פעם הכרתי ילדה שתמיד היה לה קר. אבל תמיד! גם בקיץ, בעוד
שכולם נלחמים בחום הכבד ובאגלי הזיעה הנטפים מכל גופם, לאותה
ילדה- היה קר. הידיים שלה תמיד היו קפואות וגם הרגליים. היא
הלכה לבדיקות רפואיות והרופאה אמרה שזה בגלל שהיא צמחונית. אמא
שלה אמרה שזה בגלל ש"היא לא מתלבשת כמו שצריך", למרות שלרוב
הקפידה על עיקרון 3 השכבות או לחילופין, שיטת הבצל. אותה ילדה,
אני כעת זוכר במדויק, הייתה אחת הילדות הכי מוזרות שאי פעם יצא
לי להכיר. ואולי מוזרה זו לא הגדרה מתאימה כל כך, ויותר
נכון-מיוחדת.
וחבל שהיא עזבה. עצוב כאן בלעדיה, בלעדי הרקדנית הזו. (היא
אהבה מאד לרקוד ומעולם לא גילתה על כך לאיש). לפני כמה ימים
היא עזבה את הארץ. אני לא ממש בטוח, אבל כנראה שהיא לא חוזרת
לפה יותר. אני זוכר שהיא תמיד סיפרה שכשתגדל תעזוב את הארץ, כי
היא רוצה ללמוד בחו"ל, כמו אחיה הגדול. כמעט אף פעם לא היינו
קרובים יותר מידי. אני למדתי תקשורת וגיאוגרפיה, לא מהמצטיינים
במיוחד, והיא, אני זוכר שהיא עמדה בפני דילמה מה לבחור:
ביולוגית ריאלית או פיסיקלית ריאלית. תאמינו לי שאין לי מושג
מה היא בחרה בסוף, אבל בודאות אני זוכר שהיא למדה תיאטרון.
בתחילה היא לא הופיעה הרבה אבל אח"כ, ובבגרויות המעשיות היא
הייתה תמיד מסמר הערב בהופעות הדרמטיות שלה, למרות שתמיד היו
את אלה שניסו לגנוב את ההצגה. אבל אני זוכר שהיו תקופות שיצא
לי להיות איתה בקשר. היא הייתה מלכת הציטוטים, ותמיד שלפה משפט
שהתאים לכל רגע נתון. אופטימיסטית נצחית משהו סגנון דוסון לירי
רק עם המון עצב בעניים, בנוסף לשמחה, או שאולי היו אלה רק
חלומות.. .. והיא אהבה לדבר על מה שהיא אוהבת לעשות ועל
החלומות שלה (ויש לה הרבה כאלו) וגם על הכאב שלה. היא פשוט
אהבה לשתף אנשים, למרות שהיא ידעה שהחשיפה הזו מיותרת , שכן,
תמיד אח"כ נפגעה מאותם אנשים. פעם, כשהיינו צריכים להכין סרט
במגמת תקשורת, הלכנו למורה לתיאטרון וביקשנו רשימת ילדים שהוא
ממליץ עליהם. היא הייתה בין המומלצים, וסירבה בטענה שהיא תפסיד
המון ימי לימודים. בסוף, שאלתי אותה מה היא כל כך אוהבת
בתיאטרון. תשובתה הייתה פשוטה: "דבר ראשון, כשאני על הבמה, אני
כמו בבית, ואפילו יותר מזה. אני פשוט מתחילה ולא רוצה להפסיק.
