. הלילה ישנתי
בקושי שעתיים. לא הצלחתי להירדם. הייתי במתח. הייתי לחוץ.
בשמונה בבוקר התייצבתי לבית הספר. לא סיפרתי לאיש על הטסט.
אפילו הוריי לא ידעו שיש לי טסט. רציתי שזאת תהיה הפתעה. רציתי
לבוא עם הרשיון ולהגיד להם בדרך אגב עברתי טסט. רציתי ורציתי,
אך זה לא הלך. בשמונה וחצי באמצע שיעור המתמטיקה השאיר לי אשר,
מורה הנהיגה שלי, הודעה במענה הקולי של הסלולרי שלי. "תתקשר
אלי דחוף. אין לך טסט היום". שמעתי את זה והעולם חרב לי. לא
ידעתי על מה הוא מדבר. זה היה הרגע לו חיכיתי זה זמן רב -
הטסט. זה היה הרגע לו ציפיתי: להפתעה, לתקווה. הכל קרס לי דרך
האוזן. היד שלי רעדה, היא בקושי הפסיקה לרעוד. התקשרתי לאשר:
"אשר, שמעתי את ההודעה, אבל הבדיחה שאין לי טסט לא ממש הצחיקה
אותי". הוא ענה לי: "זאת לא הייתה בדיחה. מנהלת משרד הרישוי
התקשרה אלי הבוקר והודיעה לי שהטסטר חולה וכי הטסט ידחה למועד
אחר שלא ידוע כרגע. אני מצטער, אבל זה לא באשמתי". אני כמעט
והשתוללתי. הייתי בחברת אנשים אז ניסיתי להישאר רגוע, אם הייתי
לבד בסביבה אני בטוח שכבר מזמן הייתי מתפרץ. העולם חרב עליי
בשניות. התקוות הגדולות להפתעה הגדולה נפוצו תוך דקות. לקח לי
זמן להקל את זה, לקח לי זמן להבין שהטסט שנקבע זה שבועיים לפני
לא יתקיים. לקח לי זמן לקלוט שאני סתם לא ישן זה כמה לילות
והטסט עדיין בושש לבוא.