הכנסתי את היד בפעם העשרים לכיס, כדי לוודא שהכרטיסיה עדיין
שם.    
השעון הראה שבע עשרים ושתיים והאוטובוס קצת איחר. הרגל הימנית
שלי  החלה לתופף בקצב לא אחיד על המדרכה אבל הפסיקה כשהבחינה
במבטים  שמסביבי.                                            
           

שבוע שלם אני מחכה לרגע הזה, החזרה לשיגרה. בשביל מה הייתי
צריך את הרגילה הזו? בבוקר הראשון כבר התעוררתי בתחושה שמשהו
חסר לי.  
הסתובבתי במיטה ולא יכולתי להרדם חזרה, למרות שהשעה הייתה
מוקדמת,  בסביבות שש וחצי. ואז הבנתי, שבמשך שבוע אני לא אראה
את טלי.      

האוטובוס הגיע, האיחור שלו לא עבר את מחסום חמש הדקות ואני
מיהרתי  לעלות לאוטובוס, שולף סוף סוף את הכרטיסיה. במבט מהיר
למושב הרגיל  גיליתי שטלי לא שם. לאן היא נעלמה? מי זו שיושבת
שם? זה המושב מול  הדלת האחורית, צמוד לחלון, המושב הקבוע שלה
והיא לא הייתה שם.      

הנהג תיקתק בקלילות והחזיר לי את הכרטיסיה. האוטובוס היה מלא
יחסית, ואני סרקתי אותו תוך כדי התקדמות פנימה, מנסה למצוא את
טלי.
הנה היא, יושבת במושב האחרון כמעט, משמאל, צמודה לחלון, יפה
מתמיד.
הייתי אמור להרגע קצת בשלב הזה, אבל דווקא הפכתי עצבני יותר.  
   

בדרך כלל אני מתיישב שניים או שלושה מושבים מאחוריה, בזוית
שתאפשר  לי תצפית נוחה במשך כל הנסיעה. מאז שהיא הופיעה בקו
שלקחתי כל יום, כבר לא איכפת לי כמה ארוכה הנסיעה, והיא ארוכה.
ארוכה מדי.        

עכשיו היא השאירה לי רק את הספסל האחורי, ונותר בו מקום פנוי
אחד, בדיוק מאחוריה. התקדמתי במהירות, נחוש לתפוס את המושב
הזה,  
וכשהתקרבתי - ראיתי שגם המושב שלידה פנוי. מעולם לא ישבתי
במושב  לידה, גם כשהוא היה ריק. ממילא אי אפשר להסתכל עליה
מהמושב הזה.    

אבל כשעברתי ליד המושב הזה - התיישבתי. הבחנתי בתזוזה קלה שלה
שמאלה, אבל לא לקחתי ללב. קפאתי במקום, המום מהצעד הזה. לא
הפניתי  את מבטי אליה, לא זזתי בכלל. ביד נמעכה הכרטיסיה שלי,
אבל לא העזתי להכניס אותה לכיס, למרות האופציה לרכון לצידה
בזמן התנועה. זה קסם  לי, אבל לא יכולתי לזוז. טלי לא שמה לב
למתרחש, אני חושב. אני  מקווה.                              
                         

ריח קל של בושם היה באויר ואני השתכרתי. מעולם לא הייתי במרחק
של  סנטימטרים מטלי, לא הכרתי את הריח שלה. לקחתי אויר לריאות
באיטיות, כדי למנוע תנועה בולטת מדי ואז הוצאתי אותו החוצה
בעדינות, נותן  לאויר לדגדג לי באף...                        
                 

התחלתי להעלות תוכניות לפעולה, מתרגל לעובדה המוגמרת שאני פה
וגם  טלי פה. הנה, הברך שלה ליד הברך שלי. התיק שלה היה על
הברכיים,    
והתוית הופנתה לכיווני. מהתווית הזו פעם קראתי את שמה ואת
המספר  האישי שלה. אני זוכר אותו בעל-פה, כאילו היה המספר שלי.
כתב יד יפה
יש לה, לטלי.

חשבתי לרכון קצת הצידה, ללטף את הכתף שלה בשלי באחת הפניות.
אולי   להירדם וליפול לכיוונה. אולי לשאול אותה משהו טיפשי,
כמו מה השעה.  
להגיד משהו על מזג האויר, על הפקקים, על הבושם שלה...  

חצי שעה לאחר מכן הייתי מותש מהמאמץ. כל השרירים שלי כאבו
והמוח  שלי המשיך לתכנן. כבר החלטתי, עוד מעט תגיע התחנה שלנו
ואני לא  אקום. היא תגיד לי משהו, כמו 'אתה יורד?' ואני אודה
לה ואגיד לה  שמזל שהיא העירה את תשומת ליבי, והיא תגיד לי שזה
בסדר ונוכל      
להמשיך לפטפט כשנרד. או שאני ארדם עכשיו והיא תעיר אותי
כשנגיע.    
היא תיגע לי בכתף בעדינות ותנדנד אותי קלות ותגיד לי סליחה או
משהו כזה.                                                  
   

והנה אנחנו כבר מגיעים לתחנה שלפני, האוטובוס כמעט ריק. זה כבר
מאוחר מדי להירדם. טלי משכה את התיק קצת אליה, כאילו מתכוננת
כבר
לרדת. אני לא הצלחתי להחליט מה לעשות וכבר הגענו לתחנה שלפני.
   
דלתות האוטובוס נפתחו וכמה נוסעים ירדו וכמה נוסעים עלו. אני
רציתי  שהוא ישאר בתחנה הזו, שלא יגיע לתחנה הבאה לעולם. שאני
אוכל להישאר פה לתמיד, או לפחות עד שאוכל להחליט.            
               

ואז קמתי ורצתי אל הדלת האחורית וקפצתי אל המדרכה. הדלתות
נסגרו  מאחוריי, האוטובוס החל לנסוע, ואני הסתכלתי אל טלי. לא
קלטתי את המבט שלה, אבל מה זה היה? היא חייכה? היא חייכה?!    
           

עשרים דקות של הליכה נדרשו לי להגיע משם לבסיס וידעתי - ממחר
אני  לוקח את האוטובוס של שש חמישים.