ודבר שני, שם , על הבמה, אני יכולה להיות כל מה שאני לא יכולה
להיות פה, וזה יתרון שאין בשום מקום אחר". היא תמיד הייתה
מדברת על מדריכים, ורוחניות וגלגולי נשמות וכל שאר הדברים
האלו.  אני אף פעם לא הבנתי בדברים האלו יותר מדי וגם לא
התיימרתי להאמין לזה.  אני בנאדם שחי על עובדות. היא הייתה
שונה ממני לחלוטין. פשוט שונה. תמיד קסם לי לגלות מי היא באמת
ומה כל המיסתורין שעומד מאחוריה. אבל אני זוכר בוודאות כמה
דברים..  היא תמיד הייתה מדברת על זה , שכשתגדל ותיסע ללמוד
בחו"ל היא תלמד באוניברסיטה הכי נחשבת כמו הארוורד או yell או
קולומביה או M.I.T
או אולי אפילו בשיקגו או אריזונה, ששם זו האוניברסיטה הכי
נחשבת בתחום המחקר והפיתוח הביולוגי. היא רצתה ללמוד
ארכיטקטורה, משחק ותיאטרון, מחול וכמובן כל הקשור לתחום
הביולוגי רפואי. והיא תמיד דיברה על מד"א. היא התנדבה שם המון
זמן, והייתה בין המובילים. אף פעם לא תפסתי את העניין של להציל
חיים ואיך בדיוק מפיקים הנאה מלראות מעיים של מישהו אחר תלויות
להן על איזה עמוד חשמל שלאחר פיגוע. היא ידעה לשיר ולרקוד
יפיפה, ושלא לדבר על ציור. אין מה לומר היא הייתה אחד האנשים
המיוחדים והנדירים בכישרונותיהם שיצא לי לראות ולהכיר. אבל היא
גם היית עצובה מאד ומלנכולית. ואף אחד לא ניסה להבין אותה וחשב
שזה הוא מצבה הטבעי. כל החברים שלה, כך סיפרה, תמיד איכזבו
אותה. את הסיפור שהיא סיפרה לי פעם אני לעולם לא אשכח! תמיד
היא טענה  שהיא מיגדל-אור שכזה, שמפיץ המון המון אור ושכל
האובדים והטועים בדרך ובחשיכה מגיעים ונאספים אליה. ומשקיבלו
בחזרה את הכיוון שלהם, היו יוצאים שוב לדרכם שכעת מוארת וברורה
יותר. והיא הייתה נשארת לבד. לא סתם אהבה את הסמל שאפיין את
וילמינגטון: אותו מיגדל-אור אדום לבן, רעוע וישן ששימש למעלה
מכמעט 70 שנה את העיירה השקטה והציורית הזו. זו היא שלימדה
אותי את כל הסודות האלו. היא הייתה מאד חכמה. אף פעם לא ממש
הבנתי את הסיפור עד הסוף. ואני באמת מקווה שעכשיו, כשנסעה, היא
מאושרת, וטוב לה, וששם, מעבר לים, ידעו אנשים להעריך אותה קצת
יותר. כי משום מה יש לנו טבע מגונה שכזה, להעריך מישהו או משהו
רק אחרי שהוא מת או חולף. ואת האמת? היא חסרה פה מאד.  הרוח
שלה חסרה כאן. כולם אומרים את זה עכשיו ואני שונא שפתאום
נזכרים בה, רק אחרי שכבר עזבה, כאילו שהיא מתה. אני כבר מצטער
שאף פעם לא היה לי איתה קשר קרוב יותר, ואולי זה לטובה, כי
אחרת עוד הייתי כמו כל השאר, מקבל כיוון ע"י האור שהוא מפיצה
סביבה ועוזב אותה. כמו כולם. פעם, כשהיא התפרצה ליידי בבכי,
ושנינו היינו לבד, אמרתי לה שכמו שהיא אף פעם לא עוזבת אותי,
ככה גם אני  לא אעזוב אותה. אני כבר לא יודע איזו משמעות יש
למשפט הזה עכשיו, אבל העיקר שהיא תהיה מאושרת. אני לא אתפלא אם
בעוד כמה שנים היא תזכה באיזה אוסקר או משהו כזה ותופיע
בטלויזיה. והיא- היא תדע שהיא כבר הצליחה, בזכות עצמה בזכות
האור שלה, ולא בזכות אלה שאיכזבו אותה לתמיד. מי יודע, אולי
אני עוד אפגוש אותה יום אחד ואשאל לשלומה. ואני אגיד לה בגאווה
שהבנתי את עיקרון המיגדל-אור, ושאני שמח ששנינו לא נכללנו הפעם
תחת הגדרה זו.